אמרי הצבי א רז

להתם דהא שה מעליא הוא ורהיט ואזיל ופודין בו כמבואר סי' שכ"א א"כ יש לאסור לב"נ והדבר צ"ע עכ"ל. הנה לא נסתפק ז"ל אלא לב"נ אבל לישראל בודאי דשרי וע"כ מיידי לאחר שת"נ דאל"כ אסור משום לא תאכלו על הדם וי"ל בזה. ועיין בטי"ד (סי' כ"ז) ובש"ע שם (ס"א) ובט"ז ובש"כ (סק"א) ומבואר שם דאם חתך ממפרכסת ואח"כ מתה הבהמה ליכא כלל איסור דלא תאכלו על הדם ועיין תבו"ש שם ובכו"פ ובפמ"ג שם האריך בביאור הדבר וי"ל בזה ועיין פרימ"ג במשב"ז שם ס"ס בד"ה קשיא לימ"ש בזה

אחז"ר ראיתי בתורי"ד על קדושין (דף נ"ו) שכתב לתרץ הקושי' מבן פקועה וז"ל ובודאי בן פקועה שנגח והמית ממיתין אותו כדי לסלק הנזק מן העולם אבל בשרו אינו אסור דכבישרא בדקולא דמי ודמי לשור ששחטו בו שנים או רוב שנים והמית את האדם שאין בשרו נאסר כיון שהוא שחוט ע"ש ובריטב"א קדושין שם כתב לתרץ דהא ודאי כי אמר רחמנא סקול יסקל השור לאו משום קנסא דשור אלא משום קנסא דבעלים נמי הילכך ע"כ אסרי' באכילה לעולם ואפילו בבן פקועה דאי לאו מאי קנסא איכא לבעלים אלא ודאי שלכך אמרה תורה שיסקל כדי שיהא דינו כנבלה ואפילו בבן פקועה שאין טעון שחיטה עכ"ל ועיין כאן בשמ"ק סוד"ה איני יודע מ"ש בשם תלמידי הר"פ ועיין עוד שם בד"ה איני יודע מ"ש עוד בשם הרא"ה ז"ל והוא כמבואר בתורי"ד וריטב"א יעוי' היטב בזה

ולע"ד י"ל מהא דקתני במס' עדיות פ"ו מ"א ריב"ב העיד כו' ושנסקל תרנגול בירושלים על שהרג את הנפש. ולכאורה י"ל למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת היל"ל דאינו נסקל וסתמא דעדיות הוא להלכה אליבא דכ"ע ולא הביא הש"ס משנה דמס' עדיות דסובר יש שחיטה לעוף מה"ת והלא הוה כבן פקועה ולשון שנסקל משמע דדינו לגמרי כשור הנסקל ולהריטב"א מובן שפיר אלא להתורי"ד נצטרך לומר דלא הוה כשור הנסקל לגמרי אלא דנסקל אבל לא הי' נאסר בהנאה כמו שור הנסקל וי"ל בזה

מיהו לסברת הרבינו ישעי' הנ"ל דבן פקועה בעי נחירה מה"ת א"ש דהא במס' חולין (דף כ' ע"א) בתוד"ה לא אמרן כתבו דגם למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת אבל נחירה בעי מה"ת א"כ א"ש הא דנסקל תרנגול בירושלים דהוא ממש כמו שור הנסקל דאסור בהנאה ודוק

[לז] שם ע"ב והשתא דנפקא לי' איסור כו' בעל השור נקי ל"ל להנאת עורו כו' הנאת עורו מנ"ל נפ"ל מאת בשרו כו'. ולכאורה י"ל למ"ד אין בגידין בנ"ט וא"כ ליכא בגידין טעם בשר כלל ועץ בעלמא הוא וגה"נ עץ הוא והתורה אסרתו וא"כ הי' סברא לומר דגידין יהיו מותרין בהנאה דהא לאו בשר הן כלל ומ"מ יותר נופל עלייהו שם בשר מעל העור וא"כ מנ"ל דאתא קרא דאת בשרו על העור דילמא אתא רק על הגידין אבל העור שרי ובשלמא אם ילפינן זה מקרא דבעל השור נקי א"כ מלת נקי ממעט הכל אבל אם ממעטינן רק ממלת את בשרו א"כ יותר יש סברא למעט הגידין אבל עור מנ"ל דאסור בהנאה ולמ"ד יש בגידין בנ"ט א"ש דהרי הוא בשר ממש אבל למ"ד אין בגידין בנ"ט צ"ע לכאורה ועיין בתוד"ה נפקא משמע דריה"ג דריש אתים דאיהו דריש לקמן נקי מדמי ולדות וא"כ א"ש דהא ריה"ג אית לי' במס' חולין (דף ק"א ע"א) יש בגידין בנ"ט. מיהו ר"א סובר לקמן נקי מחצי כופר והגירסא כך ולהנך תנאי דמפקי לי' להא דבעל השור נקי לדרשא אחרינא כדבעינן למימר לקמן הנאת עורו מנ"ל ומשמע דקאי על ר' אליעזר א"כ אכתי צ"ל דר"א סובר ג"כ יש בגידין בנ"ט דאל"כ יקשה מה שהקשיתי

[לח] שם ת"ר ובעל השור נקי ר"א אומר נקי מחצי כופר כו' ע"פ הבעלים מודה בקנס הוא קסבר כופרא, כפרה ופירש"י בד"ה מודה בקנס פטור כי היכא דמיפטר מקטלא מיפטר נמי מכופר ול"ל קרא וה"ה דהוה מצי למיפרך אעד אחד פשיטא דפטור עכ"ל והטעם בדברי רש"י ז"ל דהואיל דבחיובי דקנס בעינן דוקא שני עדים אבל היכא דליכא שני עדים ליכא שום חיוב כלל וא"כ כי ליכא רק ע"א ליכא חיוב כלל ואפילו לשבועה לא קם דהא אפילו כי יודה לי' הבעלים לא מתחייב כלל ודוקא בממון שחייב לו רק שהוא כופר בזה קם ע"א לשבועה דהא כי יודה לי' הוא מתחייב לשלם אבל בקנס עדיין ליכא שום חיוב כלל כל שלא נתחייב ע"פ שני עדים בב"ר ומש"ה ע"א לא קם לשבועה בזה כנלע"ד בסברת רש"י ז"ל ועיין עוד ברש"י ד"ה מתכוין א"ל ברישא דראי' גדולה היא דלהאי ודאי איצטריך קרא אבל המית ע"פ ע"א כו' ראי' קטנה היא דאיכא לאותבי' מודה בקנס פטור ובע"א נמי איכא למימר פשיטא דלא מחייב דהא תרי בעינן לאפוקי ממונא ואפילו גבי מועד נמי פטור עכ"ל. והנה רש"י ז"ל אזיל לשיטתו דהקושיא הוא גם על המית ע"פ ע"א אבל מ"ש רש"י ז"ל בסוף דבע"א נמי איכא למימר פשיטא דלא מחייב דהא תרי בעינן לאפוקי ממונא כו' דזה אינו מובן לכאורה דהא במועד דהוה ממון א"כ ע"א יהי' מחייב שבועה עכ"פ ורש"י ז"ל נחית בזה מכח דלחייבו ממון בעינן שני עדים ולא נחית עלה מכח קנסא דבקנס ליכא חיוב כלל רק ע"פ שני עדים ובגמ"ד וא"כ נימא דגם בתם יהי' ע"א קם לשבועה וא"כ אם לא נשבע יהי' משלם ואיצטריך קרא ובעל השור נקי לפוטרו משבועה ג"כ דליכא שום חיוב כלל. וגם מה שנראה מדברי רש"י ז"ל דגם לפום ההו"א דכופרא קנסא זה דוקא בתם אבל במועד הוה ממונא מדקאמר רש"י ז"ל הלשון ואפילו גבי מועד נמי פטור ולא אדע מנ"ל לרש"י ז"ל זה דילמא אי אמרינן כופרא קנסא לעולם הוי קנסא ואפילו במועד דדוקא לענין תשלומי נזק שפיר איכא חילוק בין תם למועד אבל כופרא לעולם הוי קנסא ולכאורה י"ל טובא בכ"ז

(ב) ועיין תוד"ה מודה בקנס הוא דקיי"ל פ"נ קנסא ונראה דהוה מצי למיפרך אע"א דאין סברא לומר שלא יחשוב מרשיע עצמו כשמודה ואינו רוצה לישבע ואע"ג דע"י העד בא עליו חיוב זה אלא הפשוט יותר נקיט עכ"ל מבואר בהדיא בתוס' דמה שנתחייב ע"י העד אכתי חשוב מרשיע א"ע הואיל דלא הוי החיוב ע"י שני עדים דבקנס לא הוי שום חיוב כלל אי ליכא שני עדים המחייבין אותו דהיינו שמעידין עליו בפני ב"ד וא"כ פשיטא דגם שבועה ליכא כלל נגד הע"א וכמ"ש בסברת רש"י הנ"ל. מיהו הראשונים ז"ל האריכו בזה וקצת מהראשונים סוברים דהקושיא שמקשה הש"ס כאן ע"פ הבעלים מודה בקנס הוא הוה הקושיא רק ע"פ הבעלים אבל על ע"א לא מקשה הש"ס דמודה בקנס הוא הואיל דעכ"פ מהני לענין שבועה דע"א מחייב שבועה עכ"פ וא"כ שפיר צרכינן קרא דבעל השור נקי למיפטרי' גם משבועה יעוי' ברשב"א כאן וגם הובא דבריו בשמ"ק כאן וז"ל והא דפריך וע"פ הבעלים ה"ה ע"פ ע"א אלא משום דפירכא דע"פ הבעלים פשיטא טפי פריך בה אבל ע"פ ע"א נמי איכא למיפרך דהא ע"א אינו מחייב ממון ולא איצטריך למיפטר הכא ואע"ג דע"א קם לשבועה כשכפר מסתברא דהכא אפילו כשכפר אינו בא לידי שבועה דאין שבועת ע"א ככפירת בעל דבר אלא במקום שאם הודה מחייב על פיו שאין השבועה אלא כדי שיודה וכאן אילו הודה פטור דאינו משלם קנס ע"פ עצמו ואע"ג דאיכא ע"א כל שאין מחייבו ממון ע"פ עצמו קרי לי' כו' יעו"ש ברשב"א ובשמ"ק ד"ה אלא כשהמית ע"פ ע"א האריכו בזה. אולם בשמ"ק כאן בד"ה מודה בקנס וז"ל דקיי"ל כמ"ד פ"נ קנסא אבל אע"א לא פריך דכיון דמחייבו שבועה ואם אינו רוצה לישבע משלם לא חשיב מרשיע א"ע במה שאינו נשבע כיון שע"י העד בא עליו חיוב זה כו' יעוש"ה מבואר דס"ל לשיטה זו דבקנס מצי ע"א לחייבו שבועה ואם אינו יכול לישבע משלם ואע"ג דחיובי דקנס הוא ע"פ עדים וע"פ ב"ד דוקא מ"מ ע"א מחייבו שבועה ואם איל"מ ועיין עוד בשמ"ק ב"מ על (דף ג' ע"ב) בד"ה עדים שמחייבין אותו קנס וז"ל א"נ י"ל תמצא קנס שמתחייב אמה שאין מעידין כגון שע"א העיד שאנס או פתה ונתחייב שבועה ועדים מעידים שגזל ואז אין יכול לישבע ומתוך שאיל"מ הקנס כו' ע"ש מבואר בהדיא בשמ"ק הנ"ל דע"א יכול לחייבו קנס והיינו שמחייבו שבועה ואם איל"מ וכמ"ש השמ"ק כאן. ולכאורה אינו מובן כלל שיטת השמ"ק הנ"ל דהא היאך מחייבין לי' קנס ע"פ ע"א דבשלמא בתביעת ממון ע"פ ע"א והלוה כופר דהא לפי דברי העד הוא חייב לו ממון גמור ורק דאין ע"א קם לממון רק לשבועה בזה