אמרי הצבי א ריא

כו' עכ"ל. הנה הבין המוהרש"ל ז"ל בשיטת הסוברים דע"א מחייב שבועה בקנס ואם מודה חייב לשלם הואיל דלא מיקרי מודה בקנס דאינו מודה מחמת עצמו רק מכח העדאת העד ולפי מה שביארתי לעיל גם לשיטה זו דסובר דע"א מחייב שבועה גבי קנס הוא דוקא היכא דכפר אבל היכא דאודי פטור וכמש"ל

שוב ראיתי בנוב"י מהדו"ק חאהע"ז (סי' ע"ד) באמצע התשובה להגאון בעל דברי אמת בד"ה והנה ראי' ראשונה שמבואר שם דבקנס ליכא שבועה ופשיטא להו ז"ל כן וחידוש שלא הביאו כלל דברי הראשונים הנ"ל שהבאתי וי"ל בזה ועיין לעיל [אל"ב אק"ג] שהבאתי דברי הנוב"י הנ"ל ומ"ש בזה

[לט] שם בגמ' א"ל ר"א כך אני בעיניך שדיני בזה שחייב מיתה אין דינו אלא כשהמית את האדם ע"פ ע"א או ע"פ הבעלים ע"פ הבעלים מודה בקנס הוא קסבר כופרא כפרה. ועיין בשמ"ק כאן בד"ה אלא כשהמית באה"ד וז"ל ולענין הגירסא כ' הראב"ד ז"ל דגירסא זו טעותא היא דמאי קאמר פשיטא מודה בקנס הוא פשיטא דהא ליכא מ"ד הכי בשום דוכתא דליהוי כופרא קנסא אלא או כפרה או ממונא וה"ג אלא כשהמית ע"פ ע"א או ע"פ בעלים וקסבר כופרא כפרה וכן נראה גירסת הר"ח ז"ל כו' יעוש"ה. והנה ראיתי בקצה"ח בקונטרס הספיקות כלל ב' אות יו"ד שהביא שם ע"ד הראב"ד המובא לעיל בשמ"ק על (דף ל"ג) דקנס דפ"נ שאני דקרן הוא ומשלם ושותפין נינהו ומכי אודעי' שורך הזיק שורו של פלוני קרנא הוא דמחייב ואי קדים ומודה בב"ד נמי לא מיפטר דמחמת בעתותא דעדים הוא דקא מודה כו' יעוש"ה ולעיל (בדף ל"ג) [או"ד אק"ג] ביארתי בעזה"י דברי הראב"ד וכ' עליו בקונטרס הספיקות וז"ל ועדיין רחוק בעיני להעמיד דבר זה בכוונתו של הרא"ש להסכים עמו בשיטת הראב"ד הנז' לפי שהוא יחידאה בהאי מילתא והבאים אחריו תמהו עליו טובא בזה וגם היש"ש כ' שאינן אלא דברי נביאות וגם בעניותי קשי' עלי' מפרק דו"ה דאר"א כך אני בעיניך אין דיני אלא בשהמית ע"פ ע"א או ע"פ בעלים ומקשה ע"פ בעלים מודה בקנס הוא ולדברי הראב"ד מאי קושי' הא משכחת לה שתפס אידך דתו לא פטרתו הודאתו ולהכי כ' רחמנא בעל השור נקי נקי מחצי כופר והאריך שם בדברי הפ"י יעוש"ה ולא זכר שם כי הראב"ד ז"ל לא גרס לה כלל בגירסתו להאי קושיא דפריך ע"פ בעלים מודה בקנס הוא ואי דנדחוק להקשות משום דהוצרך הראב"ד לומר דלא גרסינן לה משום דליכא מ"ד דכופרא קנסא והלא יכול לומר משום דמשכחת לה כשתפס עדיפא מינה קאמר הראב"ד ז"ל בטעמא דלא גרסינן לה לפירכא זו. ומ"ש הקונטרס הספיקות דדעת הראב"ד יחידאה כבר ביארתי לעיל על (דף ל"ג) שם דלאו יחידאה הוא בזה כי ה"ה בפ"ט מהל' נזקי ממון כתב ג"כ כן בשיטת הרמב"ם ז"ל וגם הבאתי דברי הריטב"א במס' מכות והארכתי בזה לעיל יעוש"ה

[מ] (א) שם בגמ' ע"פ בעלים מודה בקנס הוא קסבר כופרא כפרה ופירש"י בד"ה מודה בקנס פטור וכי היכי דמפטר מקטלא מפטר נמי מכופר ול"ל קרא וה"ה דהוי מצי למיפרך אע"א פשיטא דפטור עכ"ל. וחזינן דרש"י ז"ל לא כתב בפשיטות לפרש דקושית הש"ס הוא דהא פלגא נזקא קנסא וא"כ אינו יכול לחייב א"ע ע"פ הודאתו חצי כופר והתוס' בד"ה מודה בקנס הוא דקיי"ל פ"נ קנסא כו' הרי שהתוס' מפרשי כפשיטא רק רש"י ז"ל בחר לו לפרש דכי היכא דמפטר מקטלא מפטר נמי מכופר ועיין בשמ"ק כאן בד"ה אלא כשהמית ע"פ ע"א או ע"פ הבעלים ע"פ הבעלים פשיטא מודה בקנס הוא קסבר כופרא כפרה הוא כך גירסת רוב הספרים ונראה שכן שגירסתו של רש"י וכן בתוס' ופי' התוס' מודה בקנס הוא דקמ"ל [צ"ל דקיי"ל] פ"נ קנסא כלומר דכל שבמועד נזק או כופר שלם ובתם חצי המועד היינו משום דתם בחזקת השימור ופלגי תשלומין קנסא כו' עכ"ל הנה הבין השמ"ק ג"כ בפי' התוס' כפשיטות רק רש"י ז"ל נטה מזה. וראיתי בפ"י כאן שעמד בזה וכ' ליישב דברי רש"י ז"ל דהטעם דהוכרח לו לרש"י ז"ל לפרש כן משום דהי' קשה לו לפרש בפשיטות כפי' התוס' משום דאם נימא דהקושיא של הש"ס הוא למ"ד פ"נ קנסא א"כ לא הוי משני מידי דקסבר כופרא כפרה דהא מאן דס"ל פ"נ קנסא היינו משום דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי ובדין הוא דלא לישלם כלל וא"כ איך יעלה על הדעת עוד לומר שכופר של שור תם הוא משום כפרה כיון דאפילו בתשלומין ליתא משום דבחזקת שימור קיימי א"כ כפרה מאי עבידתי' ולכך מפרש רש"י דהקושיא אתיא כמ"ד פ"נ ממונא לפטור מכופר כי היכי דפטור מקטלא כו' וע"ז משני הש"ס שפיר דקסבר כופרא כפרה והתוס' דלא מפרשי כן צ"ל לשיטתם דאיירי שהבעלים יודעין בו שהוא מועד ולפי שאין עדים קרו לי' תם ומ"מ שייך כופרא כפרה כיון שיודעין בו שהוא נגחן א"כ לאו בחזקת שימור קאי וצריך כפרה עכ"ד הפ"י. והנה מ"ש הפ"י בדברי רש"י מובן היטב אולם מ"ש בשיטת התוס' הוא דחוק קצת דהא כל זמן שלא הועד בפני הב"ד והבעלים אכתי תם גמור הוא ואפילו לענין תשלומי ח"נ ג"כ הוא רק קנס אע"ג שהבעלים בעצמם יודעים שהשור הוא נגחן ועיין בשמ"ק כאן בד"ה אמר אברהם וי"ל בזה

(ב) ולענ"ד הי' נ"ל לומר לסברת התוס' הנ"ל לפי תירוצו של הפ"י הנ"ל והוא דסברת התוס' הוא דנהי דלמ"ד פ"נ קנסא ומשום דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי ובדין הוא דלא לישלם כלל היינו דוקא לענין אם הזיק בהמה אבל בהזיק אדם דהיינו שהרגו לענין זה חמיר יותר ואמרינן דלאו בחזקת שימור קיימי דלענין שלא יהרוג אדם איבעי להו לבעלים יותר לעיוני ולשמרו יותר דהריגת אדם חמור יותר וא"כ יש סברא לומר דאפילו למ"ד פ"נ קנסא בכה"ג יש סברא לחייבו להבעלים כופר אפילו שהמזיק הוא עדיין תם ופריך הש"ס ע"פ בעלים מודה בקנס הוא והיינו דכמו דפ"נ קנס ה"ה חצי כופר קנס והיינו משום דבחזקת שימור קיימי והי' המקשן סבור דאין חילוק כלל בין הרג לאדם או הרג לשור ובשניהם הוה התשלומין רק קנס ומשום דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי וא"כ פשיטא דפטור מלשלם חצי כופר ע"פ עצמו וע"ז משני הש"ס קסבר כופרא כפרה והיינו דהואיל שהרג לאדם אפילו דאמרינן סתם שוורים בחזקת שימור קיימי מ"מ יותר יש לו לבעלים לשמור שורם שלא יהרוג לאדם ובעי כפרה ומש"ה הו"א דלישלם חצי כופר עכ"פ ולהכי אשמעינן קרא ובעל השור נקי לפוטרו מחצי כופר. ויש להביא קצת ראי' לזה דהא אר"ע אף תם שחבל באדם משלם במותר נ"ש ועיין לעיל בב"ק (דף ה' ול"ג) ולקמן (מ"ב ע"ב) ואף דלא פסקינן כן מ"מ חזינן דזה שחבל באדם חמור יותר מאילו עשה היזק אחר וא"כ י"ל דהיכא שהרג לאדם אפילו למ"ד פ"נ קנסא ומשום דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי מ"מ לענין שלא יהרוג את האדם צריך שמירה יתירה וכמש"ל

ועיין בתוד"ה נקי באה"ד וז"ל וא"ת ולימא נקי מדמי עבד ממש משויו כו' וי"ל כיון דבתם ליכא קנס בכוונה שלא בכוונה נמי פשיטא דלא משלם דמים א"נ אין סברא להעמיד פטור דנקי אלא אחיובא דכתיב בפרשה בהדיא כו' או משום דכיון דלא אשכחן כופר בתם לא איצטרך למעט הדמים עכ"ל. וכ' עלה הפ"י וז"ל ולא ידענא מאי פשיטא דהא מה ששור תם פטור בכוונה מכופר ומקנס של עבד לאו משום קולא דילי' הוא אלא משום דאמרינן הביאהו לב"ד וישלם לך ושלא בכוונה נמי דפטור היינו מדרשות הכתובים השור יסקל ומגזה"כ אבל דמים שלא בכוונה אמאי לא ישלם דלמה נקיל במיתת אדם טפי מבשאר נזקו או מיתת ממונו ובאמת הרמב"ם והראב"ד בפ"י מהל' נ"מ כתבו דתם חייב בתורת דמים של עבד אלא בבן חורין פליגי דהרמב"ם ז"ל ס"ל דלא שייך תורת דמים גבי בן חורין כ"כ ה"ה עיי"ש. ויש ליישב דלסברת התוס' אין תימה מה שנקיל במיתת אדם יותר מבנזקי ממון דה"נ מצינו גבי בור שפטור על מיתת אדם עכ"ל הפ"י. ולפמ"ש נוכל לומר בפשיטות דהא באמת למ"ד פ"נ קנסא אמרינן דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי ורק לענין כופר הואיל דהוא לכפרה יש סברא יותר לחייבו משום דאיבעיא לי' לשמור יותר. וכ"ז הוא לענין כופר שיהי' חייב המזיק כפרה בזה יש סברא לומר כן אבל אם אין אנו דנין לענין כפרה רק לענין דמים בזה שפיר אמרינן דאין חילוק כלל בין אם המית האדם או הרג שור ואמרינן דהואיל דסתם שוורים בחזקת שימור