אמרי הצבי א קצט

שלו אסור אבל של חבירו או לאחר הקדישו לא נאסר ובעינן דוקא ברצון אבל באונס כשר וה"ה לשוגג ג"כ כשר והתוספתא לא הביא רק רצון ולא אונס כנלע"ד הפי' בתוספתא והמעיין בלשון התוספתא יוכל לסדר הלשון כן. ושמעינן מהתוספתא הנ"ל דבנעבד אפילו של חבירו ג"כ נאסר וע"כ צרכינן לומר דהוא רק לגבוה אבל להדיוט שרי הואיל דלא עביד מעשה ובתוספתא קתני סתמא דנעבד אסור בין שלו בין של חבירו ול"ק קושית הראב"ד שם והוא כחילוקו של הכ"מ שם. ולכאורה י"ל מדוע לא קתני התנא ג"כ פסול דנוגח דפסול להקרבה וצ"ע כעת

[ל] דף מא ע"א בתוד"ה וכמאן דקטלה דמי וא"ת ומה פשע השור היא הרגה עצמה שהרי הביאתו עליה וי"ל כמו שפיר"ת שקפץ עליה השור לרבעה ואלבשה יצרה ונתרצה ואפילו למ"ד בכתובות (דף נ"א) תחלה באונס וסופה ברצון כו' אבל הכא תחלת ביאה זו ברצון ואסורה לכ"ע וה"ה שנהרגה עכ"ל. והגיעני מכתב מידידי מחו' הרב הגדול מו"ה שלמה נ"י אבד"ק נייאשטאט הקשה ע"ד התוס' הנ"ל במ"ש אבל הכא תחלת ביאה זו ברצון ואסורה לכ"ע דהא בנרבעת לבהמה אינה אסורה לכהן ואין אסורה על בעלה ג"כ וכמבואר בהדיא במס' יבמות (דף נ"ט ע"ב) ובתוס' כתובות (דף ג' ע"ב) ד"ה ולידרוש עכ"ד. ולכאורה קושייתו אלימא דהא בהדיא מבואר דלא כהתוס'. ולענד"נ דכוונת התוס' הוא במ"ש אבל כו' ואסורה לכ"ע קאי על החילוק שכתבו התוס' דתחלתו באונס וסופה ברצון דמותר הוא דוקא אם תחלת הביאה היתה באונס אבל אם תחלת הביאה ברצון אסורה לכ"ע והיינו היכא דנבעלה לאדם וה"ה שנהרגה בכה"ג בין שנבעלה א"א לאדם ובין אשה פנויה הנבעלה לבהמה בכה"ג כנ"ל בפשט דברי התוס'

[לא] (א) שם ע"א בגמ' וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד היכי משכחת לה כו' אלא הב"ע כגון שסיכן לשלשה בני אדם כו' כל הסוגיא ופירש"י בד"ה שסיכן ג' ב"א לפיכך לא נסקל בשנים הראשונים וכשנגח שלישי מתו כולם הלכך משלם עליו כופר עכ"ל מבואר מזה דרש"י ז"ל ס"ל דפסקינן דבנגיחה שלישית משלם נ"ש וכופר ונעשה מועד בנגיחה שלישית לשלם גם על נגיחה שלישית נ"ש וסובר דפליגי בזה אביי ורבא לעיל (דף כ"ג ע"ב) וכמו שפירש"י שם. ועי' תוס' שם ד"ה ולא ישמרנו כתבו דרש"י ז"ל חזר מזה וסובר דגם רבא סובר דלא מחייב נ"ש עד נגיחה רביעית יעו"ש וכאן מבואר דרש"י סובר דבנגיחה שלישית הרי הוא מועד וגם על אותה נגיחה שנעשה בה מועד משלם נ"ש וכופר

ועיין עוד כאן ברש"י ז"ל ד"ה שהוזמו זוממי זוממין כשנגח ב' נגיחות ראשונות והעידו בו ב' כתות עדים באו כת אחת והזימום ופטרוהו וכשנגח נגיחה שלישית והעידו בו באתה כת המזמת להזימן והוזמה אותה אף על הזמות ראשונות ונמצא השור מועד ומשלם כופר על השלישית עכ"ל והנה באמת יש לעיין למה הוצרך רש"י להאריך ולומר שכשהעידו הכת השלישית על נגיחה שלישית באו ג"כ הזוממין הראשונים להזים גם כת זו השלישית בפשיטות הי"ל לפרש ולומר שלאחר שהעידו כת השלישית על נגיחה שלישית באו עדים והוזמו להזוממין הראשונים ונמצא שהשור הוא מועד ולכאורה י"ל בזה דבודאי היה לרש"י ז"ל איזהו כוונה בזה

אבל עכ"פ שמעינן גם מדברי רש"י בכאן דבנגיחה שלישית הרי הוא מועד וגם על נגיחה שלישית משלם כופר ועי' עוד ברש"י ד"ה רבינא אמר משכחת לה דלא נסקל בשתים הראשונות כגון שהעדים המעידים עליו אין מכירין את השור וב"ג הוכר עכ"ל הרי שמפרש ג"כ כהנ"ל. ועי' לעיל על (דף כ"ג ע"ב) [אות י"ח] מ"ש בזה

והנה כד נדייק בלשון הש"ס בתירוצו דרב זביד כגון שהרג שלש בהמות וכן בתירוץ של רב שימי כגון שהרג שלשה עכו"ם וכן בתירוץ של רשב"ל כגון שהרג שלשה ב"א טריפה ומבואר בזה דסבירא להו דדוקא על נגיחה רביעית הוא דהוה מועד ומשלם כופר ונ"ש אבל על נגיחה שלישית לא משלם כופר ורק דנעשה מועד בנגיחה שלישית לשלם כופר ונ"ש אם יגח אח"כ נגיחה רביעית. ור"פ דמשני כגון דקטל וערק לאגמא דקטל וערק לאגמא נקיט שני פעמים משמע קצת דעל נגיחה שלישית חייב כופר. מיהא זה יש לדחות דר"פ לא חש להאריך. ועיין בשמ"ק כאן בד"ה כגון שסיכן ג' ב"א פי' ומתו יחד קודם נגיחה רביעית ועי' עוד בשמ"ק ד"ה שהוזמו זוממי זוממין פ"ה לאחר שנגח נגיחה רביעית ונתברר עתה שהוא מועד מקודם שנגח נגיחה רביעית כו' יעו"ש מבואר דדוקא בנגיחה רביעית הוא דמשלם כופר ומסתמא ה"ה לנ"ש. וברש"י שלפנינו בד"ה שהוזמו שהבאתי לעיל מבואר להיפוך ממ"ש בשמ"ק בשם רש"י ז"ל

(ב) וז"ל הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' נזקי ממון ה"ג והואיל וכל בהמה חיה ועוף שהרגו את האדם נסקלין האיך ימצא מועד להרוג עד שישלמו בעליו את הכופר כגון שהרג ג' עכו"ם ואח"כ הרג ישראל שהמועד לעכו"ם ה"ז מועד לישראל או שהרג ג' ישראל טריפה ואח"כ הרג שלם או שהרג וברח וברביעי נתפס שאין הבעלים חייבין בכופר עד שיסקל השור וכן אם סכן ג' ב"א כאחד או שהרג ג' בהמות ה"ז מועד להריגה ובעלים משלמין את הכופר. וכן אם הכירו עדים את בעל השור ולא הכירו את השור בפעם ראשונה ושניה ושלישית וברביעית ראו שורו שהרג ולא היו יודעין אם זה הוא השור שהרג בג"פ הראשונות או אחר היה הואיל והועדו הבעלים שיש להם בקרבם שור שהרג ג"פ היה להם לשמור כל בהמתם ומאחר שלא שמרו משלמין את הכופר עכ"ל. הרי דנקיט הרמב"ם ז"ל ג"כ שהרג שלשה פעמים וברביעית הוא דנעשה מועד לשלם עליו כופר ולעיל בחידושי על (דף ל"ז ע"א) [י"ד אק"ה] העליתי בשיטת הרמב"ם ז"ל דסובר דבנגיחה שלישית משלם נ"ש ודפוסק כרבא וסובר דפליגי בזה אביי ורבא וכמו שפי' רש"י לעיל (בדף כ"נ ע"ב) יעויין לעיל בזה וכאן מפורש ברמב"ם דבנגיחה רביעית הוא דמשלם כופר. מיהו י"ל דהרמב"ם נקיט בכאן נגיחה רביעית לרווחא דמלתא אבל לעולם דס"ל דבנגיחה שלישית ג"כ משלם כופר וה"ה נ"ש ורק דנקיט לשון הש"ס ונוכל לומר דהני אמוראי דמתרצי לה למתני' דידן ונקטו עיקר על נגיחה רביעית או משום דסבירא להו כאביי או דנוכל לומר דסבירא להו להלכה כרבא ורק דנקטו אליבא דכ"ע וצ"ע כעת עדיין. שוב ראיתי ביש"ש כאן (סי' כ"ג) שהאריך בדברי רש"י הנ"ל והביא דברי ה"ה שהיה לו נוסחא אחרת בדברי רש"י כאן יעוש"ה שהאריך בזה

(ג) והנה בדברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל בפ"י מהל' נזקי ממון ה"ג האריכו בזה מפרשיו כי דבריו הקדושים אינם מובנים כלל לכאורה כי הביא כל הני אוקימתות בש"ס אוקימתא דרב זביד דמוקי כגון שהרג שלשה בהמות פריך לה הש"ס ומועד לבהמה הוי מועד לאדם אלא אר"ש כגון שהרג כו' ופריך לה הש"ס ומועד כו' וכן בהא דמשני רשב"ל כגון ג' טריפה פריך לה הש"ס ומועד לטריפה הוי מועד לשלם ואיך פוסק הרמב"ם להני ג' אוקימתות דאידחי להו בש"ס וה"ה שם בה"ג כתב ליישב על הני ב' אוקימתות כשהרג לג' עכו"ם ולג' טריפה דהרמב"ם הי' גורס בש"ס ומועד לטריפה הוי מועד לשלם וכן ומועד לעכו"ם הוי מועד לישראל ול"נ בתר הכי אלא וא"כ הוה זה בניחותא עי"ש ורק בהאי אוקימתא דרב זביד כשהרג לג' בהמות כתב עלה וזו קשה מן הראשונות דהא ודאי בתמיה אמר התם ומועד לבהמה הוי מועד לאדם ובכמה מקומות נראה כן ורבינו ז"ל בעצמו כתב בפיו ה"ח הועד לאדם אינו מועד לבהמה וכ"ש דמועד לבהמה אינו מועד לאדם ואפי' גרסינן לה בניחותא ודאי אין הלכה כרב זביד דאמר הכין אלא כר"פ דפליג בריש פרקין ואמר דשור שהוא מועד למין אחד אינו מועד למין אחר ורבינו ז"ל פסק כר"פ כמ"ש למעלה בפ"ו וצריך לי עיון עכ"ל הה"מ ז"ל

והנה ראיתי בגליון הה"מ שם ע"ד הה"מ שהקשה דהא הרמב"ם פסק לעיל בפ"ו דהועד לאדם לא הוי מועד לבהמה וכ"ש דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם כתוב בגליון וז"ל האי כ"ש פריכא הוא דאנא אמינא דמועד להיזק גדול אינו מועד להיזק קטן אבל מועד להיזק קטן מכ"ש דמועד להיזק גדול עכ"ל הגליון ודבריו נפלאו ממנו דאדרבא אם הוא מועד להיזק גדול כ"ש דהועד להיזק קטן אבל אם הועד לקטן לא הועד לגדול וכן מבואר לעיל (בדף ל"ז ע"א) רב זביד דייק מסיפא דקתני מועד לקטנים ואינו מועד