אמרי הצבי א קצא

משלם רק ח"נ וי"ל עוד דמדנקיט הרמב"ם לשונו וכ' דבעל הכלב משלם ח"נ ליתני סתמא בעל הכלב משלם וע"כ דאפילו אם הוא מועד לכך ג"כ משלם רק ח"נ א"כ למה איכפל וכתב כאן בפ"ו עוד הפעם דשור איצטדין אינן מועדין זה לזה כנלע"ד בכוונת הראב"ד ז"ל

(ה) ומעתה לפי האמור נוכל ליישב בפשיטות דברי הרמב"ם ז"ל דסובר דכי היכא דמיעט רחמנא לשור איצטדין ממיתה ה"ה נמי דלא נעשה מועד ע"י נגיחות הללו ודינו כתם ומשום גזה"כ אבל במועד לשופרות שפיר הוי מועד לשופרות וא"כ סובר הרמב"ם דאם נגח באותו מעמד לא הוי מועד ואינו משלם רק ח"נ ואם נגח אח"כ שלא באותו מעמד הרי דינו כתם דהא נם במועד לשופרות הוי ג"כ הדין כן דאם נגח אח"כ שלא מחמת קול שופר דאינו משלם רק ח"נ ובנגח אדם באותו מעמד פטור ממיתה ואם נגח אדם שלא באותו מעמד בודאי חייב מיתה ונוכל לומר דסובר ג"כ כשיטת הנ"י הנ"ל וא"כ ל"ק קושי' הראשונה של הראב"ד מהא דמועד לשופרות. ועל הקושיא שני' של הראב"ד דהא כבר הביא לעיל בפ"ב דין זה דמשסה כלבו של חבירו דבעל הכלב משלם ח"נ י"ל בזה דאם מהא דינא דלעיל שלא חילק הרמב"ם ז"ל בין אם הוא מועד לכך או לא נוכל לומר דהא דסתם הרמב"ם לעיל וכ' דבעל הכלב אינו משלם רק ח"נ היינו אפילו אם הוא מועד ורק שמועד לישוך מעצמו שלא ע"י הסתה ואשמעינן הרמב"ם ז"ל דאפילו שהכלב הוא מועד לישוך מעצמו מ"מ הואיל דלא נשך מעצמו אפילו דלא נוכל לחייב להמשסה מדיני אדם מ"מ אין בעל הכלב חייב רק ח"נ דאע"ג דפסק הרמב"ם ז"ל לקמן בפי"ב מהל' נ"מ ה"ט כר"נ דאמר כי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי וא"כ ה"נ הי"ל לומר דהואיל דהמשסה פטור מדיני אדם ליחייב בעל הכלב כולה מ"מ פטור מלשלם כל הנזק ואינו משלם רק ח"נ משום דנהי דהוי מועד לישוך מעצמו מ"מ הא באמת לא נשך מעצמו וא"כ מכח מה שהוא מועד לו לא נשך ורק מכח הסתה דאחרים ולזה לא הוי מועד עדיין ואע"ג דיש סברא לומר דהשתא שהוא מועד לישוך מעצמו מכ"ש שיהי' מועד לשוך ע"י הסתה דאחרים מ"מ כד מעיינין היטב בזה יש סברא טובה להיפוך דהא על מה שהוא מועד לו לא עשה השתא ורק שחבירו שיסה אותו ולזה לא הוי מועד ונוכל לדמות זה למועד ליגח בקרן דאינו מועד להזיק בדבר אחר בגופו או בדגלו וה"נ דכוותי'. וא"כ התם לעיל בפ"ב מהל' נ"מ לא איירי הרמב"ם כלל מהאי דינא דשור האיצטדין ומש"ה הוצרך הרמב"ם ז"ל בכאן בפ"ו לכתוב האי דינא דשור האיצטדין ודוק

(ו) אולם בגוף הדבר שכתבתי דפליגי הרמב"ם והראב"ד אם כמו דממעטינן מקרא דכי יגח ולא שיגיחוהו אחרים דאין השור חייב מיתה אם הוא שור האיצטדין אם גם לענין נזקין הוי ג"כ הדין כן דלא נעשה מועד ע"י נגיחות הללו לכאורה י"ל בזה דהא כמו דממעטינן מקרא דכי יגח ודרשינן דוקא שיגח מעצמו אבל לא ע"י אחרים דהיינו שמלמדין אותו ליגח כמו כן נילף מקרא דכי יגוף דוקא שיגוף מעצמו ולא שיגוף ע"י אחרים דהאי קרא דוכי יגוף מיירי בשור דאזיק שור. וגם על שיטת הרמב"ם ז"ל י"ל דסובר דממעטינן ג"כ דלא נעשה מועד ע"י נגיחות הללו נימא דגם מח"נ פטור הואיל דלא נגח השור מעצמו ולכאורה י"ל בזה טובא

ולהבין הדברים סלותי לי בזה דרך חדש ליישב דברי הרמב"ם ובהקדם צריך אנכי לבאר קצת בזה מ"ש לעיל והבאתי דברי הנ"י דכאן דבעינן דוקא אם יגח השור באותו מעמד אז פטור השור ממיתה ולענין נזקין לא כתב הנ"י כאן כלל. אולם לעיל בפ' כיצד הרגל מבאר הנ"י דין זה לענין נזיקין ובהקדם יבואר, דעת התוס' בזה. הנה לעיל בב"ק (דף כ"ד ע"ב) אמר רבא את"ל המשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב שיסהו הוא בעצמו פטור וכתבו התוס' בד"ה המשסה לא דמי לשור האיצטדין שהאדם נלחם עמו להורגו עכ"ל. הרי מבואר בתוס' שיש חילוק בין משסה להא דשור האיצטדין והוא דלא כסברת ה"ה בפ"ב מהל' נ"מ הי"ט דמדמה משסה לשור איצטדין הבאתיו לעיל [או"ק א']. והנה התוס' כתבו לחלק בין משסה לשור איצטדין משום דאיצטדין האדם נלחם עמו להורגו ומש"ה פטור השור דזה נחשב כאונס אבל משסה לא נחשב כאונס. ומדברי התוס' נראה מבואר דגם לענין נזקי ממון ג"כ הדין כן דשור איצטדין פטור דאל"כ מאי הקשו התוס' מהא דשור האיצטדין דהתם איירי לענין מיתת השור אמרינן דפטור משא"כ בנ"מ שפיר חייב וגבי משסה כלבו של חבירו איירי בנזקי ממון אע"כ דס"ל להתוס' דגבי שור האיצטדין פטור גם מנזקי ממון אם עושין מלחמה בין השוורים שינגחו זא"ז פטור בעל השור מלשלם והיינו היכא דאדם אחר שאינו בעל השור עשה זה [והיכא דבעל השור עשה זה צ"ע אצלי כעת אם חייב או לא וי"ל בזה] וא"כ שמעינן ג"כ מדברי התוס' הנ"ל דשור האיצטדין פטור לגמרי מנזקין ואפילו ח"נ ג"כ אינו משלם לא מיבעיא דלא נעשה מועד ע"י נגיחות הללו רק אפילו ח"נ ג"כ אינו משלם דאל"כ אכתי אינו מובן קושית התוס' הנ"ל דהא נימא דהא דמשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב היינו ח"נ אשר באמת כן הוא שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' נ"מ הי"ט שהבאתי לעיל ושור האיצטדין דפטור היינו דאינו משלם כל הנזק דלא נעשה מועד בזה אע"כ דס"ל להתוס' דשור איצטדין פטור לגמרי מנזיקין ואפילו ח"נ ג"כ אינו משלם. ועיין בנ"י לעיל שם על (דף כ"ד ע"ב) על סוגיא הנ"ל וז"ל ואסקי' רבא את"ל ר"י אלפסי ז"ל פסק דחייב בעל הכלב מדאמר רבא הכי וכ"כ הרמ"ה ז"ל ואי קשיא לי דמ"ש משור איצטדין דאמרינן לקמן שהוא פטור דכתיב כי יגח ולא שיגיחוהו אחרים י"ל דשאני שור איצטדין שרגיל הרבה בכך ואין בו דעת כלל אלא שנוגח דרך תרבותו כל זמן שמשסין בו כפי מה שהרגילוהו אבל כלב שיש בו דעת וכ"פ שמשסין אותו ואינו נושך ליכא למימר שיגח ולא שיגיחוהו אחרים הרא"ה ז"ל אמר המחבר כ' הריטב"א ז"ל דשור האיצטדין דפטור היינו ממיתה אבל לשלם נזיקין אפשר דחייב ולי נראה דשור ההוא הוא אנוס שאינו נוגח ע"י שיסוי לבד אלא ע"י שמצערין אותו שאין בו דעת ואינו כמו הכלב דסגי לי' בשיסוי כך נ"ל עכ"ל הנ"י. הרי דדעת הריטב"א דלענין נזיקין חייב שור האיצטדין וא"כ לשיטתו ל"ק כלל מהא דשור האיצטדין לההוא דמשסה כלבו של חבירו דהא לענין נזיקין גם שור איצטדין ג"כ חייב ורק ממיתה הוא דפטור. והנה לענין נזקין דחייב שור איצטדין אם חייב בכולה נזק או רק ח"נ היכא דכבר הוא מועד לכך לא נתבאר כלל בדברי הריטב"א ז"ל. אולם שיטת הרמ"ה ז"ל המובא בנ"י מבואר דס"ל דשור איצטדין פטור גם מנזיקין מדהוצרך לחלק בין שור האיצטדין להא דמשסה כלבו של חבירו בחבירו ושמעינן ג"כ דס"ל דאיצטדין פטור לגמרי ואפילו ח"נ ג"כ לא משלם וכמו שהוכחתי לעיל משיטת התוס' ובן נוטה דעת הנ"י מדכ' לחלק בין שור איצטדין להא דמשסה כלבו של חבירו בחבירו הואיל דאיצטדין הוא אנוס כו' משמע דס"ל ג"כ דאיצטדין פטור מניזקין ג"כ ואפילו ח"נ ג"כ לא משלם וכמו שהוכחתי לעיל. הרי לנו דעת התוס' והרמ"ה והנ"י כולם סבירא להו דאיצטדין פטור מנזיקין לגמרי ואפילו ח"נ ג"כ לא משלם ורק דעת הריטב"א דס"ל דחייב בנזקין אולם לא נתבאר אי ח"נ אי נ"ש וה"ה בפ"ב מהל' נ"מ הי"ט הבאתיו לעיל ס"ל דאיצטדין חייב בנזק ולא בכולה נזק אפילו אם הוא מועד רק לעולם בין אם הוא תם בין מועד ליגח ע"י איצטדין ושיסוי לעולם אינו משלם רק ח"נ כאשר הבאתיו לעיל בביאור דבריו

(ז) ומעתה לפי האמור יש להבין דברי הרמב"ם בפ"ו מהל' ל"מ דהרמב"ם ז"ל סובר ג"כ כשיטת התוס' והרמ"ה והנ"י דשור איצטדין גם מניזקין פטור ואפי' ח"נ ג"כ לא משלם והטעם כבר כתבתי לעיל דכמו דממעטינן להשור איצטדין ממיתה היכא דנגח אדם משום דכתיב כי יגח ולא שיגיחוהו אחרים כמו כן נוכל למעט לענין נזיקין מקרא דכי יגוף והא דלא הביא הש"ס להאי דינא לפטור שור איצטדין מנזיקין ולמילף מקרא דכי יגוף משום דשמעינן לה מכח כ"ש דהשתא דממעטינן לשור איצטדין ממיתה היכא דנגח אדם מכ"ש דפטרינן ליה מניזקין או י"ל בפשיטות דהואיל דממעטינן לשור איצטדין ממיתה מקרא דכי יגח ממילא אימעיט נמי מתשלומי נזק לגמרי ואפי' ח"נ אינו משלם. והא דמשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב בעל הכלב היינו ח"נ וסבירא ליה דלא דמי משסה להא דשור איצטדין משום דשור איצטדין אנוס הוא וכתירוצו של התוס' והרמ"ה והנ"י הנ"ל ומש"ה פוסק לעיל בפ"ב מהל' נ"מ הי"ט דמשסה חייב ח"נ ואפי' אם הוא מועד לישוך