אמרי הצבי א קפט

שבא עליה הבועל היה אמה שפחה והרי גם היא שפחה וליכא כלל חזקת אביה וצ"ע לכאורה

מיהו י"ל בזה ע"פ מה שי"ל לכאורה ומצאתיו ג"כ בהפלאה כתובות שם בהא שהקשו התוס' דלמ"ד דפסול כותים משום דעבד ושפחה נטמעו בהן א"כ לימא לה אייתי ראיה כו' דכתב ההפלאה ע"ז לחלק בין שפחה גמורה למעוכבת גט שחרור דבודאי אותה שפחה שנתערבה כבר הפקירה רבה ואינה אלא מעוכבת ג"ש ואינה בחזקת מופקרת ואסורה בעבד לדעת רש"י בגיטין (דף מ"ב) עכ"ל והיינו דמעוכבת ג"ש יש לה קנס. מיהו באמת דבריו ז"ל אינם מובנים במה שדקדק וכתב ואינה אלא מעוכבת ג"ש ואינה בחזקת מופקרת כו' דמאי מהני מה שאינה בחזקת מופקרת הלא כל שעדיין היא שפחה אפילו היא משומרת ג"כ אין לה קנס וכמ"ש התוס' כאן בב"ק בשם הירושלמי וי"ל בדבריו

אולם באמת נוכל לפרש בזה סברת התוס' במ"ש לתרץ משום דכל חדא מוקמינן לה בחזקת אביה שהשפחות נתערבו בהן ונשאו לכותים כו' כוונתם בזה הוא דהא באמת במה שנתערבה שפחה הלא נתייאשו הבעלים והפקירוה ורק דאפ"ה עדיין שם שפחה עלה הואיל דצריכה ג"ש מ"מ לענין זה מהני דלא נימא דולדה כמותה וא"כ זש"כ התוס' דמוקמינן לה בחזקת אביה שהשפחות נתערבו בהן וכוונתם דהואיל דבודאי הפקירו הבעלים וא"כ אזלינן בתר אביהם ולא בחר אמם ודוק. ועיי"ש במס' קדושין (דף ע"ו) ורבא אמר עבד ושפחה נתערבו בהן איסורא משום מאי משום שפחה ניתני חדא מעשה שהי' כך הי' ופירש"י בד"ה ופרכינן איסורא משום שפחה דע"כ עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר אלא שפחה וולדה עבד עכ"ל. הרי מפורש דעיקר החשש משום שפחה בלחודי' וא"כ שפיר נוכל לומר דהיכא דנתייאשו הבעלים מן השפחה נהי דצריכה ג"ש מ"מ לענין קנס אזלינן תו בתר חזקת אבי' אע"ג דלענין פסול לא מוקמינן לה אחזקתה לענין קנס מוקמינן כדי שלא יהי' חוטא נשכר וכמ"ש התוס'

[כב] דף לט ע"א מתני' שור של חש"ו שנגח ב"ד מעמידין להן אפוטרופוס כו' כל הסוגיא ובראשונים מ"ש בזה. וכתב הרמב"ם בפ"ו מהל' נזקי ממון ה"ג שור של חש"ו ומי שהוא במדה"י שנגחו פטורין אבל ב"ד מעמידין להן אפוטרופסין ומעידין בהם בפני האפוטרופסין עוד שם בה"ד הזיקו אחר שהועדו בפני אפוטרופסין אם עדיין הוא תם משלם ח"נ מגופו ואם הועד בו שלשה ימים ואח"כ הזיק משלם נ"ש מן היפה שבנכסי אפוטרופסין ולכשיגדלו היתומים יעשו דין עם האפוטרופסין וישלמו להן ועיין במ"מ ובכ"מ מ"ש בזה והנה לעיל בפרקין על (דף ל"ז ע"ב) [אי"ד אק"ה] כתבתי ליישב דברי הרמב"ם בפ"ו מהל' אלו ה"ט וכתבתי בדבריו ז"ל שיטה חדשה דפוסק כרבא וכפירש"י בלשון ראשון לעיל (דף כ"ג ע"ב) דאביי סובר דבנגיחה רביעית הוא דהוה מועד ומשלם נ"ש ורבא סובר דבנגיחה שלישית משלם נ"ש וכתבתי שם דהרמב"ם סובר הלכה כרבא ובנגיחה שלישית משלם נ"ש. אולם הבאתי שם כי מדברי הרמב"ם הנ"ל משמע לכאורה דפוסק דבנגיחה רביעית הוא דמשלם נ"ש שהרי כתב ואם הועד בו שלשה ימים ואח"כ הזיק משלם נ"ש מבואר דבנגיחה רביעית הוא דמשלם נ"ש וכבר הבאתי לעיל שם דברי הרמב"ם ז"ל. וכעת נלע"ד דנוכל לומר שפיר דהרמב"ם פוסק דבנגיחה שלישית משלם נ"ש וכוונת הרמב"ם כאן במ"ש ואם הועד בו שלשה ימים ואח"כ הזיק הכוונה הוא דהנגיחה הראשונה שהזיק בפני החש"ו קודם שהב"ד מסרוהו לאפוטרופסין הוא מן חשבון הימים דבאמת לא מצרפינן נגיחה הראשונה הואיל דהי' שלא בפני אפוטרופסין ורק לענין זה מחשבין נגיחה זו הראשונה לחשבון ואחר שהועד בו שלשה ימים היינו שבשעה שמנוהו לאפוטרופוס שהי' אחר נגיחה אחת הרי אמרו לו הב"ד שהוא שור נגח ואם הועד בו שלשה ימים והיינו עוד שני ימים בצירוף היום הראשון שמינוהו לאפוטרופוס ואח"כ נגח משלם נ"ש וא"כ הרי אזיל לשיטתו כפי מה שכתבתי לעיל שם בביאור שיטת הרמב"ם דסובר דבנגיחה שלישית משלם נ"ש ועיין במס' ב"ב (דף כ"ח ע"ב) תוד"ה אלא מעתה באה"ד מה שהוקשו אי לייעודי תורא שכתבו שני תירוצים ועיין בשמ"ק ב"ק על (דף כ"ד ע"א) בד"ה הכי גריס רש"י אלא דמרמזי בסה"ד שהקשה והיאך יתחייב נ"ש מנגיחה רביעית והלא נגיחה רביעית הוא פשיעה שלישית לבעליהם שהרי בנגיחה ראשונה לא פשע שהרי לא התרו בו וא"כ לא הי' לו להתחייב עד פשיעה רביעית דהיינו בנגיחה חמישית כו' יעו"ש מ"ש לתרץ בזה דבנגיחה זו שהוחזק להיות פושע בה חייב עלי' נ"ש יעוש"ה. ולפי האמור הפי' בדברי הרמב"ם יש להסביר קצת עפ"ד התוס' והשמ"ק בקושייתם שהקשו כי לפי קושייתם א"ש דברי הרמב"ם ז"ל כי יש לו שיטה אחרת בזה וכמ"ש ודוק היטב כי קצרתי מאד מאד

[כג] (א) שם במתני' שור האצטדין אינו חייב מיתה שנאמר כי יגח ולא שיגיחוהו כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' נזקי ממון הל"ה שוורים שמשחקין בהן ומלמדין אותן ליגח זא"ז אינן מועדין זל"ז ואפילו המיתו את האדם אינן מחוייבין מיתה שנאמר כי יגח ולא שיגיחוהו עכ"ל וכ' הראב"ד ז"ל וז"ל כי יגח א"א ולמה לא וליהוי כשור שהוא מועד לשופרות ועוד שפסק למעלה משסה כלבו של חבירו בחבירו חייב בעל הכלב עכ"ל וה"ה שם כתב דהרמב"ם אזיל לשיטתו דפוסק לעיל בפ"ב מהל' אלו הי"ט דמשסה כלבו דבעל הכלב אינו משלם רק ח"נ ועיין בה"ה מ"ש שם. והנה באמת גם הראב"ד אזיל לשיטתו דפוסק שם לעיל בפ"ב הי"ט דחייב בכולו נזק וי"ל בזה. אולם בעיקר קושית הראב"ד על הרמב"ם נלע"ד ליישב הקושיא כי, יש לפרש ברמב"ם פי' חדש, והוא דהנה הנמוקי יוסף כאן בסוגיא דידן במתני' בד"ה שור האיצטדין וז"ל אם המית את האדם באותו מעמד אינו חייב מיתה שנאמר כי יגח מעצמו ולא שיגיחוהו בע"כ עכ"ל מבואר בדברי הנ"י דדוקא באותו מעמד הוא דפטור הואיל דאחרים כפוהו בע"כ אבל אם שור האיצטדין זה נגח בפעם אחר שלא באותו מעמד שפיר חייב מיתה. והנה אם שור האיצטדין חייב בניזקין באותו מעמד אינו מבואר דהא מקרא דכי יגח לא ממעטינן רק מיתת השור כגון שהמית האדם. מיהו מלשון הרמב"ם שכתב ומלמדין אותו ליגח זא"ז וכן הנ"י כ' ובהמות שמתגרות זו בזו וכולן עם האדם כו' מבואר דגם בנזקי בהמה שייך ג"כ שור האיצטדין אולם לא לענין לפטור לגמרי דהא משסה כלבו של חבירו בחבירו חייב בעל הכלב וע"כ צרכינן לומר דרק ממועדין ממעטינן לה דלא נעשה מועד. והנה לע"ד הי' נראה לפרש דברי הרמב"ם הנ"ל דכוונתו הוא שאם נגח שלא באותו מעמד ג"כ אמרינן דלא מחשבינן לי' למועד מה שנגח מעיקרא ע"י שהגיחוהו אחרים ורק דהוה כאילו נגח עתה פעם ראשונה ומשלם ח"נ על הנגיחה ולענין מיתה שיהי' השור חייב מיתה בשהרג האדם אמרינן דפטור ממיתה אפילו כי נגח אדם שלא באותו מעמד והטעם דאמרינן דמעצמו לא הי' נוגח רק מחמת שהרגילוהו ליגח נגח גם עתה ולא נוכל לחייב מיתה דהא בזה הוה עיקר המיעוט מקרא כי יגח ולא שיגיחוהו אחרים וא"כ מיחשב תו כאנוס ואין מחייבין להשור מיתה אפילו אם נגח שלא באותו מעמד

ועתה מובן שפיר, דברי הרמב"ם שכתב שוורים שמשחקין בהן ומלמדין אותן ליגח זה את זה אינן מועדין זל"ז כוונתו היכא דנגח שלא באותו מעמד ג"כ לא הוה מועד אף שכבר נגח מקודם הרבה פעמים ע"י שהסיתוהו לא נעשה מועד ע"י אילו הנגיחות ורק דהוה כאילו נגח עתה פעם הראשונה ואשמעינן הרמב"ם עתה דין זה דאפילו אם נגח עתה שלא באותו מעמד ג"כ לא הוה מועד דאלו אם נגח באותו מעמד כבר אשמעינן לעיל בפ"ב מהל' אלו הי"ט דאם שיסה כלבו של חבירו דבעל הכלב אינו משלם רק ח"נ אפילו אם הוא מועד לזה וכדמפרש שם בה"ה אבל כאן אשמעינן דאפילו אם נגח שלא באותו מעמר ג"כ לא הוה מועד ע"י נגיחות הראשונות וא"כ אינו משלם רק ח"נ. וכ"ז הוא לענין נזקי ממון אבל לענין שיהי' השור חייב מיתה אם נגח אדם בזה אמרינן דהואיל דתחילה הרגילוהו ליגח וא"כ אף שעתה נגח מעצמו לאדם אמרינן דאינו חייב מיתה ומשום דמיקרי אנוס ולא נוכל לחייב השור מיתה ועיין לקמן (דף מ' ע"ב) דמכשרינן לי' לגבי מזבח משום דמיקרי אנוס וא"כ נוכל לומר דגם אם נגח אדם שלא באותו מעמד ג"כ פטור ממיתה הואיל דהרגילוהו ליגח ודלא כשיטת הנ"י ודוק בזה: