אמרי הצבי א קצ

ומעתה מיושב היטב קושית הראב"ד על הרמב"ם הקושיא הראשונה מהא דמועד לשופרת י"ל בזה דהנה באמת יש חילוק בין מועד לשופרת למועד ליגח ע"י שמשסין אותו דבמועד לשופרת אין שום אדם מסיתו בזה רק שהוא שומע קול שופר הוא נוגח בזה שפיר אמרינן דהוה מועד אבל הכא שהוא שור האיצטדין דאינו נוגח כלל מחמס עצמו רק שמסיתין אותו ומיעט רחמנא לענין מיתת השור דכתיב כי יגח ולא שיניחוהו ואמרינן ג"כ לענין מועד דלא נעשה מועד ליגח עי"ז ועיין בה"ה כאן שכתב ג"כ סברא זו בקצרה. ובאמת אף שהוא מועד לשופרת הוא דוקא היכא דשמע קול שופר ונגח אז משלם נ"ש אבל אם יגח בלא קול שופר בודאי דלא מהני מה שהוא מועד לשופרת ואמרינן דאינו משלם עתה רק ח"נ וא"כ ה"נ כשנגח שלא באותו מעמד ג"כ אמרינן דעתה הוא מתחיל ענין חדש ואינו משלם רק ח"נ דהוה רק תם דנגיחות הראשונות לא משוי לי' מועד כלל וממש דומה זה למועד לשופרת. ובזה א"ש ליישב גם הקושיא השני' שהקשה הראב"ד מהא דהמשסה כלבו של חבירו בחבירו דחייב בעל הכלב וא"כ עיקר הקושיא דאמאי יפטור הכא ולא יהי' מועד. והנה כבר כתבתי לעיל והבאתי דברי ה"ה דהרמב"ם לשיטתו דסובר לעיל בפ"ב דבעל הכלב אינו משלם רק ח"נ אלא אפילו אם נימא דבעל הכלב חייב בנ"ש מ"מ לא קשה כלל דהא הרמב"ם אשמעינן עתה כאן דין חדש היכא דנגח שלא באותו מעמד דנגיחות הראשונות לא משוי לי' מועד שיחייב לאח"כ נ"ש אם נגח אח"כ מעצמו משום דעתה הוא ענין חדש לנגיחה וכמו שביארתי לעיל ודוק בזה

(ב) אולם צרכינן לבאר ג"כ דברי הראב"ד ז"ל כי באמת דבריו הקדושים אין להם פירוש כלל וכאשר כבר תמה ע"ז המגדול עוז דהא קושית הראב"ד לא על הרמב"ם יקשה רק על המתני' דיליף לה מקרח דכי יגח ולא שיגיחוהו אחרים ועיין במגדול עוז מ"ש בזה. וגם י"ל להבין פי' דברי הראב"ד לעיל שם בפ"ב מהל' נזקי ממון הי"ט וז"ל הרמב"ם שם המשסה כלבו של חבירו בחבירו פטור מדיני אדם וחייב בד"ש ובעל הכלב חייב ח"נ שכיון שהוא יודע שאם שיסה את כלבו להזיק נושך לא הי' לו להניחו ואם שיסוהו בעצמו בעל הכלב פעור עכ"ל. וכתב עליו הראב"ד בהשגות וז"ל ובעל הכלב חייב ח"נ א"א ואם מועד הוא נ"ש משלם עכ"ל. ובאמת דבריו הקדושים אין להם הבנה לכאורה דהא אם מועד הוא להיות נושך ע"י שיסוי יהי' חייב נ"ש דהא ממש זה הוה שור האיצטדין וכאשר באמת תמה עליו ה"ה שכ' וז"ל בהשגות א"א ואם הוא מועד נ"ש משלם ול"נ שאפילו מועד אינו משלם אלא ח"נ כיון שלא עשה מעצמו אלא ע"י שיסוי וכדאמרינן בדין מיחת אדם שור איצטדין פטור כי יגח ולא שיגיחוהו אף כאן דינו כתם ואינו משלם אלא ח"נ כו' עכ"ל. והנלע"ד בכוונת דברי הראב"ד ז"ל דסובר דהא דדרשינן מקרא כי יגח ולא שיגיחוהו אחרים ולמעוטי שור האיצטדין היינו דוקא ממיתת השור דאם נגח אדם אינו חייב מיתה אבל לא ממעטינן מינה לענין נזיקין ואפילו מועד נעשה ע"י נגיחות הללו אם נגח ג"פ ומש"ה שפיר כתב הראב"ד לעיל בפ"ב מהל' נזקי ממון הי"ט ואם מועד הוא נ"ש משלם ודעת הרמב"ם ז"ל דכל דלא נגח מעצמו רק ע"י גרמת אחרים שהסיתוהו לא נעשה מועד ע"י נגיחות הללו ודינו לעולם בהם כתם ואינו משלם רק ח"נ וכמו דממעטינן מקרא דכי יגח ולא שיגיחוהו אחרים לענין חיוב מיתה דאין השור חייב מיתה אם הרג אדם כמו כן ממעטינן ג"כ דלא נעשה מועד ומש"ה כתב הרמב"ם לעיל בפ"ב מהל' נ"מ דבעל הכלב אינו משלם רק ח"נ והיינו אפילו אם הוא מועד לכך וזה הוא הפלוגתא בין הרמב"ם והראב"ד אם נעשה מועד ע"י נגיחות הללו לענין לשלם נ"ש או לא וכמו שביארתי. ומעתה א"ש דברי הראב"ד בפ"ב מהל' נ"מ שכ' דאם הכלב הוא מועד לישוך בכך משלם נ"ש דלא ממעטינן שור האיצטדין רק ממיתה אבל לא לענין תשלומין נ"ש ונעשה שפיר מועד בזה ול"ק קושיא הנ"ל שהבאתי בשם ה"ה על הראב"ד ודוק

(ג) ועתה יתבאר היטב דברי הראב"ד ז"ל בכאן בפ"ו מהל' נ"מ דהכי מקשה על הרמב"ם ז"ל שכתב על שור האיצטדין דאינן נעשין מועדין זל"ז וכ' ואפילו אם המיתו את האדם אינן מחוייבין מיתה שנאמר כי יגח ולא שיניחוהו וכוונת הרמב"ם דהשתא אם המית אדם בכך אין השור חייב מיחה דגלי קרא כי יגח ולא שיגיחוהו מכ"ש דאינו נעשה מועד בנגיחות הללו וכן מורה לשון הזהב של הרמב"ם ז"ל שכ' ואפילו אם המיתו את האדם כו' אלמא דדייק לה מדאינו חייב השור מיתה מכ"ש דלא נעשה מועד בכך וע"ז תמה הראב"ד ולמה לא וליהוי כשור שמועד לשופרות וכוונתו הוא דנהי דממעטינן שור האיצטדין מקרא דכי יגח ודרשינן ולא שיניחוהו היינו דוקא ממיתת השור ממעטינן אבל לא מענין נזיקין ונעשה שפיר מועד בכך ע"י נגיחות הללו לשלם נ"ש והביא ראיה לזה מדחזינן דנעשה מועד לשופרות אע"ג דאין הנגיחה מחמת עצמו רק ע"י ששומע קול שופר וא"כ היל"ל דלא נעשה מועד בכך דדמיא לשור האיצטדין וע"כ צ"ל דיש חילוק בין מיתת השור לבין שיהי' נעשה מועד לשלם נ"ש דהא דמעטי' קרא דכי יגח ולא שיניחוהו היינו דוקא שאין שור איצטדין חייב מיתה אבל שפיר נעשה מועד ע"י נגיחות הללו לשלם נ"ש ומש"ה אם הוא מועד לשופרות משלם נ"ש וה"ה לשור האיצטדין ג"כ נעשה מועד לשלם נ"ש ע"י נגיחות הללו וזה שתמה הראב"ד על הרמב"ם הוא על ריש הדין שכתב דשור האיצטדין אינן נעשין מועדין זל"ז ע"ז הקשה הראב"ד דלמה לא נעשה מועד לענין לשלם נ"ש ואזיל לשיטתו דלעיל בפ"ב כ' הראב"ד ג"כ דאם הכלב הוא מועד לישוך ע"י שיסוי משלם בעל הכלב נ"ש והשנה זו עם ההשגה דלעיל הוא הכל השגה אחת והרמב"ם אזיל לשיטתי' והראב"ד אזיל לשיטתי'. והא דציין הראב"ד להשגתו על סוף דברי הרמב"ם וז"ל כי יגח כו' היינו הואיל דהרמב"ם יליף דין זה דאין נעשה מועד ע"י נגיחות הללו מכח כ"ש מדחזינן דאין השור חייב מיתה מש"ה ציין הראב"ד להשגתו ע"ז אבל לעולם עיקר השגתו של הראב"ד הוא רק ע"ז שיהי' נעשה מועד ע"י נגיחות הללו לשלם נ"ש וכמו שביארתי לעיל. אולם גם לשיטת הראב"ד ז"ל דסובר דשור איצטדין דומה לשור שהוא מועד לשופרות וחייב נ"ש מ"מ בעינן תו דוקא דומיא למועד לשופרות דכמו דאם הוא מועד לשופרות אמרינן דוקא לשופרות הוא דהוה מועד כגון אם שמע קול שופר ונגח משלם נ"ש אבל אם נגח אח"כ בלא שמע קול שופר אינו משלם רק ח"נ ה"ה נמי הכא בשור האיצטדין דאמרינן דנעשה מועד בזה נ"כ הי"ל לומר דדוקא באם שיסוהו ליגח ונגח אז הוא דמשלם נ"ש אבל אם נגח אח"כ מעצמו אינו משלם רק ח"נ דהא לזה לא נעשה מועד עדיין כן הי' נראה לכאורה

(ד) והנה לכאורה י"ל לשיטת הראב"ד דמדמה שור האיצטדין למועד לשופרות א"כ היל"ל דאם שמע קול שופר והרג את האדם דיהי' השור פטור ממיתה כמו שור האיצטדין דפטור ממיתה. אולם באמת ז"א דדוקא היכא דנגח ג"פ ע"י שמיעת קול שופר אמרינן דהוחזק ליגח ע"י קול שופר אבל בפעם אחד ששמע קול שופר ונגח אמרינן דמה שנגח לא הי' כלל מכח קול שופר ששמע וא"כ בפעם ראשון שנגח ע"י קול שופר והרג את האדם אמרינן דחייב השור מיתה דלא תלינן שהי' הנגיחה מחמת קול שופר משא"כ בשור איצטדין תיכף בפעם ראשון שהרג את האדם הרי דעת מוכחת איכא כאן שמה שהרג את האדם הי' רק מכח מה שהסיתו אותו להרוג ומש"ה תיכף פטור השור ממיתה משום דמיעטי' קרא כי יגח ולא שיניחוהו וזה נכון חלק כן

ומעתה מובן היטב הראב"ד בהשגה שניה שהשיג על הרמב"ם וז"ל ועוד שכבר פסק למעלה משסה כלבו של חבירו בחבירו חייב בעל הכלב עכ"ל וכוונתו בזה הוא דלעיל בפ"ב מהל' נ"מ הי"ט כתב הרמב"ם דמשלם הבעל הכלב רק ח"נ ממנ"פ אי מיירי כשהוא מועד הרי כבר השיג למעלה שאם הוא מועד משלם נ"ש דהא מה דממעטינן שור האיצטדין הוא רק ממיתה אבל לא מתשלומין ואם הוא מועד לכך משלם נ"ש ואם משום דסובר דכמו דממעטינן שור האיצטדין מחיוב מיתה ה"נ ממעטינן מתשלומי נ"ש ומשום דלא נעשה מועד ע"י נגיחות אלו א"כ למה הביא בכאן דין זה דשור האיצטדין דלא נעשה מועד ע"י נגיחות הללו הלא כבר סתם למעלה וכתב דמשסה כלבו של חבירו בעל הכלב משלם ח"נ ומשמע דאפילו אם הכלב הוא מועד לכך ג"כ אינו