אמרי הצבי א ריב

קיימי ורק בח"נ גלי קרא ואמרינן מה דגלי גלי דוקא בנזקי שור אבל לא לשלם דמים בהרג האדם וי"ל עוד בזה

והנה ע"פ חילוק הנ"ל שכתבתי דלענין שלא להרוג האדם מחויב יותר לשמור יש ליישב קצת מה דפסקינן בש"ע חו"מ (ס"ס קפ"ח ס"ו) מי שהגיע לו היזק בממונו מחמת שליחות שולחו או שהעלילו עליו מחמת השליחות והפסידוהו ממון אין המשלח חייב לשלם לו נזקו ועיין לעיל (סי' קע"ו סעיף מ"ח) ולעיל שם לענין אם נשבע שותפו הביא הרמ"א שני דעות ועיין בשו"ת צ"צ (סי' ה' וסי' ו') הביא דברי המהרי"ו ומוהרש"ל ומוהרמ"ל וב"ש יעוש"ה ולפי חילוק הנ"ל יש ליישב וקצרתי. ועיין מ"ש בעזה"י על מס' ב"מ על (דף קי"ב) בזה הענין

(ג) ועיין כאן בתוד"ה נקי מחצי כופר בסה"ד וז"ל וא"ת לריה"ג דאמר תם משלם חצי כופר וקאמר נקי מדמי ולדות טפי היל"ל נקי מחצי כופר מטעמא דפרישית וי"ל דאין דומה לו סברא לפוטרו מחצי כופר מאחר שחייבו הכתוב ח"נ עכ"ל. וכ' הפ"י על תירוצו של התוס' וז"ל וכבר פירשתי שיחתי בל' רש"י דאדרבה מסברא נראה דלא דמי דלמאי דקיי"ל פ"נ קנסא ע"כ משום דבחזקת שימור קיימי א"כ לא שייך בזה חיוב כופר דהא קיי"ל כופרא כפרה והאי לאו בן כפרה הוא כיון דבחזקת שימור קיימי ואפילו בחיוב נזק לא מחייב אלא בתורת קנס. ויש ליישב דאפשר באמת ריה"ג סובר דפ"נ ממונא וכן יש להוכיח קצת מסוגיא דסופ"ק גבי חצי כופר לאו שיורא הוא עכ"ל הפ"י והנה הפ"י לא ביאר ההוכחה מהאי סוגיא דלעיל (דף ט"ו) דריה"ג סובר דפ"נ ממונא ועיינתי שם ולא מצאתי להבין כוונת הפ"י בזה

אולם יש לפלפל קצת בזה דהנה לעיל (דף ט"ו) פליגי שם ר"פ ור"ה ברדר"י אי פ"נ ממונא או קנסא וקאמר שם הש"ס ת"ש מה בין תם למועד שהתם משלם ח"נ מגופו ומועד משלם נ"ש מן העליה ואם איתא ליתני נמי הא תם אינו משלם עפ"י עצמו מועד משלם עפ"י עצמו תנא ושייר מאי שייר דהאי שייר שייר ח"כ אי משום ח"כ לאו שיורא הוא הא מני ריה"ג היא דאמר תם משלם ח"כ ופירש"י בד"ה ריה"ג וליכא שיורא דאי משום דהאי משלם כופר והאי לא משלם אלא פלגא כופר לאו שיורא הוא דהא תני ליה תם משלם ח"נ ומועד משלם נ"ש וכופר בכלל עכ"ל וא"כ לפי"ז נשאר קושית הש"ס למ"ד פ"נ קנסא ליתני נמי הא שתם אינו משלם עפ"י עצמו אם נימא דברייתא אתיא כריה"ג מיהו י"ל דמ"ד דסובר פ"נ קנסא סובר באמת דהאי ברייתא לא אתיא כריה"ג וא"כ תנא ושייר שתם אינו משלם עפ"י עצמו ושייר נמי ח"כ ועי' בתוס' שם ד"ה אי משום וז"ל פי' דליקשי למ"ד פ"נ ממונא מאי שייר דהאי שייר דלא שייר אלא ח"כ דהא מני ריה"ג היא ולא שייר כלום עכ"ל ולפ"ד הפ"י הנ"ל דס"ל דלריה"ג אמרינן פ"נ ממונא א"כ נוכל לפרש סוגית הש"ס אי משום ח"כ לאו שיורא הוא הא מני ריה"ג וא"כ לריה"ג הא ס"ל פ"נ ממונא וא"כ אין חילוק בזה בין חם למועד דשניהם משלמים עפ"י עצמם ולא תיקשי ג"כ למ"ד פ"נ קנסא דהוא יאמר דפליגי תנאי בזה והאי ברייתא אתיא כריה"ג דס"ל פ"נ ממונא ואולי זה הוא כוונת הפ"י מ"ש דיש להוכיח קצת מהאי סוגיא דלעיל דריה"ג סובר דפלגא נזקא ממונא מיהו מרש"י ותוס' משמע להיפוך כנראה למעיין בזה, וגם דלפי"ז מאי מקשה הש"ס שם לעיל (ט"ו) עוד מברייתא המית שורי את פלוני או שורו של פלוני כו' למ"ד פ"נ קנסא לישני נמי הא מני ריה"ג היא וגם דלא שמעינן בשום דוכתא דיהיה זה פלוגתא דתנאי אי פלגא נזקא ממונא או קנסא. ועוד דא"כ קשיא לימא כתנאי ואמאי לא פריך הש"ס כן

ובגוף דברי התוס' הנ"ל לפמש"ל א"ש בפשיטות דיש חילוק בין פלגא נזקא על נגיחת בהמה לבין חצי כופר על נגיחת אדם דאפילו למ"ד פלגא נזקא קנסא וסתם שוורים בחזקת שימור קיימי מ"מ על כופר שפיר יש סברא לחייבו דעל נגיחת אדם שלא יזיק צריך שמירה טפי ולענין זה לא אמרינן בחזקת שימור קיימי דצריך אדם ליזהר ולשמור שורו שלא יזיק את האדם וצריך האדם כפרה על זה שבהמתו נגח לאדם ומשום הכי סובר ריה"ג דתם משלם חצי כופר אע"ג דנימא פ"נ קנסא וז"נ לענ"ד בכוונת התוס'

[מא] (א) דף מב ע"א אלא אביי ורבא דאמרי תרווייהו אנשים אין אסון באשה יענשו יש אסון באשה לא יענשו כו' מתקיף לה ראבא"ה כו' כל הסוגיא. והרמב"ם בפ"ד מהל' חובל ה"ה כתב הנוגף את האשה ויצאו ילדיה ומתה אע"פ שהיה שוגג ה"ז פטור מן התשלומין ואינו משלם כלום כו' בד"א כשנתכוין לאשה אבל אם נתכוין לחבירו ונגף את האשה אעפ"י שמתה הואיל והמיתה בלא כוונה ה"ז כדבר שאין בו מיתת ב"ד ומשלם דמי ולדות עכ"ל והראב"ד ז"ל בהשגות תמה וז"ל א"א לא מיחוורא הא מלתא כר"ש אזלא דאמר נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה ואיהו גופיה פסק כחזקי' דאמר לא חילקת בו בין שוגג למזיד ובין מתכוין לשאינו מתכוין לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון עכ"ל. והנה כוונת דברי הראב"ד ז"ל נראה שהקשה שני קושיות הקושיא הא' הוא דאמאי פוסק כר"ש והלא רבנן פליגי על ר"ש בנתכוין להרוג את זה והרג את זה והי"ל לפסוק כרבנן וקושיא זו עצמה הקשה הראב"ד לקמן בפ"ד מהל' רוצח ה"א שפוסק דנתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה ותשלומין ע"ש בהראב"ד בפ"ד מהל' רוצח. ועוד הקשה הראב"ד הקושיא השניה והיינו דאפילו אם נימא דהרמב"ם בפ"ד מהל' רוצח ה"א הוא דפוסק כתנא דב"ח וכרבא ועי' במגדל עוז ובכ"מ שם שתירצו כן דברי הרמב"ם וע"ז כתב הראב"ד דאף אם הרמב"ם יפסוק התם כתנא דב"ח וכרבא א"כ יקשה דהא רבא ותדב"ח פטרי מתשלומין ג"כ וכ"כ הרמב"ם שם בעצמו להלכה וא"כ מדוע יתחייב כאן בתשלומי דמי ולדות. והמ"מ כ' ליישב דהרמב"ם פוסק בזה כרב אדא בר אהבה דאמר אנשים שנתכוונו זל"ז אעפ"י שיש אסון באשה יענשו ואע"ג דראבא"ה סובר כר"ש דנתכוין לזה והרג לזה פטור הלא גם הרמב"ם פוסק כר"ש בזה וכמבואר בפ"ד מהל' רוצח ה"א יעוש"ה. ודברי ה"ה נראין כסותרין במ"ש בפ"י מהל' נזקי ממון ה"ט במ"ש הרמב"ם שור שנתכוין להרוג לחבירו והרג לאדם פטור ממיתה ומשמע דבנתכוין להרוג לאדם זה והרג לאדם אחר חייב ועי' בלח"מ בפ"ד מהל' חובל שהעיר בזה

ולענד"נ דנוכל לומר בשיטת הרמב"ם דסובר דגם לתדב"ח דסובר דנתכוין להרוג את זה והרג את זה דפטור ממיתה ומתשלומין הוא דוקא לענין הממון של דמי הנהרג אבל בדמי ולדות דהוי כגוף אחר מחייב שפיר בתשלומין גם לתדב"ח ואף שהתוס' בב"ק (כ"ב ע"ב) בד"ה בגדי הוכיחו דדמי ולדות לא חשיב מיתה לזה ותשלומין לזה כיון שהם גוף אחד יעו"ש מ"מ נוכל לומר דסובר הרמב"ם דלענין נתכוין להרוג לזה והרג לזה דלתדב"ח פטור מתשלומין מ"מ זה דוקא על גוף הנהרג משא"כ על דמי ולדות שפיר חייב לשלם ונוכל לומר הואיל דגלי קרא בזה דמשלם דמי ולדות וי"ל בזה. ומצאתי און לדברי בשמ"ק ב"ק כאן בסוגיין בד"ה מתקיף באה"ד שם אחר שהביא דברי התוס' דכאן בד"ה בכוונה הכל באריכות כתב וז"ל וכ"כ הר"ר ישעיה ז"ל כפר"י וכתב דכולהו אית להו לתדב"ח דע"כ לא פטר אלא בממון של גוף הניזק אבל בממון שעמו כגון דמי ולדות מודה עכ"ל והרי מבואר בהדיא כסברא הנ"ל וא"כ מובן לפי"ז דברי הרמב"ם ז"ל ול"ק תו קושית הראב"ד ז"ל. ולפי"ז יצא דהיכא דנתכוין להרוג לראובן והרג לשמעון ושיבר כלים של לוי שפיר חייב לשלם דאף דמיתה לזה ותשלומין לזה פטור וה"נ ג"כ מיחשב כחייבי מיתות שוגגין לתדב"ח מ"מ זה דוקא לענין דמי הנהרג עצמו אבל לא לענין ממון אחר. מיהו אם נימא דדוקא בדמי ולדות הוא דאמרינן כן ומשום דגלי קרא א"כ אין ללמוד מכאן למק"א. ומדברי השמ"ק הנ"ל משמע דאין חילוק בין דמי ולדות למק"א וי"ל בזה. ועי' לקמן על (דף פ"ו ע"א) [אוי"ב אק"ב] שם הארכתי קצת בביאור דברי הרמב"ם ז"ל במה שפסק כר"ש וגם ביארתי יותר דברי הרמב"ם דפ"ד מהל' חובל ה"ו הנ"ל יעוש"ה

(ב) והנה בשמ"ק כאן בד"ה ח"מ תכ"ג ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל אדם שנגף את האשה ויצאו ילדיה ומתה אם נתכוון לה אע"פ שהרג בשוגג פטור מן התשלומין לא נתכוון לאשה יש מי שאומר שזה כמי שאין שם מיתת ב"ד ומשלם דמי ולדות וכשאנו משיבים עליהם מאותה שאמרנו למעלה בשם