אמרי הצבי א קצב

מעצמו מ"מ לענין שיסוי עדיין לא נתייעד וכמש"ל סברא זו והיכא דהוא מועד לישוך ע"י שיסוי דאחרים לא נתבאר כלל בדברי הרמב"ם ז"ל כי אין דרכו להביא רק דין המוזכר בהדיא בש"ס. וי"ל ג"כ דס"ל לרבינו הרמב"ם ז"ל דהיכא דהוא מועד לישוך ע"י הסתה דאחרים שמשסין אותו דאינו משלם רק ח"נ והטעם נוכל לומר בזה דנהי דאמרינן דמשסה לא דמי לשור איצטדין דאיצטדין מיקרי אנוס אבל משסה לא מיקרי אנוס אבל מ"מ לא נעשה מועד ע"י נגיחות הללו שישלם נ"ש וי"ל בזה. ויש להסביר הדבר עוד יותר דבאמת הא דמועד חייב בכולה נזקא הוא משום כיון דיודע המזיק הבעל השור ששורו הוא נגחן איבעיא ליה לנטורי וכשפשע ולא נטרי' משלם כולה נזק. וכ"ז הוא היכא דמועד ליגח מעצמו בלי שום הגרמת אחרים משא"כ אם הוא מועד לישוך ע"י שיסוי דאחרים דבאמת המשסה עביד איסורא וחייב בדיני שמים ורק בדיני אדם אין הב"ד יכולין לחייבו הואיל דלא הוה אלא גרמא וא"כ אכתי יכול בעל הכלב לומר הואיל דאין הכלב מועד לישוך מעצמו רק ע"י שיסוי דאחרים לא הייתי צריך לנטרי' בשביל זה שלא ישיסוהו אחרים דבודאי לא יעשו איסורא שיסיתו אותו דאף דכבר השיסוהו מכבר ג"כ דאם הם היו חשודין וכי כל ישראל יהיו חשודין לעבור על איסורא וגם המסיתין הראשונים אם עבר פ"א אפילו ג"פ לא הייתי יודע שיעברו עוד הפעם על איסורא במידי דלית להו הנאה כלל. ול"ד למועד לשופרות דהתם התוקע בשופר אינו מתכוין כלל לתקוע בשביל זה שהשור יזיק רק הוא תוקע לעצמו והשור שומע קול שופר הוא מזיק ואין התוקע עושה שום איסור כלל בכה"ג שפיר אמרינן דאם הוא מועד לשופרות משלם נ"ש דאיבעיא ליה לבעל השור לנטורי' להשור שלא יצא לחוץ כי פן ישמע קול שופר ויזיק לאחרים אבל הכא גבי משסה כלבו של חבירו בחבירו אפי' אם מועד לכך ולישוך ע"י שיסוי דאחרים מ"מ אינו משלם רק ח"נ דיכול בעל הכלב לטעון וכי הוי ידעינן שיעשה זה איסור וישיסוהו ודוק היטב בסברא זו

אמנם אף שכתבתי לחלק בין איצטדין למשסה לענין תשלומין דאיצטדין פטור לגמרי משום דמיקרי אנוס אבל משסה כלבו של חבירו דחייב בעל הכלב ח"נ עכ"פ משום דלא מיקרי אנוס מ"מ אם שיסה כלבו של חבירו והרג הנפש אין הכלב חייב מיתה וכן מבואר בהדיא ברמב"ם ז"ל בפ"י מהל' נ"מ ה"ח המשסה כלב בחבירו והרגו אין הכלב נסקל וכן אם גירה בו בהמה וחי' והרגוהו עכ"ל וה"ה שם כתב דזהו דין דשור איצטדין עש"ה. והנה באמת יש חילוק בין שור איצטדין לזה דאיצטדין מיקרי אנוס אבל זה שישיסוהו לאו אונס גמור מיקרי. ועי' ביש"ש כאן בסוגיין (סי' כ') ולעיל בפרק כיצד הרגל (סי' כ"ט) מ"ש בזה והרבה י"ל בזה. ולקמן יתבאר מנ"ל דמשתסה חמור מאיצטדין וקצרתי בזה

(ח) ועפי"ז יתבארו היטב דברי הרמב"ם ז"ל בכאן בפ"ו מהל' נ"מ שכתב וז"ל שוורים שמשחקין בהן ומלמדין אותן ליגח זא"ז אינם מועדין זל"ז כו' וכוונתו דשוורים שמשחקין בהן דהיינו שור איצטדין אינם מועדין זל"ז והיינו שפטורים לגמרי ואפי' ח"נ אינם משלמים כלל והביא ראיה לזה מהא דכתב תיכף אח"ז ואפי' המיתו את האדם אינן חייבין מיתה שנאמר כי יגח ולא שיגיחוהו עכ"ל. והנה תיבת ואפי' שכתב רבינו ז"ל אינו מובן והי"ל לכתוב אם המיתו את כו' ועוד שדין זה שהמית את האדם אין כאן מקומו כלל ולקמן בפ"י ה"ח כתב זה המשסה כלב בחבירו והרגו אין הכלב נסקל וכן אם גירה בו בהמה או חיה והרגוהו כו' ולמה כתבו כאן עוד הפעם אלא שהרמב"ם ז"ל הביא כאן לדין זה דאם המית את האדם פטור ממיתה משום להוציא ממנו דין זה דגם בנזיקין פטור דהשתא אם המית את האדם פטור ממיתה משום דילפינן מקרא דכי יגח ולא שיגיחוהו אחרים מכ"ש דפטור מלשלם נ"מ אם שור האיצטדין הזיק וכמש"ל ומדויק היטב תיבת ואפי' המיתו את כו' דהיינו אפי' אם המיתו אדם השור פטור ממיתה מכ"ש אם הזיק דודאי פטורים הבעלים מלשלם ואפי' ח"נ אינם משלמים משום דס"ל כשיטת התוס' והרמ"ה והנ"י שהבאתי לעיל. ולפי מה שפירשתי דברי הרמב"ם ז"ל ל"ק כלל קושית הראב"ד ז"ל במה שהקשה הראב"ד ולמה לא וליהוי כשור שהוא מועד לשופרות ולפמ"ש ל"ק דשאני שור איצטדין דהוה אונס בדבר ומש"ה פטורין הבעלים מלשלם משא"כ במועד לשופרות שאינו אנוס כלל ומש"ה אם הוא מועד לשופרות משלם נ"ש. וקושיא שניה שהקשה הראב"ד ז"ל ועוד שכבר פסק למעלה המשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב בעל הכלב עכ"ל. ולפי האמור לעיל ל"ק כלל על הרמב"ם דשאני משסה כלבו של חבירו דחייב דלא מיקרי אנוס משא"כ שור איצטדין פטור משום דמיקרי אנוס ופטור לגמרי מלשלם תשלומי נזק וכמו שביארתי לעיל וכמ"ש היש"ש הנ"ל עש"ה

והנה דעת הראב"ד ז"ל י"ל דס"ל ג"כ כשיטת הריטב"א הנ"ל דשור איצטדין רק ממיתה פטור אבל לא מתשלומין וא"כ אתמוה קא מתמה על הרמב"ם ז"ל דסובר דשור איצטדין פטור תשלומין מ"ש משור שהוא מועד לשופרות ובזה אזדא לה קושית המגדל עוז על הראב"ד דאמאי הקשה על הרמב"ם והלא הש"ס יליף כן מקרא עי"ש במגדל עוז ז"ל אבל לפי האמור מובן היטב דברי הראב"ד ז"ל דלשיטתו לא קשיא דהא הש"ס פוטר שור איצטדין ומ"ש משור שהוא מועד לשופרות. דלהראב"ד לא קשה כלל דהא איהו סובר דהא דפטרינן שור איצטדין היינו ממיתה אבל לא לענין תשלומין וא"כ ל"ק משור שהוא מועד לשופרות דהתם היינו לענין תשלומין דלענין מיתת השור תיכף בפעם ראשון קטלינן להשור אם נגח אדם אפי' אם שמע קול שופר ונגח דבפעם ראשון לא תלינן בקול שופר ורק לענין ממון הוא דנ"מ אם הוא מועד לשופרות וא"כ לשיטת הראב"ד ז"ל ל"ק כלל. ומובן ג"כ השגה שניה של הראב"ד שתמה על הרמב"ם ז"ל וז"ל ועוד שפסק למעלה המשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב בעל הכלב עכ"ל כוונתו בזה דהא להרמב"ם דסובר דשור איצטדין פטור מתשלומין ג"כ ולגמרי פטור מ"ש מהא דהמשסה כלבו של חבירו בחבירו בשלמא להראב"ד ל"ק דאיהו סובר דלא ממעטינן שור איצטדין רק ממיתה אבל לא מתשלומין וא"כ ל"ק מהא דשור איצטדין להא דמשסה משום דשור איצטדין ג"כ חייב בתשלומין אבל להרמב"ם דסובר דאימעוט ג"כ מתשלומין א"כ לדידיה קשה מ"ש שור איצטדין מהא דמשסה והוא באמת כקושית התוס' לעיל (דף כ"ד ע"ב) שהבאתי לעיל והרמב"ם ס"ל כתירוצו של התוס' לחלק דשור איצטדין הוה אנוס וכמו שביארתי לעיל, כללן של הדברים דעיקר פלוגתא שבין הרמב"ם והראב"ד הוא אם שור איצטדין חייב בתשלומין דדעת הרמב"ם דגם מתשלומין פטור ואפי' ח"נ לא משלם וכשיטת התוס' והרמ"ה והנ"י שהבאתי ודעת הראב"ד כשיטת הריטב"א הנ"ל דשור איצטדין לא אימעוט רק ממיתה אבל לא מתשלומין ושור המשתסה אינו משלם רק ח"נ לדעת הרמב"ם אפילו אם הוא מועד בכך ודעת הראב"ד דאם הוא מועד לכך חייב בנ"ש אבל לכ"ע גם שור המשתסה פטור ממיתה אם הרג אדם ע"י שיסוי ודוק היטב בכ"ז. אולם עדיין אינו מיושב לשיטת הראב"ד והריטב"א וה"ה דלמה לא נמעוט גם לניזקין מקרא דכי יגוף ולא שיגיפוהו אחרים וכמש"ל וצ"ע כעת

(ט) והנה איתא בירושלמי בפירקין כאן ה"ד על מתני' שור איצטדין אינו חייב מיתה וז"ל אמר אבא בר רב הונא הדא אמרה המכיש בהמת חבירו והלכה והזיקה חייב בנזקיה וכתב הפ"מ וז"ל על מתני' קאי שור איצטדין אינו חייב מיתה דמשמע השור הוא דאינו נהרג דמיעטו הכתוב אבל אם הזיק חייב בנזקו זאת אומרת המכיש בהמת חבירו ומחמת כן הלכה והזיקה המכיש חייב בנזקיו וה"ג [ט"ס וצ"ל ה"נ] במתני' זה שמלמדו ומרגילו לנגוח אם הזיק הוא חייב בנזקו עכ"ל. והנה לפירושו משמע דחייב בכולה נזק הואיל דמדין אדם המזיק הוא דמחייבינן להמכיש. והנה באמת דין זה דהכישה מובא ג"כ בש"ס דילן בב"ק לקמן (נ"ו ע"ב) כי הא דא"ר א"ר מתנה א"ר המעמיד בהמת חבירו כו' א"ל אביי לר' יוסף הכישה אמרת לן וליסטים. נמי דהכישוה ופירש"י שם בד"ה הכישה במקל אמרת לן בההוא דמעמיד ומש"ה חייב עכ"ל ועי"ש בתוס' וברא"ש והרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' נ"מ ה"ג המעמיד כו' וכן אם הכישה עד שהלכה לקמת חבירו והזיקה זה שהכישה חייב ועי' בהשגות ובה"ה ובלח"מ שם מ"ש בזה

והנה בירושלמי דדייק זה הדין משור איצטדין לענין נזיקין דחייב א"כ סתרו פסקיו של הרמב"ם אהדדי דא"כ הואיל דפסק דהכישה חייב והיינו דהמכיש חייב א"כ גם בשור איצטדין הול"ל כן וגם דבפי' פוסק לעיל שם בפ"ב מהל' נ"מ דמשסה את הכלב המשסה פטור לגמרי ובעל הכלב חייב ח"נ וא"כ סתרו פסקיו של רבינו הרמב"ם ז"ל אהדדי. וראיתי במראה הפנים על הירושלמי שם העיר ג"כ בזה וראיתי בדבריו שם בסוה"ד שמתרץ ג"כ דברי