אמרי הצבי א קצח

מיתה להשור אבל קרא רביעי ל"ל למוקצה אמאי איצטריך קרא למעט מוקצה תיפוק לי' דנעבדה בו עבירה וכ' לתרץ דמוקצה לא חשיב כלל נעבד בו עבירה עיי"ש שהאריך עוד בזה. והנה לכאורה י"ל בתחלת דברי הפ"י דהא למה לי בל הני קראי הלא רובע ונוגח ונעבד כל הני נעבדה בהו עבירה וידעינן דפסולי להקרבה אולם באמת נוכל לומר דהכוונה הוא דמנ"ל למיפסל להקרבה היכא דנעבדה בהו עבירה ונוכל לומר דילפינן מהני קראי דחזינן דפסלה תורה רובע ונוגח ונעבד ושמעינן מינה דנעבדה בו עבירה פסול להקרבה

אולם באמת י"ל דאכתי נימא דבהני דגלי קראי והוה שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין וכבר כתבו התו"י בקדושין (ל"ה) ובמהרש"א שם דכל היכא דאיכא שני כתובים הבאים כאחד דהוה הדין דאין מלמדין הוה כאילו כתב לן קרא להיפוך דנעבד בו עבירה כשר להקרבה. אולם הכא קאמר הש"ס דיש ברובע מה שאין בנוגח ויש בנוגח מה שאין ברובע וצרכינן תרי קראי לרובע ולנוגח וצרכינן ג"כ קרא לנעבד הואיל דלית בה מיתה קרא יתירא וכדכתבו התוס' כאן בד"ה למה נאמר נוגח אלא דלמה כתבו רחמנא למעט רובע ונוגח לימא דפסול להקרבה מדחזינן דגלי קרא מן הבקר להוציא את הנעבד ונפסול ג"כ לרובע ונרבע. מיהו י"ל דהוה מוקמינן לקרא דמן הבקר למעט רובע הואיל דאית בי' חיוב מיתה להשור או י"ל דמנעבד לא היינו יכולין למילף למיפסל רובע ונוגח משום דבע"ז דחמירי אחמיר בי' רחמנא למיפסל להקרבה ועיין בפ"י כאן שכ"כ ואי לא כתבה רחמנא למעט מוקצה היינו אומרים דמוקצה כשר דלא איתעביד בי' עבירה כלל ואי כתבה רחמנא למעט מוקצה היינו יודעין נעבד דאסור להקרבה ולמה כתבה רחמנא וע"כ י"ל דמיקרי שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין והוה כאילו כתבה תורה מיעוט להיפוך דבכל דוכתי כשר אפילו היכא דנעבדה בו עבירה לבד הכא דגלי קרא בכל הני. מיהו י"ל להיפוך דאי לא הי' לן מיעוט לנעבד היינו אומרים דמיעט דמן הצאן אתיא למעט נעבד וא"כ לא היינו יודעים דמוקצה פסול להקרבה וא"כ הוצרכה תורה לכתוב ארבעה מיעוטי למעט כל הני רובע ונוגח ונעבד ומוקצה וא"כ תו נוכל לומר דכל היכא דנעבדה עבירה פסול להקרבה

אולם באמת פסקינן בכל דוכתי דנעבד בו עבירה כשר להקרבה לבד בכל הני ארבעה דמיעטה תורה בפירוש ופסלה להקרבה כדאיתא במס' חולין (דף קט"ו ע"א) חורש בשור ובחמור וחוסם פי פרה ודש בה ליתסרו דהא תיעבתי לך הוא השתא מעשה ושבת דחמירי מותרים הני לא כ"ש ופירש"י בד"ה ליתסרו הזרעים והדישה דהא הרחקתיך מהם כל הנך דקאמר ליתסרו באכילה ובהנאה קאמר דליחסרו כו' ובתוד"ה חורש וז"ל פי' השור והחמור די"ס דגרסי השתא לגבוה שרי להדיוט מיבעי' ולגבוה מנ"ל דשרי כתיב ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה מכל אלה אי אתה מקריב פי' מעוך וכתות ונתוק וכרות אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבירה. והנה חזינן דבאמת נעבדה בהן עבירה כשרים לגבוה מקרא דכל אלה ונוכל לומר דהוא אליבא דכ"ע כן דקדשים שנעבדה בהם עבירה כשרים להקרבה. ועיין במס' תמורה (דף כ"ח ע"א) ת"ר מן הבהמה להוציא רובע ונרבע והלא דין הוא ומה בע"מ שלא נתעבדה בה עבירה פסול לגבי, מזבח רובע ונרבע שנתעבדה בהן עבירה אינו דין שאסורים לגבי מזבח חורש בשור ובחמור יוכיח שנתעבדה בו עבירה ומותר לגבי מזבח מה לחורש בשור וחמור שאין חייב מיתה תאמר ברובע ונרבע שחייב מיתה טול לך מה שהבאת הרי שנתעבדה בהן עבירה בשני עדים נעבדה בהן עבירה ע"פ ע"א או ע"פ הבעלים מניין אר"ש אני דן כו' יעו"ש וברייתא זאת היא שנוייה בת"כ פרשת ויקרא פ' ב' ה"ז ע"ש וא"כ שמעינן דנעבדה בו עבירה כשר למזבח ורש"י בחולין (קט"ו) הי' לו גירסא אחרת בגמ' שם והתוס' שהביאו הלימוד דנעבדה בו עבירה כשר להקרבה מקרא דכל אלה היא שנוייה ג"כ בתו"כ פ' אמור אלא דאיכא ב' נוסחאות בזה שם פ' ז' פרק ז' ה"ב לא תקריבו אלה לה' אלה אין אתה מקריב אבל מקריב אתה את שנעבד בה עבירה ואיכא דגרסי את שנעבד בה עבודה יעוש"ה. אבל עכ"פ שמעינן דנעבדה בו עבירה כשר להקרבה מברייתא המובאה במס' תמורה (דף כ"ח) שהבאתי וא"כ תיקשי לשמואל דקאמר הכא דשור איצטדין פסול להקרבה משום שנעבד בו עבירה והלא פסול זה אינו פוסלתו מלהקריב למזבח. וע"כ צרכינן לומר דלעולם שמואל סובר ג"כ דהאי פסול שנעבדה בו עבירה אינה פוסלתו מהקרבה ורק הכא בנוגח דבאמת חזינן דהתורה פסלתו מהקרבה היכא דנגח ברצון והרג אדם א"כ חזינן דגלי קרא דנוגח פסול להקרבה א"כ תו י"ל דלעולם פסלתו התורה מהקרבה אפילו אם הוא אנוס דהא סוף סוף נעבדה בו עבירה ומה לי אם העבירה נעשית ברצון או באונס סוף סוף נעבד בו עבירה דהא חזינן דהקפידה תורה ואסרתו לנוגח כנ"ל בפי' הדבר. ולפי האמור ל"ק כלל קושי' הפ"י שהקשה דלמה לי קרא לפסול מוקצה תיפוק לי' דנעבדה בו עבירה דהא באמת נעבדה כו עבירה כשר להקרבה ורק גבי נוגח חזינן דאסרה תורה להקרבה היכא דהוא ברצון סובר שמואל דהואיל דגלי קרא לפסול נעבדה בו עבירה דנגיחה ה"ה באונס ג"כ פסול להקרבה אבל במוקצה אי לאו דגלי קרא הו"א דכשר להקרבה אף דנימא דמיקרי נעבדה בו עבירה הא חזינן דנעבדה בו עבירה כשר להקרבה. והנה מה דאמרינן דנעבדה בו עבירה כשר למזבח ולכאורה י"ל דנימא דהוה מהב"ע ועיין תמורה (דף כ' ע"ב) א"ר ב' תשובות בדבר חדא דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה עש"ה וא"כ היל"ל דהיכא דהוא לכפרה יופסל בכה"ג דנעבדה בו עבירה. אולם באמת א"ש ע"פ חילוקו של התוס' בסוכה (דף ל' א) ד"ה משים דבעינן דוקא שיהי' המצוה נעשית מכח העבירה עיי"ש וה"נ אין המצוה נעשית מכח העבירה. ועיין בתוספתא חולין סו"פ בתרא לא יטול אדם אם מעל הבנים ואפילו לטהר בה את המצורע מפני שנעבדה בה עבירה עכ"ל וצ"ל דהתם מיקרי המצוה נעשית מכח העבירה דהא אפילו אם כבר לקח האם מעל הבנים עדיין איכא תקנתא בשילוח דהא הוה לאו הניתק לעשה וי"ל בזה

שם מיתיבי מן הבהמה להוציא את הרובע ואת הנרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן להוציא את הנוגח כו' וכ"פ הרמב"ם ז"ל כרב דאיצטדין כשר למזבח וז"ל הרמב"ם בפ"ד מהל' איסורי מזבח אחד הבהמה ואחד העוף שנרבעה או שהמית את האדם או הוקצה או נעבד הכל פסול לגבי המזבח כו' בהמה ששחקו בה והגיחוה עד שהמיתה את האדם ה"ז כשרה למזבח מפני שהיא כאנוסה כו' מאימתי תיפסל הבהמה או העוף משום מוקצה משיעשו בהן הכומרים מעשה כגון שיגזזו אותה כו' הרובע והנרבע בין שהיתה הבהמה שלו בין שהיתה של חבירו בין באונס בין ברצון בין בזדון בין בשגגה בין לפני הקדישה בין לאחר הקדישה ה"ז אסורה למזבח אבל המוקצה אם הוא שלו והוקצה קודם שיקדיש נפסל הקצה של חבירו או שהקצה שלו אחר שהקדישה ה"ז מותר שאין אדם מקצה דבר שאינו שלו. הנעבד בין שעבד שלו בין של חבירו בין באונס בין ברצון בין בזדון בין בשגגה בין לפני הקדש בין לאחר הקדש ה"ז אסור עכ"ל ועיין בכ"מ ה"ה הביא התוספתא פ"ד דתמורה וכ' שהוא ט"ס שם יעוש"ה. והנה הכ"מ לא פי' כלל התוספתא ובמה הוא הט"ס ועיינתי בתוספתא ונלע"ד שיש שם חילוף בין השורות וז"ל התוספתא כפי הכתובה לפנינו רפ"ד דמס' תמורה הנרבע בין משלו ובין משל חבירו בין לפני הקדישו ובין לאחר הקדישו בין בשוגג ובין במזיד בין באונס ובין ברצון פסול לגבי מזבח מוקצה שלו אסור ושל חבירו מותר מאימתי נקרא מוקצה משעת מעשה שעבד בין משלו ובין משל חבירו בין לפני הקדישו בין לאחר הקדישו בין בשוגג ובין במזיד פסול לגבי מזבח באונס כשר ברצון פסול איזהו נעבד כל שעובדין אותו בין באונס ובין ברצון זהו מוקצה לע"ז אבל אמר שור זה לע"ז ובית זה לע"ז לא אמר כלום שאין הקדש לע"ז עכ"ל. ונלע"ד הפירוש בתוספתא ולענ"ד הי' כתוב מסודר כן כי חשב שם בתוספתא שלשה דינים. רובע ונרבע. ונעבד. ומוקצה. ברובע ונרבע לעולם אסור להקרבה בין משלו בין משל חבירו בין לפני הקדישו בין לאחר הקדישו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון. נעבד אסור ג"כ בין שלו בין של חבירו בין שוגג בין מזיד בין לפני הקדישו בין לאחר הקדישו מוקצה בעינן שיעשה בו מעשה ודוקא