אמרי הצבי א קצד

לא אכלתי ר"מ מחייב אר"מ אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יבואהו לידי קרבן הקל אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי [ובב"מ (דף ג ע"ב) איתא בהדיא וחכמים פוטרים] ובגמ' שם איבעיא להו מ"ט דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש או דלמא משום דאמרינן מגו דאי בעי אמר מזיד הייתי פטור כי אמר נמי לא אכלתי מהימן עי"ש כל הסוגיא ואיכא פלוגתא בין הראשונים נ"ע אי פסקינן כהאי סברא דעיקר הטעם של רבנן הוא משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש או בעינן דוקא דליהוי ליה מיגו וכבר האריכו בזה. ועי' ברשב"א יבמות (דף פ"ד) בד"ה אמרו לו וגם האחרונים האריכו בזה. וגם אנכי בעניי הארכתי בענין זה בסוגיא דע"א נאמן באיסורים

ומעתה נלע"ד לומר דבר חדש בזה דלמ"ד כופרא כפרה א"כ דומה לחטאת ממש אם המזיק מכחיש את העדים אף דעל מיתת השור העדים נאמנים מ"מ על הכופר אמרינן אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ואין העדים יכולים לחייבו כופר והיינו לפום האי סברא דטעמא דרבנן דסברי דאם אמרו לו שנים אכלת חלב והוא מכחישן דפטור מקרבן הוא משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ולא בעינן כלל שיהיה לו מיגו וי"ל בזה

ומעתה לפי האמור מיושב שפיר קושית הריטב"א הנ"ל דמש"ה לא שייך לומר דהעדים ישלמו כופר משום כאשר זמם דהא למ"ד כופרא כפרה א"כ אם יכחיש את העדים לא יהיה צריך לשלם כופר הואיל דהוא לכפרה אמרינן בזה דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש וא"כ כשהעדים הם זוממין הרי העידו בשקר והמזיק יודע מזה א"כ הרי בידו של המזיק לפטור א"ע מתשלומי כופר ואפי' אם אין המזיק יודע כלל מ"מ בידו היה לפטור את עצמו ומש"ה לא שייך בזה לחייב את העדים משום כאשר זמם אולם כ"ז הוא דוקא אם אמרינן כופרא כפרה אבל אם נימא כופרא ממונא לא יוכל להכחיש העדים ודוק היטב בזה

(ג) והנה בהיותי בזה ראיתי כי יש לעורר עוד על תירוצו של הריטב"א הנ"ל שכתב ליישב קושיא הנ"ל משום דקי"ל דאין ממשכנין על הכופר ומש"ה אין עדים זוממין צריכים לשלם כופר דהא אף דאין ממשכנין מ"מ בודאי דתפיסה מהני ואם יורשי הניזק יתפסו הכופר בודאי מהני והלא כבר כתב הכ"מ בפכ"א מהל' עדות ה"ד דטעמו של הרמב"ם בהא דהעידו על פלוני שהפיל שן עבדו ואח"כ סימא את עינו והוזמו משלמין להאדון דמי העבד ודמי עינו כו' וכתב הרב בהשגות וז"ל א"א והוא כ' בהל' חובל שהאדון אינו משלם אלא אם תפס העבד וא"כ העדים שהוזמו למה משלמין וכתב הכ"מ לתרץ הואיל דהתפיסה בעדים ג"כ מהני ותפיסה כזו שכיחא א"כ חשיב שפיר כאילו רצו העדים להפסידו ממונא ושייך בהו הזמה ומשלמין וכן במגדל עוז כתב שם לתרץ כן דברי הרמב"ם א"כ קשה קושית הריטב"א הנ"ל דאכתי יהיו העדים זוממין חייבין לשלם כופר משום כאשר זמם דנהי דאין הב"ד ממשכנין מ"מ תפיסה בודאי מהני וצ"ע כעת

ועיין בשמ"ק כאן בד"ה ולענין פסק שהביא בשם הרב המאירי דממשכנין על הכופר וכתב שם וז"ל ומ"מ יראה לי שאין ממשכנין בו אלא ב"ד שבירושלים שאין ב"ד שבשאר עיירות נזקקין לכפרה עכ"ל ולא זכיתי להבין דלמה לא יהיו שאר ב"ד נזקקין לזה ואפי' לשאר קרבנות שהם למזבח ג"כ ימשכנו ויכופו להביא הקרבן וכן גם על כופרא ג"כ נימא כן ועי' ברמב"ם פ"י מהל' נ"מ ה"ד ובה"ה ולח"מ שם מ"ש בזה

[כה] (א) שם ת"ר שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמין ח"נ ושואל משלם ח"נ כו' כל הסוגיא. כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' נ"מ ה"ח וז"ל שאלו בחזקת תם ונמצא מועד אם ידע השואל שהוא נגחן הבעלים משלמין ח"נ שכל מקום שהוא הולך הרי שם בעליו עליו והשואל משלם ח"נ שאפילו היה תם כשעלה בדעתו ח"נ הי' משלם שהרי ידע שהוא נגחו ואם לא ידע שהוא נגחן אין השואל חייב כלום והבעלים משלמין נ"ש עכ"ל וכ' עליו הראב"ד ז"ל וז"ל משלמין נ"ש א"א הא דלאו כהלכתא שאין זה הדין אלא בשתפסוהו ב"ד עכ"ל וה"ה שם אודויי אודי לי' להראב"ד בקושיא זו אלא שדחק לתרץ דברי רבינו ז"ל ע"ש, ועיין בלח"מ שם האריך ג"כ לתמוה על פי' ה"ה יעו"ש ועיין ג"כ במגדל עוז האריך ליישב יעוש"ה באריכות. ולענ"ד לא אוכל לירד לעומקן ז"ל דהרי דעת הרמב"ם ז"ל ברור מללו כי לא הוסיף כלום על סוגית הש"ס דידן ובפירוש מפורש כן להלכה דהנה הש"ס כאן קאמר אמר מר שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמין ח"נ ושואל ח"נ ואמאי לימא לי' תורא שאילי אריא לא שאילי אמר רב שהכיר בו שהוא נגחן כו' והנה חזינן דקושית הש"ס הי' דהשואל יפטור לגמרי ואפילו ח"נ ג"כ לא לישלם והטעם הואיל דהשאלה הי' בטעות דאילו הי' ידע שהוא נגחן לא הי' רוצה לשאול לו שור כזה וא"כ לא נתחייב כלל השואל בשמירתו שיהי' חייב בהזיקו וע"ז משני רב כשהכיר בו שהוא נגחן והיינו שידע בו שנגח רק שלא ידע שכבר נתייעד וא"כ לא מצי השואל לטעון שאילו היה יודע שהוא נגחן לא היה שואלו שהרי ידע בו שהוא נגחן אבל אם באמת לא ידע בו שהוא נגחן באמת השואל פטור לגמרי והבעלים דהיינו המשאיל צריך לשלם הכל. והדר פריך הש"ס על איקומתא זו שידע בי' שהוא נגחן ולימא ליה תם שאילו מועד לא שאילי ומשני משום דא"ל סוף סוף אי תם הוה פלגא נזקא בעית שלומי השתא נמי זיל שלים פ"נ ופריך עוד על אוקימתא זו ונימא ליה אי תם הוי משתלם מגופו משום דא"ל סוף סוף את לאו תורא בעית שלומי לדידי ונימא ליה אי תם הוי מודינא ומיפטרינא ואפילו למ"ד פ"נ ממונא נימא ליה אי תם הוה מעריקנא ליה לאגמא אלא הב"ע כגון דאקדים ב"ד ותפסוהו כו' וכל השקלא וטריא קאי דק על אוקימתא דרב שידע בו שהוא נגחן אבל אם לא ידע בו שהוא נגחן פטור השואל לגמרי משום דהוה שאלה בטעות ולא נתחייב השואל כלל בשמירתו וז"פ למעיין היטב בסוגיא זו ומעתה צדקו דברי הרמב"ם ז"ל שכ' בשאלו בחזקת תם ונמצא מועד אם ידע השואל שהוא נגחן הבעלים משלמין ח"נ והשואל ח"נ ולא אמרינן דהואיל דהשאילו להשואל מיקרי רשות אחרת ונימא רשות משנה והרי לא הוה מועד כלל דחזר לתמותו ע"ז כ' הרמב"ם הטעם הואיל דכ"מ שהוא הולך הרי שם בעלים עלי' ומש"ה הרי הוא מועד עדיין וכ' הטעם שהשואל משלם ח"נ שהדי ידע שהוא נגחן והדר כ' ואם לא ידע שהוא נגחן אין השואל חייב כלום והיינו הואיל דגוף השאלה הוא בטעות דאילו ידע שהוא נגחן לא היה שואלו כלל וכקושית הש"ס ולימא ליה תורא שאילי אריא לא שאילי וא"כ הרי השואל לא נתחייב בשמירה כלל ומש"ה הבעלים משלמין כל הנזק וז"פ בדברי רבינו ז"ל

(ב) אולם חלילה לשווי' לרבינו הראב"ד ז"ל לטועה בזה ע"כ לולא דמסתפינא הייתי אומר כי טעות הדפוס יש כאן והשגת הראב"ד ז"ל נכתבה שלא במקומה ורק קאי על הדין הראשון כ' רבינו שאלו בחזקת תם ונמצא מועד אם ידע השואל שהוא נגחן הבעלים משלמין ח"נ כו' והשואל משלם ח"נ כו' וע"ז שכ' והשואל משלם ח"נ צ"ל נכתב השגת הראב"ד א"א הא דלאו כהילכתא שאין זה הדין אלא בשתפסוהו ב"ד עכ"ל. ובזה מובן שפיר השגתו דהא על אם ידע בו שהוא נגחן דקאמר הש"ס דהשואל משלם ח"נ ובעלים ח"נ פריך הש"ס דלימא השואל אי תם הוה מודינא ומפטרינא ולמ"ד פ"נ ממונא נימא ליה אי תם הוא הוה מעריקנא ליה לאגמא וע"ז משני הש"ס בשקדים ב"ד ותפסיה הא לא"ה היה השואל פטור מכח הני תרי טענות או דהוה מודה ופטור למ"ד פ"נ קנסא או אפילו למ"ד פ"נ ממונא דהוה מעריקנא לאגמא וא"כ שפיר השיג הראב"ד על הרמב"ם ז"ל דהי"ל לפרש דבעינן דוקא תפסוהו ב"ד ואז משלם השואל ח"נ כנלע"ד פי' השגה של הראב"ד על הרמב"ם. והנה עיינתי היטב וראיתי כי המגדל עוז כ' ההשגה סתם אולם ה"ה הביא באמת ההשגה על הא דקאמר הרמב"ם והשואל משלם ח"נ וכפי המבואר בדברי ה"ה כן היה בגרסתו וא"כ שפיר מובן ההשגה וכפי הנדפס לפנינו אינו מובן כלל וכמו שביארתי לעיל ובודאי טעות סופר יש בזה

והנה ה"ה כ' לתרץ הואיל דהרמב"ם סובר דקושית הש"ס ולימא אי תם הוה מעריקנא ליה לאגמא קאי רק אליבא דר' ישמעאל דסובר בע"ח נינהו אבל אליבא דר"ע דשותפי נינהו לא מהני כלל מה דמעריק ליה לאגמא והרמב"ם דפוסק כר"ע דשותפי נינהו לא צריך לאוקמי דוקא בדתפסיה ב"ד ע"ש בדבריו. והנה התוס' כאן בד"ה הוה מעריקנא הוקשו באמת זה דקושיא זו של הש"ס לא מצו