אמרי הצבי א רה

שלא כדה"נ הא אם נהנה ממנו כדה"נ לוקין על ההנאה. והנה הרמב"ם שפוסק בפ"ח מהל' מ"א הל' ט"ז דאין לוקין על ההנאה הוא כל"ק ולכאורה י"ל בזה דהא בכ"ד פוסק הרמב"ם כל"ב

ועיין ברמב"ם פי"ד מהל' מ"א ה"י וז"ל כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהן עד שיאכל אותן דרך הנאה חוץ מבב"ח וכלאי הכרם לפי שלא נאמר בהן אכילה אלא הוציא איסור אכילה בלשון אחרת בלשון בישול ובלשון הקדש לאסור אותן ואפילו שלא בדרך הנייה עכ"ל. וכתב הכ"מ מימרא דר"י וכל"ב בפסחים (כ"ד) ע"ש ואם נימא דהרמב"ם פוסק כל"ב א"כ אמאי אין לוקין על הנאה ולעיל שם בפ"ח כתב הה"מ הטעם דאין לוקין על הנאה הוא משום דכל דבר שראוי לאכול כל שאינו אוכלו מיקרי שלא כדרך הנאתו עיי"ש וא"כ א"ש ג"כ דברי הכ"מ הנ"ל. אולם י"ל דהא הש"ס בפסחים שם קאמר דלל"ב דאמר אין לוקין עליהם אלא כדה"נ למעוטי הניח חלב של שוה"נ ע"ג מכתו אבל אם נהנה מן החלב של שוה"נ למשוח עורות או להדלקה לוקין עליו והלא הרמב"ם כללא כייל דאין לוקין על הנאה ולכאורה י"ל בזה ועיין מלמ"ל פ"ה מהל' יסוה"ת ובשעה"מ שם

ולענ"ד הי' נראה ליישב כל הנ"ל דנוכל לפרש סוגית הש"ס כאן בב"ק (דף מ"א) ולתרץ הקושיא הנ"ל שהקשה השעה"מ על הרמב"ם דלשיטתו דאין לוקין על הנאה א"כ מאי קאמר הש"ס לכתוב רחמנא לא יהנה הלא אי הי' כתוב לא יהנה הי' לוקה על הנאה דנוכל לומר דזה הוא באמת הפי' בסוגיא דידן כאן דקאמר הש"ס אמרי הנ"מ היכא דנפיק לי' איסור אכילה ואיסור הנאה מקרא דלא יאכל אבל הכא דאיסור אכילה מסקול יסקל נפקא אס"ד האי לא יאכל את בשרו איסור הנאה הוא נכתוב רחמנא לא יהנה א"נ לא יאכל את בשרו ל"ל דאע"ג דעבדי' כעין בשר דשחטי' אסור והנה הש"ס קאמר כאן שני תירוצים חדא דנכתוב רחמנא לא יהנה ועוד את בשרו ל"ל ונלע"ד דזה הוא באמת כוונת הש"ס כאן במ"ש התירוץ הראשון א"כ נכתוב קרא לא יהנה והיינו דתי' זה אזלא ללישנא בתרא דר' אבהו אר"י דכל איסורין אין לוקין עליהן אלא כדרה"נ אבל כדרה"נ לקי וא"כ שפיר קאמר הש"ס דא"כ נכתוב קרא לא יהנה דהא גם אי כתיב לא יאכל ג"כ לקי על ההנאה ואם נימא דקרא קאי להיכא דסקלי' מסקל וא"כ לא צרכינן קרא על איסור אכילה רק על איסור הנאה בלבד וא"כ נכתוב קרא לא יהנה. וכ"ז הוא ללישנא בתרא דר"א א"ר יוחנן דלוקה על ההנאה אבל ללישנא קמא דאין לוקין על הנאה א"כ אכתי קשה קושית הש"ס דנימא דקרא דלא יאכל את בשרו אתי רק להיכא דסקלי' מסקל ולאיסור הנאה ואי משום דנכתוב קרא לא יהנה הא אם הי' כתוב לא יהנה הי' לוקה על הנאה ובאמת הדין הוא דאין לוקין על ההנאה ומש"ה הוצרך לכתוב דוקא לא יאכל ועל זה משני הש"ס א"נ לא יאכל את בשרו ל"ל והיינו דלמה לי את בשרו וע"כ דאתא לאסור אפילו דעבדי' כעין בשר וא"כ לפ"ז ל"ק כלל קושית השעה"מ הנ"ל דזה תליא באמת בהני שני תירוצי של הש"ס וכמו שפירשתי

וא"כ הואיל דהני תרי תירוצים של הש"ס כאן תליא בשני לישנא דר"א א"ר יוחנן והתי' הראשון כאן אזיל ללישנא בתרא דר"א א"ר יוחנן דלוקין על ההנאה והתי' השני כאן אזיל כלישנא קמא דר"א אר"י דאין לוקין על הנאה חזינן דהש"ס סתם כאן בתי' השני כלישנא קמא דר"א אר"י דאין לוקין על הנאה ומש"ה פוסק הרמב"ם בפ"ח מהל' מ"א ה' ט"ז דאין לוקין על ההנאה וכסתימת הש"ס כאן בתירוץ השני. ומ"ש הרמב"ם בפי"ד מהל' מ"א ה"י כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותן דרך הנאה כו' הוא באמת כלישנא קמא דר"א אר"י ורק הש"ס נקיט דרך אכילתן והרמב"ם נקיט דרך הנאתן אבל הכוונה הוא שיאכל אותם כדרך אכילתן ואם אכל חלב חי פטור הואיל דאין זה דרך אכילתן אבל על הנאה פטור ואין לוקין והוא באמת כלישנא קמא דללישנא בתרא לוקין על הנאה אם הוא כדרך הנאתן ויותר אין שום נ"מ בין ל"ק ובין ל"ב והרמב"ם הא פוסק דאין לוקין על איסור הנאה וע"כ דפוסק כלישנא קמא ודוק

(ג) ויש לעשות עוד סמוכין לזה מהירושלמי דמס' פסחים פ"ב ה"א ובערלה פ"ג ה"א והנה הרבה דברים שמעינן מהירושלמי ואעתיק בכאן תורף הענין בקצרה ז"ל הירושלמי בפסחים ר' אבהו בשם ר"א כ"מ שנאמר לא תאכל לא תאכלו לא יאכלו את תופס איסור הנייה כאיסור אכילה עד שיבא הכתוב ויפרש לך כשם שפירש לך באבר מן החי ונבלה וכי מה פירש לנו באבמ"ה ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו [פי' דבשר בשדה קאי על אבהמ"ח ובש"ס דילן חולין (ק"ב ע"ב) קאמר ר' יוחנן שם לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבמ"ה ובשר בשדה כו' זה בשר מן החי ובשר מן הטריפה רשב"ל אמר לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבמ"ה ובשר מה"ח ובשר בשדה טריפה זה בשר מן הטריפה. ואולי כוונת הירושלמי כאן על בשר מן החי דלר"י ילפינן מקרא דבשר בשדה וכתיב בי' לכלב תשליכון אותו ומותר בהנאה] וכי מה פי' לנו בנבלה ל"ת כל נבלה לגר אשר בשעריך עכ"ל הירושלמי. ולכאורה י"ל למה הוצרך הירושלמי להביא משני מקראות ממה דהותר אבמ"ה בהנאה ונבילה הותר בהנאה ונוכל לומר על הדרך שכתבתי לעיל דהיינו הואיל דאיכא שני כתובים המתירים בהנאה אע"ג דכתיב לא תאכלו וא"כ למ"ד שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין הוה כאילו כתיב קרא בפירוש לאסור בהנאה בכל דוכתא ועיין לעיל בפרקין [אל"ג אק"ב] מ"ש בזה

עוד שם בירושלמי תני חזקי' ופליג וכי מי אסרו לכלב והא כתיב כל חלב כו' והכתיב על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה א"ר אבהו קיימתיה בגיד הנשה שבנבילות [ופירשו המפרשים ז"ל בערלה ובכאן בפסחים בזה פירושים חילוקים בהקושי' הגאון מוהרא"פ ז"ל על מס' ערלה מפרש והכתיב ע"כ לא יאכלו וקיי"ל דמותר דתנן ירך שנתבשל בהגיד הנשה אם יש בה בנ"ט וכו' וה"נ אר"נ התם בששים ואלו הי' מאיסורי הנאה הי' אוסר ביותר מששים עכ"ל ודבריו נפלאו ממני דהיאך מפורש כן דאיסורי הנאה אינם בטלים בששים והש"ס במס' ע"ז (דף ע"ד ע"א) דקחשיב במתני' אלו אסורין ואוסרין בכ"ש יי"נ כו' ושור הנסקל הא מסיק הש"ס שם דוקא היכא דהוא דבר שבמנין ואיסורי הנאה אבל איסור הנאה בלחוד בטל יעו"ש וכן מפורש להלכה ברמב"ם פט"ו מהל' מ"א ה"ו נמצאת למד שכל איסורין שבתורה בין איסורי מלקות בין איסורי כרת בין איסורי הנייה שנתערבו במאכל המותר מין בשא"מ בנ"ט מב"מ שא"א לעמוד על הטעם בששים או במאה או במאתים כו' וא"כ התם גבי ירך שנתבשל בה גיד הנשה דעיקר הוא רק משום הטעם ולא שייך דבר שבמנין בודאי לכ"ע בטל אפילו אם הי' גיד הנשה אסור בהנאה ודבריו צ"ע אצלי והנכון כמו שפי' הגאון בעל קרבן העדה דהקושיא הוא מהא דקתני במתני' חולין (צ"ג ע"ב) שולח אדם ירך לנכרי וגה"נ בתוכה מפני שמקומה ניכר הרי מפרש דמותר בהנאה וגם במה שתי' הירושלמי אר"א קיימתיה בגיד הנשה שבנבלות ופי' המפרשים ז"ל בגה"נ שבנבלות הוא דמותר בהנאה כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה והלכך מותר לשלחה לעכו"ם כיון דגיד בתוכה וידע הישראל שרואהו בתוכו דמסתמא נבלה הוא ולא יאכלנה אבל גה"נ של כשרה אסור בהנאה עכ"ל. והנה לפירושם חולק הש"ס דילן שם במס' חולין (דף צ"ד) על זה כמבואר בסוגיא שם למעיין היטב וגם דלא פסקינן כן להלכה דהא הרמב"ם פוסק דכ"מ שנאמר לא יאכל לא יאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע וא"כ הי' לו לפסוק דגה"נ של כשירה אסור בהנאה ובכמ"ד בש"ס מוכח להיפוך ואין להאריך בזה

ובאמת בש"ס דילן בפסחים (כ"ב) פריך הש"ס ג"כ לר"א מהאי דגה"נ ומשני הש"ס קסבר ר"א כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה ופירש"י והרי לך היתר הנאה בלאו דגיד הנשה לא שנא נבילה ול"ש כשירה עכ"ל. ובאמת נוכל לפרש גם הירושלמי כן קיימתי' בגה"נ של נבילות דמותר בהנאה ומשום דכשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה וה"ה לכשירה ג"כ וי"ל בזה]

עוד בירושלמי והא כתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה א"ר אבא מרי אחוי דר' יוסי שנייה היא שקבע הכתוב זמן [והיינו הואיל דלאחר הבאת העומר יהי' מותר ולכאורה גם בחמץ כן דלאחר הפסח יהי' מותר וצ"ל דהירושלמי נקיט זה