אמרי הצבי א רא

מתמה ומועד לבהמה הוי מועד לאדם היינו דמספק לא משלם כופר הואיל דכופרא ממונא. או י"ל עוד דנהי דנימא דגם היכא דהוה ספק ג"כ משלם כופר מ"מ דוחק לאוקמי לקרא רק בכה"ג הואיל דעיקר החיוב הוא רק מכח ספק כנלע"ד ליישב קושית התוס' הנ"ל

(ה) והנה ראיתי בשטמ"ק כאן בד"ה ומועד לבהמה הוי מועד אדם גדולי המחברים כתבו שמועד לבהמה ולעכו"ם ולטריפה מועד לאדם ולישראל ולשלם ובמקום אחר כתבו שאף במועד לאדם אינו מועד לבהמה ויראה מדבריהם שבענין הריגה מועד לזה ומועד לזה אבל לא לניזקין ואין דבריהם נראין שהרי בודאי אינו נסקל וכל שאינו בדין סקילה אינו משלם כופר הרב המאירי ז"ל עכ"ל. והנה מ"ש גדולי המחברים כוונתו על הרמב"ם ז"ל והקשה הקושיא הנ"ל של הה"מ וכתב התי' שכ' הכ"מ. אולם במה שהקשה הואיל דאינו נסקל האיך משלם כופר לעד"נ ליישב זה דהא שכתב הרמב"ם להאי כללא דהיכא דנסקל הוא דמשלם כופר היינו דוקא היכא דעל אותה מיתה שהמית השור אם אין השור נסקל אז אין הבעלים משלמים כופר אבל לא בעינן שעל נגיחות שנעשה מועד עליהם שיהיה חייב השור סקילה והכא הרי על אותה מיתה שהמית השור את האדם ומשלם הבעלים כופר הרי על אותה מיתה עצמו חייב השור באמת סקילה דהא אפי' אם השור הוא תם ג"כ חייב השור סקילה ונסקל עליו ושפיר משלמים הבעלים כופר

[לב] (א) שם ע"א בגמרא וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד היכי משכחת לה אמר רבה הב"ע כגון שאמדוהו לג' ב"א כו' כל הסוגיא ועי' בתוס' ד"ה מאחר לא מצי לאוקמי כגון שבג' נגיחות ראשונות נתכוין להרוג הבהמה והרג את האדם דכה"ג לא הוי מועד לאדם הואיל ולא נתכוין לאדם וגם בהרג ג"פ ע"פ בעליו לא הוי מועד כדאמרינן בפ"ב (דף כ"ד) אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני הבעלים ובפני ב"ד עכ"ל. ועי' בשמ"ק בד"ה וכי הביא הראשונים ז"ל שהאריכו הרבה הזה יעוש"ה

והנה לכאורה יש לעיין עפ"י מ"ש רש"י במסכת זבחים ותמורה דמה שהשור שהרג את האדם חייב השור מיתה הוא מטעם קנס וכמבואר במסכת זבחים (דף ע"א ע"א) במתני' שם בד"ה נתערב זבחים כשירים בשור שנעבד בו עבירה אחד באחד ומפרש ואזיל מה היא כגון שהמית את האדם עפ"י ע"א או ע"פ הבעלים דשור שהמית עפ"י הבעלים איפטר ליה מסקילה דמודה בקנס פטור. וכן רובע ונרבע עפ"י ע"א או ע"פ הבעלים דהשתא לאו שור הנסקל הוא וליכא למימר ימותו שהרי מותרין להדיוט כו' ועי' ג"כ במסכת תמורה (דף כ"ח ע"א) ברש"י ד"ה אבל כו' דבהכי עסקינן שרבע או נרבע עפ"י ע"א דאינה נסקלת בכך, או שהבעלים הודו ומודה בקנס פטור כו' יעו"ש ועי' לקמן (מ"א ע"ב) בתוד"ה עפ"י הבעלים הביאו דברי רש"י הנ"ל ודחו דבריו ופירשו פי' אחר ע"ש

ועיין בט"ז על חו"מ (סי' ל' ס"ה) בהא דכתב המחבר שם מי שתבע את חבירו שיש לו בידו ק"ק זהובים בפקדון להשיבם לו והלה כופר בכל וע"א מעיד ששמע מפיו שהיו חמשים וע"א מעיד ששמע שהיו ק"ן הוחזק כפרן לאותו ממון ומשלם ק"ק ובסמ"ע שם (ס"ק י"ט) בכאן לא שייך לומר איך העדים שע"י הצירוף יחייבו ממון ושבועה כמ"ש (בסעיף ג') דשאני התם דכ"א מעיד על הלואה מיוחדת א' בניסן וא' באייר משא"כ בפקדון אף ששמעו ממנו בזמנים מתחלפים זה נו"ן וזה ק"ן מ"מ יוכל להיות דפקדון אחד הוא שהודה לפניהם מש"ה לא מיקרי עדות ע"י צירוף עיי"ש בסמ"ע והט"ז הקשה עליו א"כ א' אומר ק' וא' אומר ר' נמי לימא דעל הלואה א' מעידים להתחייב גם שבועה אחר שישלם הפחות והא ודאי ליתא דא"כ הי"ל להפוסקים להזכיר שבועה בס"ב אלא יראה לענ"ד פשוט דבכל מקום שצריך אתה להשתמש חצי העדות לממון וחצי עדות לשבועה ודאי לא מצטרפין משא"כ כאן דהעדות מועלת לתשלומין חמשין זהובים ואותן התשלומין עצמן מביאין לידי שבועה דאורייתא מטעם שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים אלא דקשה במ"ש הטור בשם הרמב"ן בדרך הראשון של צירוף תשלומי ת"ש ואין שם שבועה דאורייתא והא יש עכ"פ שבועה דאורייתא מכח העדים שמזקיקין לשלם ת"ש ונראה לתרץ דהא דהעדאת עדים מביא לידי שבועה דאורייתא ילפינן לה במסקנא בפ"א דב"מ מפיו וע"א כמ"ש התוס' שם בד"ה אבל והק"ו הוא מפיו שאין מחייבו קנס מחייבו שבועה ק"ו לעדים שמחייבין קנס דמחייבין אותו שבועה וכאן הוי עדות מיוחדת דהא אינם מעידים על יום אחד ולא מהני לענין קנס כמו דלא מהני בא' אומר נסתרה שחרית וא' אומר ערבית דלא מהני לענין איסור אישות כמ"ש הב"י סי' ז' מחו' ב' וה"נ דלא מחייבין קנס בעדות מיוחדת בשום אופן דאין חיוב קנס אלא על כל מעשה אחד שראו שניהם כאחד אבל בהך דהכא בתשו' הרא"ש אין כאן עדות מיוחדת שזה מעיד על יום א' וזה מעיד ק"ן על יום אחר מודה הרא"ש להרמב"ן דאין כאן שבועה דאורייתא רק שמשלם חמשים וההוא דא' אומר ק' וא' אומר ק"ק אמרינן שכ"א מעיד על זמן מיוחדת דמספיקא אזלינן לקולא כדי שלא להוציא ממון או שבועה דהא אין כאן פסול לעדים אם נאמר כן והוי כההיא דרמב"ן שזכרנו אבל אם אמרו בפי' על זמן אחד זה מנה וזה ק"ק צריך לשלם מאה וגם שבועה וכההיא דהרא"ש בפקדון כנלע"ד ברור ומוכרח עכ"ל הט"ז ז"ל העתקתי כל דבריו כי לקמן (בדף זה ע"ב) יבואר עוד בענין זה עי' לקמן מה שכתבתי בזה. היוצא לנו מדברי הט"ז הנ"ל דעל עדות מיוחדת אינו מתחייב קנס וגם אין העדים הללו יכולין לחייבו שבועה כמו שאר מודה במקצת עפ"י עדים ועיין באו"ת שם שהעלה ג"כ סברא זו מדעתיה דנפשיה וכוון להט"ז ואח"כ דחאו. והנה לשיטת הט"ז הנ"ל א"כ תיקשי לשיטת רש"י ז"ל דסובר דשור שהמית אדם דחייב מיתה הוא רק מכח קנס וא"כ אם היה העדות מיוחדת על זה השור שהמית האדם לא נוכל לחייב מיתה להשור א"כ מאי פריך הש"ס וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד היכא משכחת ליה הא משכחת לה שהעידו שלשה כתי עדים על ג' נגיחות ובכל פעם היה רק עדות מיוחדת וכגון שלא ראו העדים זה את זה בשעה שראו נגיחת השור או שלא העידו שניהם כאחד דבכה"ג הוי עדות מיוחדת וכדאיתא במסכת מכות (דף ו' ע"ב) במתני' וכ"פ הרמב"ם ז"ל להלכה בפ"ד מהל' עדות ה"א עידי נפשות צריכין שיהיו שניהם רואין את העושה עבירה כא' וצריכין להעיד כאחד ובב"ד אחד אבל דיני ממונות א"צ לכך כיצד היה אחד רואהו מחלון זה כשעבר העבירה והעד האחר רואהו מחלון אחר אם היו ב' העדים רואין זה את זה מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין כו' יעו"ש. ולשיטת הט"ז דעדות מיוחדת פסול לקנס וא"כ אם היה בכה"ג ששני העדים הללו ראו את המעשה אבל לא ראו זה את זה בשעת מעשה הנגיחה או אפילו ראו זא"ז רק שלא העידו כאחד מיקרי תו עדות מיוחדת ועי' ג"כ בסמ"ע (סי' ל' סק"כ) וא"כ תו לא נוכל להרוג השור בכה"ג ואפ"ה נעשה מועד ע"י שלשה כתי עדים מיוחדין דהא סברת התוס' כאן הי' דנימא דנעשה מועד עפ"י הבעלים עצמן ורק משום דאין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני ב"ד וא"כ ע"י עדות מיוחדת בודאי דנעשה מועד ולא קטלינן להשור וי"ל עוד יותר שהרי הש"ס מתרץ שם כמה תירוצים כגון שהרג ג' טריפה וכדומה ופריך לה הש"ס וא"כ מכ"ש דע"י עדות מיוחדת נעשה מועד אף דלא קטלינן להשור ולכאורה צ"ע בזה אם לא שנימא ששיטת רש"י ז"ל הוא דלא כהט"ז רק דס"ל לרש"י ז"ל דקנס דינו כדיני ממונות ומהני גם עדות מיוחדת וי"ל בכ"ז

(ב) והנה ראיתי בהקצה"ח (סי' ל') שם סק"ח הביא ג"כ דברי הט"ז הנ"ל והקשה על סברא זו מהא דאיתא בב"ק לקמן (דף ע"ד ע"ב) בהא דקתני במתני' שם גנב ע"פ שנים וטבח ומכר עפ"י ע"א או ע"פ עצמו משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי דו"ה ופריך הש"ס עפ"י ע"א פשיטא אמרי הא קמ"ל עפ"י עצמו דומיא דע"פ ע"א מה ע"פ ע"א כי אתא ע"א מצטרף בהדיה מחייב ע"פ עצמו נמי כי אתא עדים מחייב ולאפוקי מדר"ה א"ר דאר"ה א"ר מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ופירש"י בד"ה כי אתא ע"א דהלכה כר"י ב"ק דאמר שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו ע"כ והלא בדיני נפשות בודאי בעינן ראיה והגדה כאחת ואי נימא דקנס דינו שוה כדיני נפשות האיך שומעין דבריו של זה היום ושל חבירו למחר אלא על כרחך