אמרי הצבי א רד

בעצמו העיר בזה וגם דאיכא עוד קרא בשור שנגח שור רעהו כתיב וגם את המת יחצון יעויין בצל"ח שם בפסחים בסוף הסוגיא שם כד"ה ר' אבהו סבר אותו למעוטי הני יעויין שם היטב מ"ש בזה

ומעתה נוכל לומר דשני הקושיות הללו מתורצים חדא בירך חברתה דאם היה כתוב רק וגם את המת יחצון והמת יהיה לו הו"א דנהי דידעינן משם דנבילה מותר בהנאה הו"א דנילוף משם לכל התורם כולה דכל היכא דכתיב לא תאכלו הוה רק איסור אכילה אבל לא איסור הנאה וא"כ ה"ה להיכא דכתיב לא, יאכל לא תאכל ג"כ הוי רק איסור אכילה בלבד ולא איסור הנאה והשתא דכתב לן קרא בפירוש גבי נבילה לגר אשר בשעריך דחזינן דמותר בהנאה ול"ל קרא הא שפיר ידעינן זה מקרא דוהמת יהיה לו או מקרא דגם. את המת יחצון והי"ל תו שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין. ואפי' אם נימא דשני כתובין הבאין כאחד מלמדין י"ל דהכא איכא ג' כתובין דהא כתיב גבי נזקי בור והמת יהיה לו וגם גבי שור שנגח כתיב וגם את המת יחצון. וא"כ אמרינן דבכ"ד דכתיב לא תאכלו הוה איסורי הנאה ג"כ וה"ה להיכא דכתיב לא יאכל ולא תאכל. ויש לעשות עוד סמוכין לזה עפי"ד התו"י במסכת קידושין ומהרש"א שם על (דף ל"ה ע"א) בד"ה אלא למ"ד תפילין וז"ל שם ואומר השר מקוצי דא"צ למיגמר מראיה כפירש"י הכא אלא כיון דמצה והקהל הוי שני כתובין אין מלמדין חיוב אלא פטור וכן בכל דוכתא דאמרינן שני כתובין אין מלמדין הא איפכא מלמדין בלא שום קרא עכ"ל תו"י ומהרש"ל נדחק בזה וא"צ ודוק עכ"ל המהרש"א שם וכבר ביארתי בכמ"ד הכוונה בזה דהיכא דאיכא שני כתובים הבאים כאחד דאין מלמדין הוי כאילו כתב לן קרא להיפוך וילפינן משני כתובים הללו דבכל דוכתי הוה ההיפוך ממה דגלי קרא כאן והארכתי בזה בכמ"ד. ומעתה א"ש הכא דהואיל דכאן גבי נבילה כתיב לא תאכלו וגלי לן קראי שני כתובים להיתר הנאה וא"כ אמרינן דבנבילה דכתיב לא תאכלו גלי לן ב' קראי היתר הנאה הא בכ"ד דכתיב לא תאכלו הוי הכוונה גם איסור הנאה וא"כ אמרינן תו ה"ה להיכא דכתיב לא יאכל לא תאכל הוה ג"כ הפי' איסור הנאה ג"כ ושפיר קאמר ר' אבהו דילפינן לה מנבילה דגלי קרא היתר הנאה בנבילה הא בכ"ד אסור בהנאה וזה דוקא לר"מ דס"ל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין ואפילו אם נימא דר"מ ס"ל דש"כ הבאין כאחד מלמדין וכמו שנראה קצת מגמרא דמסכת קידושין (ל"ה) במסקנא שם הלא איכא הכא שלשה כתובים אחד גבי נזקי בור ואחד בנזקי קרן וא' גבי נבילה. אבל לר' יהודה דסובר דברים ככתבן וא"כ לית לן רק שני כתובין אי גבי נזקי בור וא' גבי נזקי קרן ור' יהודה ס"ל ב' כתובין הבאים כאחד מלמדין כדאיתא במסכת סנהדרין (ס"ז) ע"ש פריך הש"ס לר"י מא"ל ומשני דיליף לה מאותו אי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה. והיינו דיליף לה מקרא דאותו דהוא מיותר לגמרי ודוק בזה

[לד] שם ע"א ת"ר ממשמע שנאמר סקול יסקל השור כו' כל הסוגיא. ולכאורה יש להקשות לפי סוגית הש"ס במסכת, יומא (דף ל"ו ע"ב) אר"י בלאו דנבילה קא מיפלגי ר"ע סובר לאו מעליא הוא וריה"ג סובר לאו לאו מעליא הוא ועי' ברש"י ותוס' שם דאין לוקין על לאו דנבילה לריה"ג לפום האי שינויא דרב ירמיה דמיחשב ליה לאו הנל"ע א"כ קשה דלמא אתא קרא דולא יאכל את בשרו לאוקמיה בלאו גמור וללקות עליו והרבה יש לפלפל בזה אולם חדאי נפשי כי מצאתי אח"כ במקנה על מסכת קידושין (דף נ"ו ע"ב) על סוגיא דידן וגם בפני אריה על מסכת ב"ק כאן העירו בזה ופלפלו הרבה וע"כ קצרתי. ולעד"נ דנוכל לומר בזה דהא רש"י ז"ל ביומא שם בד"ה וריה"ג סבר לאו דנבילה אע"ג דע"כ עשה דבתריה מעיקרא משמע הואיל ובתריה דלאו כתיב אין לוקין עליו דלא דמי ללאו דחסימה כו' ע"ש. ונראה מדברי רש"י דעיקר הטעם הוא הואיל דסמכי' הכתוב להאי לגר אשר בשעריך ללא תאכלו כל נבילה וא"כ היה אפשר לפרש להברייתא דילן אליבא דרב ירמי' בשיטת ריה"ג דהכי קאמר איני יודע שנבילה הוא ואסורה באכילה ומדכתביה רחמנא גבי שור הנסקל ולא יאכל את בשרו דמיותר הוא ואם נימא דאתא לאשמעינן דלוקין עליו א"כ תו שמעינן דנבילה דעלמא אין לוקין עליו ולמה אסמכיה הכתוב להאי לגר אשר בשעריך ללאו דלא תאכלו כל נבילה הלא ממילא ידעינן דאין לוקין על נבילה דעלמא מדהוצרכה התורה למיכתב גבי שור הנסקל ולא יאכל את בשרו וע"ז קאמרה הברייתא מגיד לך הכתוב שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה וא"כ לא שמעינן מקרא דלא יאכל את בשרו לנבילה כלל ואי לאו הסמיכות דלגר אשר בשעריך ללאו דלא תאכלו כל נבילה הוי לקי על לאו דנבילה ודוק

[לה] (א) שם ע"א וממאי דלא יאכל את בשרו להיכא דשחטי' כו' נכתוב רחמנא לא יהנה כו' כל הסוגיא. והנה בכאן הקושיא גלוי' לשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' מאכלות אסורות הט"ז דעל הנאה אין לוקין א"כ מאי קאמר הש"ס דנכתוב רחמנא לא יהנה הלא עיקר הטעם דאין לוקין על הנאה הוא משום דאפקיה רחמנא בלשון אכילה ואמרינן דכל שהוא רק הנאה ואינו אוכלו מיקרי שלא כדרך הנאתן ועיי"ש בהה"מ ועיין במלמ"ל בפ"ה מהל' יסוה"ת שהאריך בזה וא"כ אי היה כתוב לא יהנה הו"א דלוקין על הנאה הואיל דלא כתיב בלשון אכילה והוי כמו כלאי הכרם דלוקין על הנאה וכן עכו"ם הואיל דלא כתיב אכילה והתורה רצתה שלא ילקה על הנאה דשור הנסקל ומש"ה כתבה רחמנא בלשון לא יאכל וי"ל עוד בזה

והנלע"ד בזה דנהי דאמרינן דאין לוקין על הנאה והואיל דאפקי' קרא בלשון אכילה הוא דוקא היכא דילפי' איסור אכילה והנאה מחד קרא אמרינן דהואיל דילפינן תרווייהו אכילה והנאה מחד קרא הוא דאמרינן דעיקר אתא לאכילה הואיל דכתיב בלשון לא יאכל ואמרינן דאין לוקין על הנאה הואיל דכל שאינו אוכלו מיקרי שלא כדרך אכילתן וכסברת הה"מ הנ"ל משא"כ היכא דאיסור אכילה לא ילפינן מהאי קרא ורק האי קרא אתא רק להנאה אף דכתיב בלשון לא יאכל ג"כ היינו אומרים דלוקה על ההנאה וא"כ גם אם הי' כתוב לא יאכל גבי שור הנסקל הואיל דאכילה דאסור ידעינן הואיל דהוא נבלה ואתא קרא רק לאיסור הנאה שפיר היינו אומרים דלוקין על הנאה ג"כ אף דכתיב לא יאכל וא"כ שפיר פריך הש"ס דא"כ לכתוב קרא לא יהנה וז"נ לע"ד

וא"ל דהא אם הי' כתוב לא יאכל אף דאתי רק להנאה לא הי' לוקה הואיל דלא מפורש בהדיא רק דילפינן לה מאם אין ענין והלח"מ שם בפ"ט מהל' מ"א ה"ב כתב דכל שאינו מפורש בקרא רק דידעינן לה מבאם אין ענין לא לקי יעו"ש והמלמ"ל בהל' יסוה"ת בהג"ה הביאו ומפלפל בדבריו ומבאר להיפוך יעוש"ה והרבה י"ל בדבריו ואכ"מ. מיהו הכא א"ש גם להלח"מ הנ"ל דהואיל דבאמת לשון לא יאכל כולל שניהם אכילה והנאה בזה י"ל דהואיל דעל אכילה לא צרכינן קרא א"כ בכה"ג שפיר הי' לוקין על הנאה ודוק. שוב ראיתי בשעה"מ פ"ה מהל' יסוה"ת שהקשה ג"כ קושיא זו ועיי"ש שתי' דזהו באמת קושית הש"ס דנימא דעיקר קרא אתא ללקות על הנאה דאיסור הנאה ידעינן מקרא דבעל השור נקי יעוש"ה בדבריו וגם לדבריו צ"ל הסברא הנ"ל דבזה גם הלח"מ מודה והבן

(ב) עוד בדרך אחר נלע"ד ליישב קושיא הנ"ל ובהקדם יבואר קצת סוגיא דפסחים שם (דף כ"ד ע"ב) אר"א אר"י כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן למעוטי מאי אר"ש בר אשי למעוטי שאם אכל חלב חי שפטור איכא דאמרי אר"א אר"י כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן למעוטי מאי אר"ש ב"א למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שהוא פטור וכ"ש אוכל חלב חי שהוא פטור כו' כל הסוגיא. והנה נראה דהני תרי לישני פליגי בזה אי לוקין על ההנאה דל"ק סובר דאין לוקין על הנאה אפילו הוא כדרך הנאתן ומש"ה נקיט דוקא על דרך אכילתן דאם הוא שלא כדרך אכילתן אין לוקין ולישנא בתרא סובר דעל ההנאה לוקין ורק אם הוא כדרך הנאתן. וכן מוכח לישנא דהש"ס בפסחים לל"ב דאין לוקין אלא כדרך הנאתן למעוטי מאי ארשב"א למעוטי הניח חלב חי של שוה"נ ע"ג מכתו שהוא פטור ופירש"י בד"ה חלב אין דרך הנאתו אלא בהבערה ולמשוח עורות ולא לרפואה וכ"ש אוכל חלב חי עכ"ל. הרי דהא דאין לוקין על ההנאה הוא רק משום דהוא