אמרי הצבי א ר

לגדולים אא"ב ואינו מועד קתני הא סתמא הוי מועד הא קמ"ל דאפי' מקטנים לגדולים נמי מסתמא הוי מועד אא"א אינו מועד קתני סתמא לא הוה מועד השתא י"ל מקטנים לקטנים דעלמא סתמא לא הוי מועד מקטנים לגדולים צריכא למימר דלא הוי מועד כו' ר"פ דייק מרישא דקתני מועד לאדם אינו מועד לבהמה אא"ב אינו מועד תנן סתמא לא הוי מועד הא קמ"ל דאפי' מאדם לבהמה נמי סתמא לא הוי מועד אא"א ואינו מועד קתני הא סתמא הוי מועד השתא י"ל מבהמה לבהמה סתמא הוי מועד מאדם לבהמה צריכא למימר כו' והרי מבואר ההיפוך דמועד להיזק גדול כ"ש דמועד להיזק קטן ומועד לאדם כ"ש דהוי מועד לבהמה אבל מועד לבהמה לא הוי מועד לאדם ומועד להיזק קטן בודאי דלא הוי מועד להיזק גדול. ואף דבאמת מדייק ר"פ דאינו מועד תנן וסתמא לא הוי מועד מ"מ חזינן דהסברא היה דמועד להיזק גדול בודאי דהוי מועד להיזק קטן ומועד להיזק קטן לא הוי מועד להיזק גדול ואליבא דמסקנא אמרינן דמועד להיזק גדול לא הוי מועד להיזק קטן ומועד להיזק קטן לא הוי מועד להיזק גדול ובמתני' בהדיא קתני כן מועד לאדם ואינו מועד לבהמה מועד לקטנים ואינו מועד לגדולים ולר"פ אינו מועד תנן וכ"פ הרמב"ם בהדיא בפ"ו מהל' נזקי ממון ה"ח במתני' וכר"פ יעוש"ה וצ"ע אלי דברי הגליון הנ"ל. וגם צ"ע ע"ד הגליון הנ"ל מהא דלעיל (דף ב' ע"ב) הא קמ"ל דמועד לאדם הוי מועד לבהמה ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם. ואף דהרמב"ם סובר דאין חילוק מ"מ לא עדיף מועד לקטן ממועד לגדול

והנה על האי אוקימתא דנגח לשלש בהמות כ' עלה הה"מ דזו קשה מן הראשונות דהא פסק הרמב"ם לעיל דמועד לאדם לא הוי מועד לבהמה ומכ"ש דהועד לבהמה דלא הועד לאדם וכתב הכ"מ לתרץ זה וז"ל ואני אומר איני יודע מאי קושיא יש בזו יותר מבראשונות דהא ודאי גם זו אי אפשר לפרש בניחותא ולומר דל"ג אלא כמו בראשונות ומה שהקשה מדברי רבינו בפ"ו ה"ח וממאי דאר"פ שור שהוא מועד למין אחד אינו מועד למין אחר לאו כלום הוא דהתם במועד להזיק והכא במועד להרוג וזה שדקדק רבינו לכתוב ה"ז מועד להריגה עכ"ל. ועיין בלח"מ שם ה"ג שהקשה על דברי הכ"מ מהא דריש מכילתין (דף ב' ע"ב) מ"ש גבי אדם דכתיב כי יגח ומ"ש גבי בהמה דכתיב כי יגוף מלתא אגב אורחיה קמ"ל דמועד לאדם הוי מועד לבהמה ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם והתוס' לעיל (דף נ"ז ע"א) בד"ה ר"ז כתבו באמת ראיה משם דר"ז בעצמו חזר בו מזה וסובר ג"כ דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם והאריך עוד שם בזה יעוש"ה

(ד) והנה באמת גוף סברת הכ"מ לחלק בין מועד להזיק לבין מועד להרוג איננו מובן לכאורה דמנ"ל לחלק חילוק זה ולעד"נ בזה להסביר הסברא ועפי"ז נוכל לומר תו דגם הרמב"ם ז"ל היה גורס ג"כ בגירסתו כגירסת הספרים שלנו שהיה ג"כ גורס אלא רק שהיה מפרש בהא דמקשה הש"ס על אוקימתא דר"ז כגון שהרג לשלש בהמות ופריך הש"ס ומועד לבהמה הוי מועד לאדם דהכוונה הוא דמנ"ל זה דמועד לבהמה הוי מועד לאדם דלמא דוקא לבהמה הוי מועד אבל לאדם לא נתייעד עדיין. ונוכל לומר עוד יותר דנהי דמתרמי הרבה פעמים שכל שהוא רגיל ליגח בהמות תו רגיל הוא ליגח אדם ג"כ דנימא לבהמה הוא דרגיל ליגח אבל לאדם לא יגח דהא איכא כמה שוורים אשר אף שרגילים ליגח בהמות מ"מ אימת אדם עליהן ולא יקרבו ליגח את האדם ונהי דהרבה שוורים ישנן אשר כל שהועדו ורגילים הם ליגח בהמות תו רגילים הם ג"כ ליגח את האדם מ"מ אין זה אצל כל השוורים וא"כ מנא ידעינן דשור נגח זה שכבר נגח ג' בהמות ורגיל ליגח בהמה מנ"ל דרגיל ג"כ ליגח אדם וזה שפריך הש"ס על תירוץ של רב זביד דמיירי שנגח ג' בהמות ואח"כ נגח אדם והוי מועד מן נגיחות הבהמות ופריך הש"ס ע"ז ומועד לבהמה הוי מועד לאדם וה"פ וכי נוכל לחייבו כופר על זה הספק דדלמא לא היה עתיד ליגח אח"כ את האדם אע"ג שנגח כבר ג' בהמות. ויש להביא קצת ראיה לזה הסברא דהא חזינן דאם נגח אדם שור: וחמור דכתבו התוס' לעיל (דף ב' ע"ב) ד"ה ומלתא דבכה"ג גם ר"פ מודה דנעשה מועד לכל אפי' לאדם וא"כ האיך נעשה מועד לאדם הלא לא נגח לאדם רק פעם אחד אלא ע"כ צריכינן לומר האי סברא הנ"ל דבאמת הא דאמרינן דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם לא הוי ודאי שלא נעשה מועד ורגיל ליגח רק שלא נעשה מועד בבירור ומש"ה כי נגח אדם שור וחמור נעשה מועד לכל ואף שהרמב"ם לא הביא להלכה דין זה דאם נגח אדם שור וחמור דנעשה מועד לכל מ"מ שפיר סובר סברא זו שכתבתי דהא דאמרינן דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם הוא רק מטעם ספק. ועי' לח"מ פ"י ה"ג מ"ש בזה

ויש להוסיף עוד ולהסביר הדבר יותר דלא נעשה מועד לכל אדם ויש לעשות סמוכין לזה מהאגדה במסכת שבת (דף קנ"א ע"ב) וסנהדרין (ל"ח ע"ב) ארמב"ח אין חיה רעה שולטת באדם אלא א"כ נדמה לו כבהמה שנאמר נמשל כבהמות נדמו וי"ל בזה

ומעתה יהיה הפי' בהא דקא פריך הש"ס על אוקימתא דרב זביד שנגח לג' בהמות ומועד לבהמה הוי מועד לאדם כלומר וכי הוי דבר ברור דשור זה נעשה מועד לאדם וא"כ איכא ספק והאיך נוכל לחייבו כופר מספק וקאמר הש"ס שפיר אלא אמר רב שימי כגון שהרג לג' עכו"ם ופריך הש"ס ומועד לעכו"ם כו' ג"כ על זה הדרך וכי הוה הדבר ברור כן שכבר הורגל ליגח גם לישראל וא"כ האיך נוכל לחייבו כופר מספק וקאמר הש"ס אלא אמר רשב"ל כגון שהורגל לג' ב"א טריפה ופריך הש"ס ומועד לטריפה הוי מועד לשלם ג"כ על זה הדרך ועל זה קאמר הש"ס אלא אמר ר"פ כגון דקטל וערק לאגמא דקטל וערק לאגמא כן נלע"ד בדברי הרמב"ם שכן היה מפרש הרמב"ם הפי' בדברי הש"ס הנ"ל והיה לו הגירסא בכל הני שלש אוקימתות אלא וי"ל עוד בזה

והנה זה ניחא לומר אם נימא דכופרא ממונא הוא וא"כ שפיר פריך הש"ס דמכח ספיקא האיך נוכל לחייבו כופר מספק אבל למ"ד כופרא כפרה וא"כ גם מספק חייב בכופר והיה מפרש הרמב"ם דהאי סוגיא אזלא אם נימא כופרא ממונא אבל לדידן דפסקינן כופרא כפרה וחייב מספק לשלם כופר וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל שם בפ"י ה"ה שור של שני שותפין שהרג כל אחד משלם כופר שלם משום דסובר כופרא כפרה ומשלם מספק וכמ"ש הה"מ שם וא"כ מש"ה שפיר פסק הרמב"ם ז"ל כאן דאם הרג ג' בהמות ואח"כ הרג אדם או ג' עכו"ם ואח"כ ישראל או ג' טריפה ואח"כ שלם דמשלם כופרא הואיל דפוסק כופרא כפרה. אולם זה דוקא לענין לשלם כופר אבל לענין לשלם נ"ש שפיר אמרינן דלא נעשה מועד עדיין לשלם נ"ש בכה"ג הואיל דהוי ספק ממונא ופטור מלשלם מספק דהמע"ה ודוק

וכן הוא סברת הכ"מ כאן שכתב לחלק בין מועד להזיק דאמרינן מועד לבהמה לא הוי מועד לאדם ובין מועד להרוג והכא איירי במועד להרוג והכוונה כמו שכתבתי בביאור הדברים אלא שככ"מ כתב שהרמב"ם לא היה גורס אלא והיה מפרש כפשוטו כגון שהרג ג' בהמות ומועד לבהמה הוי מועד לאדם וכן בהא דהרג ג' עכו"ם וכן בהא דהרג ג' ב"א טריפה ג"כ הוה הפי' בניחותא ולא היה גריס אלא בכל הני ולפי מה שכתבתי נוכל לקיים שפיר הגירסא כמו שכתוב לפנינו וגרסינן בכל הני אלא

והנה עפ"י האמור נוכל ליישב קצת קושית התוס' לעיל בב"ק (דף ל"ז ע"א) על ר"ז דסובר מועד לבהמה הוי מועד לאדם והרי לעיל בב"ק (דף ב' ע"ב) קאמר הש"ס מ"ש גבי אדם דכתיב כי יגח ומ"ש גבי בהמה כתיב כי יגוף כו' הא קמ"ל מועד לאדם הוי מועד לבהמה מועד לבהמה לא הוי מועד לאדם וכתב באמת דר"ז חזר מזה ולפי הנ"ל י"ל דהש"ס ה"ק דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם היינו דבודאי לא הוי מועד לאדם ורק דהוי ספק בזה אי מועד לבהמה הוי מועד לאדם או לא דהא חזינן דהתורה כתבה גבי אדם כי יגח וגבי בהמה כי יגוף וא"כ הוי ספק בזה. ועי' תוס' חולין (כ"ב ע"ב) ד"ה איצטריך שכ' דהיכא דא"א לברר הספק דלפעמים הוא כך ולפעמים הוא כך שפיר צריכינן למעט ספק ג"כ עי"ש וא"כ ה"נ כיון דלפעמים הוא כך ולפעמים כך צריכינן קרא למעט הספק אבל לעולם דהוי רק ספק. והא דקאמר ר"ז דמועד לבהמה הוי מועד לאדם משום דר"ז סובר כופרא כפרה ומש"ה גם מספיקא משלם כופר והש"ס