אמרי הצבי א רג

ומכירה ליכא אלא ע"א וקרי ליה הש"ס מודה בקנס וצ"ע כעת. ועי' לקמן בפרק מרובה (דף ס"ה ע"א) [אוי"ד אק"ב] מ"ש שם ע"ד המלמ"ל הנ"ל עייש"ה

(ה) והנה לכאורה י"ל דהא להראשונים החולקים על שיטת רש"י ז"ל וס"ל דמיתת השור שהרג את האדם לא הוי קנס ועיין בתוס' לקמן בד"ה עפ"י ע"א או הבעלים שחולקים על רש"י. ומסופק אנכי אם מהני עדות מיוחדת הואיל דלא הוי קנס גם עדות מיוחדת כשר או דלמא דאמרינן כמיתת הבעלים כך מיתת השור וכי היכי דבמיתת הבעלים פסול עדות מיוחדת ה"ה במיתת השור ג"כ פסול עדות מיוחדת

ואם נימא דעדות מיוחדת פסול ואין הורגין את השור א"כ תיקשי קושיא הנ"ל שהקשיתי לרש"י גם להתוס' דהא בודאי לענין שיהיה נעשה מועד בודאי דאפי' עדות מיוחדת כשר דהא גם אם אין מכירין את השור ורק מכירין לבעל השור ג"כ נעשה מועד לאוקימתא דרבינא וא"כ מכ"ש דעדות מיוחדת ג"כ מהני לענין שיהי' נעשה מועד ומכ"ש דבשני נגיחות הראשונית בודאי דמהני עדות מיוחדת וא"כ קשה אמאי לא משני הש"ס דמשכחת לה דלא קטלינן ליה כשהוא תם כגון שבנגיחות הראשונות היה עדות מיוחדת ולא קטלינן להשור דהא כמיתת הבעלים כך מיתת השור וא"כ כמו במיתת הבעלים לא מהני עדות מיוחדת ה"ה במיתת השור וא"כ קשה קושיא הנ"ל גם לשיטת התוס' ולכאורה י"ל בזה

וצריכינן לדחוק ולומר דהא דאמרינן כמיתת בעלים כך מיתת השור הוא דוקא בדבר הנוגע בגוף המשפט אבל בענין העדות לא אמרינן ביה דבעינן שיהיה שוה לעדות הבעלים וע"כ צריכינן לומר כן ושמעינן לה ג"כ מדברי התוס' כן שכתבו שם בד"ה עפ"י ע"א וז"ל ונראה דהיינו טעמא דלא מחייב ע"פ הבעלים אפילו יהיו ב' כגון של שני שותפין ומעידין עליו משום דאדם קרוב אצל ממונו דהא דאמרינן בסנהדרין דאין אדם קרוב אצל ממונו ה"מ כשבאין להעיד ג"כ על חבירו מתוך שנאמן על חבירו נאמן גם על שורו כדמוכח סוגיא התם אבל אמר שורי נרבע לא מיבעיא לן דפשיטא דקרוב אצל ממונו הוא כיון שלא בא להעיד על חבירו עכ"ל ואמאי לא נימא בפשיטות משום דבעינן כמיתת בעלים כך מיתת השור וכי היכי דאין הבעלים נהרגין עפ"י עצמן הה"נ דאין השור נהרג עפ"י הבעלים אלא ע"כ דלענין העדאת העדים לא דרשינן כמיתת בעלים כך מיתת השור

והנה עוד י"ל לשיטת הט"ז דבקנס פסול עדות מיוחדת א"כ בהא דקתני בב"ק (ע"ז ע"ב) ת"ש מה בין תם למועד אלא שהתם משלם ח"נ מגופו ומועד משלם נ"ש מן העליה וליתני ג"כ הנ"מ לענין עדות מיוחדת ושם בב"ק (דף ע"ו ע"א) פריך מינה הש"ס למ"ד פ"נ קנסא דאינו משלם עפ"י עצמו דליתני נמי הא כו' יעו"ש ואמאי לא פריך הש"ס גם זה. ואולי י"ל דזה נכלל ג"כ בקושית הש"ס וי"ל בכ"ז

ובגוף דברי הט"ז כבר האריכו בזה הקצה"ח והנתה"מ שם כ' לדחות דברי הקצה"ח ומיישב דברי הט"ז ועי' במשובב נתיבות להקצה"ח האריך ג"כ בפלפול עצום ומביא ראיה לדבריו מסו"פ המניח במתני' ניזק אומר מועד הזיק ומזיק אומר תם הזיק והביא ראיה מדברי הרא"ש ז"ל שם יעוש"ה והרבה יש לפלפל בדבריו ועי' בספר פ"י על ר"פ שור שנגח את הפרה מ"ש שם בזה ועיין בספר יה"ת לקמן על (דף ע"ד ע"ב) מ"ש שם בזה

[לג] שם ע"א ת"ר ממשמע שנאמר סקול יסקל השור איני יודע שנבילה היא ונבילה אסורה באכילה ומה ת"ל לא יאכל את בשרו מגיד לך הכתוב שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה אין לי אלא באכילה בהנאה מניין ת"ל ובעל השור נקי כו' יעו"ש ועיין במסכת פסחים (דף כ"א ע"ב) וכל הסוגיא שם פלוגתא דר"א וחזקיה יעוש"ה

(א) והנה לכאורה י"ל דהא לר' אבהו דסובר דלא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע אם הכוונה הוא דלשון זה משמע איסור אכילה והנאה ג"כ וא"כ גם בנבילה היינו אומרים דאסור בהנאה ומש"ה הוצרך התורה לגלות היתר הנאה בנבילה או אינו דלשון לא יאכל לא תאכלו הוה הפי' הפשוט רק איסור אכילה בלבד ורק הואיל דחזינן דבנבילה כתיב לא תאכלו כל נבילה הוצרך התורה לגלות בה היתר הנאה מינה ילפינן לכל דוכתי דכתיב כן דהוי איסור הנאה ג"כ אבל הלשון בעצמו לא משמע רק איסור אכילה בלבד. אולם י"ל בזה דאם נימא דהא דהני לשונות משמע איסור הנאה ג"כ הוא רק מדגלי קרא היתר הנאה בנבילה א"כ נימא דרק לשון לא תאכלו הוי איסור הנאה ג"כ דבנבילה כתיב לא תאכלו אבל לא יאכל ולא תאכל לא הוי הכוונה איסור הנאה ודוחק לומר דהואיל דגלי קרא היתר הנאה בנבילה דכתיב ביה לא תאכלו ושמעינן מינה דכל היכא דכתיב לא תאכלו הוי איסור הנאה ג"כ א"כ תו ילפינן ג"כ מינה להיכא דכתיב לא יאכל לא תאכלו דג"כ הוה הפי' כן בין איסור אכילה ובין איסור הנאה דמנ"ל לומר כן דלמא גילה התורה דוקא בלשון לא תאכלו אבל היכא דכתיב לא יאכל לא תאכל הוה הכוונה רק איסור אכילה אבל לא איסור הנאה. אולם באמת י"ל דהואיל דגלי קרא דלא תאכלו הוה הפי' איסור הנאה ג"כ א"כ גם לא יאכל ולא תאכל ג"כ הוה הכוונה איסור הנאה ג"כ דאין סברא לחלק בין לשון לא תאכלו ללשון לא יאכל ולא תאכל דדוקא לא יאכל הוא דמורה יותר איסור הנאה מלא יאכל לא תאכל לחזקיה משא"כ לר' אבהו א"כ לא יאכל ולא תאכל שוין ללשון לא תאכלו ונוכל לומר שפיר דעיקר מה דסובר ר' אבהו דכ"מ שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו הוי איסור הנאה הוה הפי' מדגלי קרא גבי נבילה היתר הנאה וע"כ לאשמעינן דכל היכי דכתיב לא תאכלו הוה איסור הנאה וה"ה להיכא דכתיב לא יאכל לא תאכל דכל הני ג' לשונות שוים הם ועיין בתוס' כאן ד"ה כל מקום מ"ש בזה ומדגלי קרא גבי נבילה היתר הנאה שמעינן לכל דוכתי דכתיב הני לישני דאסור בהנאה ג"כ ואף דהלשון דא"ר אבהו כ"מ שנאמר לא יאכל כו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרע לך בנבילה משמע קצת דהלשון זה בעצמו מורה איסור הנאה ג"כ מ"מ סוגית הש"ס מורה דעיקר מה דאמרינן דכל הני ג' לישני מורין איסור הנאה ג"כ הוא רק מכח דחזינן דגלי קרא היתר הנאה בנבילה שמעינן דהני ג' לשונות מורין איסור הנאה ג"כ דהא הש"ס בפסחים שם קאמר בשלמא לר"מ דאמר א' גר כו' בין במכירה בין בנתינה מדאיצטריך קרא למישרי נבילה בהנאה הא כל איסורין שבתורה אסורין בין באכילה ובין בהנאה אלא לר"י דאמר דברים ככתבן הוא דאתא הא כל איסורים שבתורה מנ"ל דאסורין בהנאה נפקא ליה מלכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה כו' יעו"ש מבואר מזה דהני ג' לישני אינן מורין איסור הנאה מצד הלשון בעצמן רק מכח דחזינן דגלי קרא פ"א היתר הנאה הוא דידעינן דהני לשונות מורין איסור הנאה ג"כ וז"פ

(ב) והנה לכאורה י"ל דמנ"ל לר' אבהו כן נימא דלשון לא תאכלו ולא תאכל ולא יאכל הוה מצינן לפרש בין איסור אכילה ובין איסור הנאה, וגלי רחמנא בנבילה היתר הנאה למילף מינה. לכל דוכתי דכתיבא הני ג' לישני היינו רק איסור אכילה אבל בהנאה שרי ונימא דילפינן מנבילה דגלי רחמנא בנבילה היתר הנאה בפירוש לאורויי לן דכל היכא דכתיבא הני לישני הוי הכוונה רק איסור אכילה בלבד ולא איסור הנאה ולכאורה י"ל בזה

והנלע"ד ליישב זה ע"ד פלפול קצת ובהקדם מה שהקשה הצצ"ח בשם יש מקשים דלמה לן קרא גבי נבילה לגלות היתר הנאה מקרא דלגר אשר בשעריך תיפוק ליה מדכתיב גבי בור ונפל שמה שור או חמור וכתיב גביה והמת יהיה לו א"כ שמעינן דנבילה מותר בהנאה וכתב לתרץ דהו"א דקרא קאי על חמור דהוא בהמה טמאה דלא חל נבילה על בהמה טמאה דאין איסור חע"א וכדפסק הרמב"ם בפ"ד ממ"א דאין איסור נבילה חל על איסור טומאה אלא שקשה על זה התירוץ דהא הטעם דלא חל איסור נבילה על איסור טומאה משום דאין איסור חע"א וכ"ז אם נבילה מותר בהנאה אבל אם נבילה תהיה אסור בהנאה א"כ הוי נבילה איסור מוסיף על איסור טומאה לשיטת הרמב"ם דאיסור הנאה הוי איסור מוסיף וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דנילף דנבילה מותר בהנאה מקרא דוהמת יהיה לו. וראיתי כי הצל"ח