אמרי הצבי א קצז

שפשע השואל ונתנו לניזק דבכה"ג לא שייך שעבודא דר"נ כלל ודוק. והקצה"ח נשמר קצת מזה במ"ש דהג"א ס"ל דבפקדון שייכא ג"כ שעבודא דר"נ הוא משום דס"ל כל"ק בכתובות (ל"ד) דחיוב השומר הוא תיכף משעת משיכה וגם בפקדון איכא חיוב על השומר עיי"ש. אולם במשובב מבואר בהיפוך קצת עיי"ש

(ב) ובעיקר ראייתו של הקצה"ח מהא דכתובות הי' לו פרה שאולה וטבחה בשבת דפטור אלמא דעיקר החיוב הוא אז בשעת שחיטה אבל כ"ז שהוא בעין ליכא חיוב ושעבוד כלל על השואל עיי"ש. הנה כבר כוונתי לדברי הנתה"מ מ"ש לדחות זה עייש"ה בדבריו. אולם לענ"ד י"ל בפשיטות הואיל דאף דהחיוב הוא משעת משיכה מ"מ לא נגמר אז החיוב תיכף רק שאח"כ כשנאבד ונגנב או נאנס בשואל אז נגמר למפרע החיוב בשעת משיכה והאריך ג"כ הקצה"ח (בסי' ש"מ) והביא דברי הראשונים בזה והארכתי בזה בכמ"ד וא"כ י"ל דהואיל דבסוף דהיינו בשעת הגניבה ואבדה אם אז פטור מכח קלב"מ לא מתחייב כלל למפרע תו וא"כ הכא כשטבחה בשבת אין לחייבו תו על מה שנתחייב בקבלת השמירה כי אז בשעת קבלת השמירה לא נגמר החיוב רק אח"כ בשעת גניבה ואבידה ואונסין אז נגמר החיוב וכ"ז היכא דנגמר החיוב אמרינן דנתחייב למפרע והיכא דבסוף איכא חיוב מיתה ואמרינן קלב"מ לא נגמר כלל החיוב למפרע וזה נכון לענ"ד ודוק כי קצרתי והמעיין היטב בסוגית הש"ס שם במס' כתובות (ל"ד ע"ב) וברש"י ותוס' יראה כי נוכל לומר כן

(ג) והנה על גוף דברי הג"א הנ"ל דהא דאמרינן שעבודא דר"נ הוא דוקא היכא דלוי לוה תחלה משמעון קודם שלוה שמעון מראובן נהירנא כי זה איזה שנים הקשה אותי במכתב ידידי המופלג החריף מו"ה אברהם אבא גלאזבערג נ"י מפלונסק ע"ד הג"א הנ"ל מהא דאיתא במס' כתובות (דף ק"י ע"א) במתני' שנים שהוציאו שטר חוב זע"ז אדמון אומר אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני וחכ"א זה גובה וזה גובה שט"ח. ובגמ' פלוגתא דר"נ ור"ש בשנים שהוציאו שט"ח זע"ז ר"נ אומר זה גובה זה גובה ור"ש אמר הפוכי מטרתא ל"ל אלא זה עומד בשלו וזה עומד בשלו כו' תנן וחכ"א זה גובה וזה גובה תרגמה ר"נ אליבא דר"ש כו' רמב"ח אמר הכא ביתמי עסקינן דיתמי מיגבי גבי אגבויי לא מגבינן מינייהו והא זה גובה וזה גובה קתני זה גובה וזה ראוי לגבות ואין לו אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דזה גובה וזה גובה קתני ועוד לגבינהו ארעא ליתמי וליהדר ולגבינהו מינייהו כדר"נ דאר"נ ארב"א יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בע"ח חוזר וגובה אותה מהן קשיא ע"כ והקשה דהא האי דינא דר"נ ארב"א דיתומים שגבו כו' הוא רק מכח שעבודא דר"נ וכדמפורש במס' פסחים (ל"א ע"א) וא"כ לדברי הג"א הנ"ל מאי פריך רבא על רמב"ח דמוקי לה בדיתמי דליגבינהו ארעא ליתמי וליהדר וליגבינהו מינייהו כדר"נ ארב"א דילמא מיירי בכה"ג דלא שייכא שעבודא דר"נ כגון שהבע"ח החי הלוה להבע"ח המת ואח"כ לוה הבע"ח החי מהבע"ח המת ועתה כשגבו היתומים הקרקע אין הקרקע משועבד להבע"ח החי מכח שעבודא דר"נ דהא בשעה שהלוה הבע"ח החי להבע"ח המת עדיין לא הי' השעבוד של בע"ח המת על הבע"ח החי דנימא דגם שעבוד זה נשתעבד להבע"ח החי עכת"ד הנ"ל. והנה אז השבתי לו במכתב לתרץ קושיא זו אולם לא הנחתי לי העתק ואינני זוכר מה שתירצתי אז קושיא הנ"ל. וכעת עיינתי וכמדומה לי כי גם זה תירצתי אז ע"פ מ"ש השמ"ק שם על מס' כתובות (דף ק"י) בשם רש"י במהדו"ק שמפרש בפלוגתא דאדמון ורבנן שהיתומים הם בע"ח ראשון ע"כ דלהיפוך ליכא למימר דכיון דאדמון ס"ל שהשטר הראשון פסול וחכ"א ג"כ דאינו יכול לגבות מיתומים א"כ במאי קמיפלגי וצריך לעיין בשמ"ק כתובות כי אין לי שמ"ק כתובות אך בספר הפלאה הביאו ומפלפל בדבריו. וא"כ לפ"ד השמ"ק הנ"ל אין התחלה לקושיא הנ"ל דע"כ מיירי בכה"ג דשייכא שעבודא דר"נ ונוכל לומר דגם הג"א מפרש כן ודוק

(ד) והנה בהיותי בזה הי' נלע"ד היכא דשיעבד הלוה להמלוה בשטר וכ' בפירוש דאקני אז גם הג"א מודה אף שאח"כ הלוה הלוה הראשון לאחר אמרינן שפיר בזה דשייכא שעבודא דר"נ והטעם בזה דהא עיקר הטעם של הג"א הוא משום דבכה"ג היכא דשמעון הלוה ללוי אחר שלוה שמעון אראובן דאין לוי משועבד מדר"נ הוא משום דבשעת הלואתו של שמעון מראובן לא נשתעבד לוי לראובן כלל כי עדיין לא הי' לוי משועבד לשמעון כלל וכל זה הוא בדלא כתב לו שמעון לראובן דאקני אבל אם כתב לו בפירוש דאקני א"כ בכה"ג הרי כשהלוה אח"כ שמעון ללוי נשתעבד לוי תיכף לראובן והוה תו כאילו הי' לוי משועבד לשמעון בשעת הלואתו של שמעון מראובן ולכאורה י"ל כן

ואם סברא זו היא אמתית נוכל ליישב בזה קושית הגאון מוהר"א זצ"ל מווילנא בגליון הרא"ש בב"ק כאן מ"ש ע"ד הג"א הנ"ל וז"ל הטהור ע"ד הג"א הנ"ל אבל בה"ת וש"פ חולקין ע"ז. ועיין פ"ק דקדושין (ט"ו ע"א) וי"ל דטעמא דבהא פליגי ת"ק ור"א שם ופ' כת"ק עכ"ל אות באות וביאור דבריו הטהורים הוא דשם במס' קדושין (ט"ו ע"א) מ"ט דת"ק דאמר מוכר עצמו אין מעניקין לו מיעט רחמנא גבי מכרוהו ב"ד העניק תעניק לו לו ולא למוכר עצמו ואידך האי מיבעיא לי' לו ולא ליורשיו יורשיו אמאי לא שכיר קריה רחמנא מה שכיר פעולתו ליורשיו אף האי פעולתו ליורשיו אלא לו ולא לבע"ח ומדסבירא לן בעלמא כר"נ דתניא אר"נ מניין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו אתא לו לאפוקי ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר"נ ע"כ והקשה הגאון ז"ל דהא ע"כ מיירי הכא שהעבד חייב לבעל חובו החוב מקודם שמגיע לו ההענקה וא"כ בכה"ג לא שייכא כלל שעבודא דר"נ ומתרץ הגאון ז"ל דבאמת יפלגו בהאי דינא של הג"א ר"א ורבנן שם דלר"א לעולם שייכא שעבודא דר"נ ות"ק סובר כהג"א וא"כ גבי הענקה לא שייכא כלל שעבודא דר"נ והפי' דקאמר הש"ס ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר"נ הוה הפי' דבכה"ג לא ס"ל לת"ק דשייכא שעבודא דר"נ הואיל דבשעת הלואה שלוה העבד קודם שהי' לו מגיע ההענקה לא נשתעבד כלל ההענקה לבע"ח של העבד ופסק כת"ק והיינו שהג"א פוסק בזה כת"ק כנלע"ד פי' דברי הגאון. והנה באמת לשיטה זו יהי' מיושב קושית התוס' שם ושאר ראשונים שם דהא בכל הש"ס פסקינן כר"נ והתם קאמר הש"ס דבדינא דר"נ פליגי תנאי ות"ק לא ס"ל כר"נ וא"כ איך נפסוק כר"א דפוסק כר"נ הא ר"א שמותי עיין בתוס' שם ואולם לפום פי' הגאון לשיטת הג"א מיושב שפיר. אולם באמת תיקשי לדידן דלא ס"ל כשיטת הג"א הנ"ל ופסקינן כד"נ ותיקשי קושית הראשונים וכבר האריכו בזה ובילדותי הארכתי ג"כ בענין זה בחידושי על סי' פ"ו בחו"מ אולם אם סברא זו שכתבתי הוא אמיתית נוכל ליישב קושית הגאון הנ"ל דמיירי שהעבד שלוה מהבע"ח כתב לו דאקני וא"כ שפיר שייך שעבודא דר"נ בכה"ג ודוק

והנה בשעת עיוני שנית עם ב"א הב' החריף המופלג דוד נ"י אמר דלפ"ד הגאון מוהר"א ז"ל יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל התמוהים שפסק בפ"ג מהל' עבדים הי"ב דמוכר עצמו אין מעניקין לו ובפ"ב מהל' מלוה ה"ו פוסק לשעבודא דר"נ ותמהו עליו דהוא כמזכה שטרא לבי תרי ועיין בלח"מ בפ"ב מהל' מלוה הנ"ל ובמלמ"ל בפ"ג מהל' עבדים שכתבו ליישב זה ולפי האמור א"ש די"ל דהרמב"ם סובר ג"כ כהג"א הנ"ל וא"כ שפיר פוסק כת"ק והיינו דמפרש ג"כ דהא דקאמר הש"ס בקדושין דת"ק בעלמא נמי לא ס"ל כר"נ היינו בכה"ג דוקא שהעבד לוה קודם שמגיע לו הענקה אבל בעלמא שפיר פסקינן כר"נ עכ"ד ודבר חכמה אמר בזה

[כח] שם בגמ' שור איצטדין אינו חייב מיתה איבעיא להו מהו לגבי מזבח רב אמר כשר ושמואל אמר פסול הרי נעבדה בו עבירה כו' והקשה הפ"י דמנ"ל לשמואל האי סברא לפסול מכח נעבד בו עבירה דהא בסמוך מצרכינן קראי לכל הני פסולים וא"כ אי ס"ד דכללא הוא דכל שנעבד בו עבירה פסול לגבי מזבח אע"ג דלית בי' חיוב מיתה א"כ כל הני קראי למה לי בשלמא על רובע ונרבע ונוגח ונעבד צרכינן דהא רובע ונוגח צרכינן מפני שיש ברובע מה שאין בנוגח ויש בנוגח מה שאין ברובע וצרכינן לתרוייהו קראי ונעבד לא ילפינן מינייהו דברובע ונוגח איכא חיוב מיתה אבל בנעבד ליכא חיוב