אמרי הצבי א קצג

הרמב"ם ז"ל על הדרך שכתבתי כאן ליישב באופן הג' והוא דהרמב"ם סובר ג"כ כשיטת התוס' הנ"ל דאיצטדין פטור גם מנזקין וכנראה מדבריו דהבין דהתוס' דפטרו שור איצטדין מנזיקין היינו רק מנ"ש אבל ח"נ משלם וכן סובר הרמב"ם ג"כ וא"כ משסה דומה ממש לאיצטדין יעוש"ה. אולם כבר הוכחתי לעיל דע"כ ס"ל להתו' דאיצטדין פטור לגמרי בנזיקין ואפי' ח"נ אינו משלם דאל"כ אין התחלה כלל לקושייתם על הא דמשסה כלבו ול"ד לשור איצטדין והוצרכו לחלק הואיל דאיצטדין נלחם עמו להורגו והוה אנוס נימא דגם משסה אינו חייב רק ח"נ אשר באמת כן הוא שיטת הרמב"ם בפ"ב מהל' נ"מ הי"ט וכאשר הוכחתי לעיל וגם כי בעיקר הקושיא הנ"ל שהעיר המ"פ מהא דירושלמי דהכישה והביא דברי הרמב"ם דפ"ד מנ"מ ה"ג והש"ס דר"פ הכונס מזה לא תי' כלום ועוד יש הרבה לדקדק בדבריו ז"ל

(י) ובעיקר דברי הירושלמי הנ"ל לולא דמסתפינא הייתי אומר בפי' הדברים דהא דאמר אבא בר"ה הדא אמרה המכיש בהמת חבירו והלכה והזיקה חייב בנזקי' דאין הכוונה המכיש שהכישה במקל דא"כ מנ"ל למידק זה ממתני' דילן משור איצטדין רק הכוונה הוא שהסיתו את הבהמה וקרא לה מכיש אבל לא הוה הכוונה הכישה במקל ובלשון הירושלמי מיקרי שיסוי מכיש ועי' לעיל ב"ק (כ"ג ע"ב) ובמסכת סנהדרין (דף ע"ח ע"א) מכיש בסייף כו' נרשם שם בגליון הש"ס דצ"ל משיך. ובש"ס דילן לקמן בב"ק (דף נ"ו ע"ב) הכישה אמרת לן הוצרך רש"י לפרש הכישה במקל אבל זה פשוט לענ"ד דהכוונה בירושלמי שאמר המכיש בהמת חבירו היינו לשון שיסוי וע"ז אמר חייב בנזקיו והיינו שבעל הבהמה חייב בנזיקין אבל המכיש פטור משום דלא הוי אלא גרמא וא"כ יש לדין זה שייכות להא דשור איצטדין ונוכל לפרש הירושלמי הזה לפי כל השיטות בין אם נימא דאיצטדין פטור מנזיקין ובין אם נימא דאיצטדין חייב בנזיקין ורק ממיתה פטור דהנה לשיטת הסוברים דאיצטדין חייב בנזיקין וא"כ משסה דומה ממש לדין איצטדין כי שניהם פטורים ממיתה ורק בנזיקין שניהם חייבין א"כ דייק הירושלמי ממתני' דקתני שור איצטדין פטור ממיתה אבל מנזיקין לא קתני דפטור א"כ שמעינן דחייב בנזיקין והיינו בין איצטדין בין אם שיסוהו ואם חייב בנ"ש אם הוא מועד לכך או לא זה לא נתבאר כלל בירושלמי. ולשיטת הסוברים דאיצטדין פטור מנזיקין לגמרי יפרשו הירושלמי כן מדחזינן דמשסה ואיצטדין שניהם הדין שוה לענין מיתה דשניהם פטורים ממיתה א"כ אמאי לא אשמעינן התנא דפטורין מנזיקין הדא אמרה דמשסה חייב השור בנזיקין ואיצטדין פטורין מנזיקין לגמרי וא"כ לא הוה יכול התנא לכללם כאחד דהא יש חילוק ביניהם לענין נזיקין ומש"ה השמיט התנא האי דינא דנזיקין ולא קתני רק פטור ממיתה דבזה הדין שוה בשניהם משום דילפינן מקרא דכי יגח ולא שיגיחוהו אחרים א"כ אין חילוק בין אם הוא איצטדין או הוא ע"י ששיסוהו אבל בנזיקין חייב אם שיסוהו ואיצטדין פטור לגמרי ויש לדייק כן מלשון הירושלמי דנקיט הדא אמרה המכיש בהמת חבירו חייב בנזקי' דהא מכיש ע"כ היינו משסה וא"כ עדיפא הי"ל לאשמעינן דאיצטדין ג"כ חייב בנזיקין ולמה השמיט אצטדין דאיירי בי' בהדיא במתני' ונקיט שיסוי אשר רק מכללא שמעינן לה הואיל דאימעוט לה מקרא דכי יגח והיינו שיגח מעצמו ולא שיגח ע"י אחרים בין ע"י איצטדין בין ע"י שיסוי דאחרים וא"כ הו"ל למידק הא לנזיקין חייב אפי' איצטדין אע"כ דאיצטדין פטור לגמרי מנזיקין רק שיסוי חייב בנזיקין ודוק

ומעתה מיושב לי דברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' נ"מ ה"ח דפוסק דמשסה כלב דהכלב פטור ממיתה וה"ה כתב הטעם דזהו דין איצטדין ולכאורה אינו מובן דהא מנ"ל דמשסה דומה לאיצטדין ומכ"ש לפמש"ל בביאור דברי הרמב"ם דסובר דאיצטדין פטור לגמרי מנזיקין ואפי' ח"נ ג"כ לא משלם א"כ חזינן דמשסה גרע מאיצטדין וא"כ מנ"ל דמשסה הכלב פטור ממיתה דלמא תנא דמתני' נקיט דוקא איצטדין הוא דפטור ממיתה אבל שיסוי חייב במיתה. אבל לפי מה שפירשתי דברי הירושלמי הנ"ל א"ש דיצא לו לרבינו מהירושלמי הנ"ל שמדמה שיסוי לאיצטדין ויליף חיוב נזיקין ממתני' דקתני איצטדין אלמא דלענין פטור ממיתה שוה משסה לאיצטדין ודוק היטב בכ"ז

מיהו לפמש"ל באופן הב' ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דסובר דאצטדין חייב בנזיקין רק בח"נ וא"כ לשיטתו הנ"ל שוה שיסוי לאיצטדין א"כ יש ראיה גדולה לדבריו מהירושלמי הנ"ל דשוה איצטדין ומשסה ומיושב הכל בלי שום דוחק כלל ודוק כי קצרתי בזה כי מובן היטב למעיין בזה

ולכאורה י"ל מדוע לא הובא דין זה דשור איצטדין בטוש"ע אם חייב בניזקין בין אם נימא דמשלם רק ח"נ בין אם נימא דלא משלם כלל עכ"פ הי"ל להביאו. (ובסי' שצ"ה) הובא הדין דהמשסה ולסברת הה"מ הנ"ל הוא ממש כמו שור איצטדין אבל עכ"פ למה השמיטו לגמרי הא דשור האיצטדין וצ"ע בזה

[כד] (א) דף מ ע"א אדיתיב וקא מטיין בה א"ל תנן חייבי ערכין ממשכנין אותן חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן חייבי כופרין מהו כיון דכפרה היא כחטאת ואשם דמי מיחמר חמיר עילויה ולא בעי משכוני א"ד כיון דלחבריה הוא דבעי מיתביה ליה ממונא הוא ולא לגבוה הוא לא חמיר עילויה ובעי משכוני כו'. והנה איתא במסכת מכות (דף ב' ע"ב) ת"ר ד' דברים נאמרו בעדים זוממין אין נעשין ב"ג וב"ח כו' ואין משלמין את הכופר כו' ואין משלמין את הכופר קסברי כופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו מאן תנא כופרא כפרה אר"ח רי"ב של ריב"ב הוא דתניא ונתן פדיון נפשו כו' אר"פ לא דכ"ע כופרא כפרה והכא בהא קמפלגי דמ"ס בדניזק שיימינן ומ"ס בדמזיק שיימינן ועיין ברש"י בד"ה כופרא כפרה לכפר על זה שהרג שורו את האדם והני לאו בני כפרה נינהו שלא הרג שורם אדם עכ"ל. ועי' בריטב"א על מס' מכות (שם) בד"ה ת"ר ד' דברים וז"ל לפום פשטא נראה דהני לא חזי לכפרה וקשה דא"כ מהאי טעמא לא ליגלו דהא גלות כפרה הוא כדאיתא לעיל ואלו לעיל אמרינן דאי לאו קרא דמעטינהו מגלות הוה אמרינן דליגלו כי היכי דתיהוי להון כפרה עכ"ל. ולכאורה י"ל דהא דקאמר הש"ס כאן דעדים זוממין לאו בני כפרה נינהו היינו משום דילפינן באמת מדחזינן דגלי קרא דלא ליגלי א"כ חזינן דלאו בני כפרה נינהו וי"ל בזה. והריטב"א ז"ל תי' שם קושיא הנ"ל יעוש"ה

עוד כתב שם הריטב"א וז"ל וטעמא דלאו בני כפרה נינהו פי' ר"ת ז"ל משום דבחייבי קרבן דהוי כפרה קי"ל דבעינן מעשה ממש כדכתיב תורה אחת לעושה בשגגה וכדאמרינן התם בפרק ד' מיתות (דף ס"ה ע"ב) יצא מגדף ויצאו עדים זוממין שאין בהם מעשה ומעתה לכופרא דהוא כפרה. נמי לא חזי כו' ואחרים פי' דלאו בני כפרה דכופר קאמרינן שאין כופר אלא במי ששורו הרג את הנפש לפוטרו ממיתה ביד"ש וכדאמרינן התם לפי שמצינו למומתין ביד"ש שנותנין ממון ומתכפר להם כדכתיב אם כופר יושת עליו וגו' וזה שכתב רש"י ז"ל כאן לאו בני כפרה שהרי לא הרג שורם את הנפש ובודאי שלפי שיטה זו לא היינו צריכים לכל אלו הטעמים דהא אית לן טעמא רבא דלאו בני כפרה נינהו בהא כיון שעשו במזיד ולא עשינו [נלע"ד דצ"ל מצינו] כפרה כזו למזידין אלא למי ששורו הרג אדם בפשיעה שלא שמרו כראוי ולא היה מזיד אבל הא ודאי קשיא טובא משום דלאו בני כפרה נינהו למה יהיו פטורים מלשלם הכופר שהיו מחייבין אותו לקיים בהם כאשר זמם דהא כאשר זמם לא בא לכפרה אלא לממונא או לקנסא וי"ל דהזמה לא שייכא בהא למ"ד כופרא כפרה דהא איבעיא לן התם אם ממשכנין על הכופר למ"ד כופרא כפרה וסלקא בתיקו הלכך אין ממשכנין עכ"ל הריטב"א ז"ל. והנה דבריו הקדושים אינם מובנים כלל במ"ש לתרץ הקושיא דלא שייך הזמה למ"ד כופרא כפרה הואיל דהוה איבעיא אם ממשכנין על הכופר וסלקא בתיקו הלכך אין ממשכנין וא"כ א"ש הא דקתני בברייתא דעדים זוממים אינם משלמין כופר הואיל דאין ממשכנין דא"כ אמאי לא קא פשיט הש"ס מהאי ברייתא דאין ממשכנין על הכופר דאם נימא דממשכנין על הכופר א"כ תיקשי קושית הריטב"א הנ"ל דלמה יהיו העדים זוממין פטורים מלשלם כופר הואיל דכפרה הוא הלא כאשר זמם לא בא לכפרה אלא לממונא או לקנסא ויהיו העדים צריכים לשלם כופר מכח כאשר זמם וצ"ע בזה וראיתי בספר מעשה חושב על מסכת ב"ק בסוגיא דידן שהביא דברי הריטב"א הנ"ל ועמד בזה והאריך בפלפול יעויין בדבריו

(ב) והנה בעיקר קושית הריטב"א הנ"ל נלע"ד ליישב דהנה במס' כריתות רפ"ג במתני' שנים אומרים אכל והוא אומר