אמרי הצבי א קפו

נגח ואח"כ הפקיר פטור שנאמר והועד בבעליו כו' עד שתהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד כו' וא"כ כל שהיה בשעת נגיחה הקדש תו פטור מלשלם. אולם אכתי יש לדחות גם זה דהא הואיל דחכם עוקר הנדר מעיקרא א"כ נתגלה הדבר שלא היה הקדש כלל. אולם מצד הסברא י"ל דפטור הואיל דבאמת בשעת ההיזק לא היה מוטל עליו לשומרו שלא היה שלו אז ואכתי י"ל בזה

(כ) והיכא דהדיוט הזיק להקדש ואח"כ שאלו הבעלים על ההקדש בזה ג"כ י"ל דהואיל דבשעת ההיזק לא נכנס בגדר חיוב תו אינו מתחייב אח"כ דבעינן שור רעהו בשעת נגיחה וכמש"ל ויש לעשות קצת סמוכין לזה מהא דכתב הר"ן ז"ל בנדרים (דף פ"ה) בשם הרשב"א ז"ל ומיהו שמעינן שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולים אחרים ליטול אותן בע"כ ואינו יכול לעכב אעפ"י שיכול לשאול על נדרו כיון דהשתא מיהו הא לא איתשל. מיהו היכא דאיתשיל חייבין לשלם כיון דהחכם עוקר הנדר מעיקרא כיון דאיתשיל הו"ל הנך פירי כאילו לא איתסרו עליו מעולם כו' וכתב הר"ן עלה ואני מסתפק בזה לפי שמשעה שאסרו ע"ע הפקירו וכל שזכה בו אחר קנה כזוכה מן ההפקר ואעפ"י שאיסור שבו הלך ע"י שאלה קנין ממונו של זה אינו בטל שאינו מוצא שאלה בהפקר ומש"ה יטלו ע"כ דאי לא ודאי כיון דנדרים לאיתשולי עלייהו קאי דמש"ה מיקרי דשיל"מ חיישינן דילמא מיתשיל כו' יעוש"ה. וא"כ נוכל לומר דלסברת הר"ן ז"ל בודאי כל שבשעה שנגח היה פטור מלשלם תו לא נתחייב אח"כ ונוכל להוסיף עוד ולומר כיון דהקדש לאו לאיתשולי קאי פשיטא דפטור אפילו אם נשאל אח"כ על הקדישו ואולי י"ל דבזה גם הרשב"א מודה הואיל דהקדש לאו לאיתשולי קאי וי"ל בזה הרבה

ועיין פסחים (דף מ"ו ע"ב) בתוד"ה הואיל אי בעי מיתשיל עלה וז"ל תימא לרשב"א כו' ועוד דאמר לעיל (דף ה' ע"ב) אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והא של גבוה נמי חשיב כשלו הואיל אי בעי מיתשיל עלה ותירץ ר"י דשאני הנהו דכתיב בהו קודש לה' אע"ג דאי בעי מיתשיל עלה חשבם הכתוב כשל גבוה עכ"ל הרי מבואר בתוס' הללו דכל זמן שלא שאל על ההקדש הרי חשוב לגבוה ולא שייך לומר ביה הואיל וא"כ משום האי טעמא י"ל דאפילו כי שאל על ההקדש מ"מ היה של גבוה בשעת הנזק ואע"ג דחכם עוקר הנדר מעיקרא אפ"ה פטור הואיל דבשעת הנזק היה לגבוה וי"ל בזה

(ג) והנה לעיל (דף י"ב ע"ב) נכסים שאין בהם מעילה קאמר הש"ס מעילה הוא דלית בהו הא מקדש קדשי מאן תנא א"ר יוחנן בקדשים קלים ואליבא דריה"ג דאמר ממון בעלים הוא דתניא ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהן ממונו דריה"ג והתנן המקדש בחלקו בין בק"ק בין בקדשים קלים אינה מקודשת לימא דלא כריה"ג אפ"ת ריה"ג כי אמר ריה"ג מחיים אבל לאחר שחיטה אפילו ריה"ג מודה דכי קא זכי משלחן גבוה קא זכי ופירש"י בד"ה מחיים שאחריות הוא עליו והקשה הפני אריה על ב"ק חתן הגאון בעל פ"י שם דמי הכריח לרש"י ז"ל לפרש כן דלפי"ז ס"ל לחלק בין נדר לנדבה שאינו חייב באחריותו עדיפא הי"ל לפרש אליבא דריה"ג דיש חילוק בין מחיים לאחר שחיטה משום דס"ל כר"א בפסחים (מ"ו) לענין חלה דאמרינן דהוי כדידיה משום דאמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה והוי כדידיה כו'. ולפי"ז שפיר מצינו לחלק בין מחיים לאח"ש דמחיים עדיין יכול לשאול על הקדישו הוי ממון בעלים אבל לאח"ש דאינו יכול לשאול על הקדישו הואיל דכבר איתעביד מעשה השחיטה ולא מיקרי תו ממון בעלים והאריך שם בזה ותורף דבריו העלה דמכח הואיל לא מצינו להוציא ממון וי"ל בדבריו יעוש"ה

אולם לפמ"ש אין שום התחלה להקושיא דאפילו אם באמת שאל אח"כ על הקדישו כל שבשעת נגיחה היה הקדש פטור מלשלם אפילו אם שאל אח"כ וחכם עוקר הנדר מעיקרו מ"מ לא היה עליו חיוב תשלומין ואדרבה יש לדייק ג"כ כן מכח קושית הפני אריה הנ"ל דגם שיטת רש"י ז"ל הוא כן ודוק: ש

שוב ראיתי בספר נדפס מחדש מנחת חינוך על החינוך להגאון מוהר"י אבד"ק טארנאפאל ז"ל מצוה נ"א העיר ג"כ בספק זה וכתב לפשיטות שאם נשאל על הקדישו דהואיל דחכם עוקר הנדר מעיקרו הרי הוא חולין גם לענין נזיקין ולא כתב שום ראיה לזה ולדידי צ"ע טובא דין זה

[טז] שם ע"ב מתני' שור של ישראל שנגח לשור של עכו"ם שבא"י כו' שנאמר שור רעהו כו'. והנה חזינן דמקרא דרעהו ממעטינן עכו"ם שבא"י דלא הוי בכלל רעהו כמו דממעטינן הקדש דלא מיקרי רעהו וכן איתא במסכת ב"מ (דף פ"ז ע"ב) בכרם רעך ולא בכרם עכו"ם שבא"י ועי' ברש"י שם בכרם רעך ואל כליך לא תתן אבל כרם עכו"ם שבא"י תתן עי"ש הרי דממעטינן ג"כ מרעך ולא עכו"ם שבא"י וכן שם בב"מ (דף קי"א ע"ב) ות"ק דמאחיך האי רעך מאי עבדי ליה כו' עי"ש וכן בכמ"ד בש"ס. ולכאורה י"ל בזה במ"ש הרבינו בחיי בפרשת יתרו וז"ל לא תענה ברעך לא אמר באחיך כמשפט הכתובים מכאן שהזהיר אפילו על הנכרי וכן מצינו [שמות יא ב'] וישאלו איש מאת רעהו והוא נאמר על המצריים כו' עכ"ל הטהור. והנה לכאורה דברי רבינו בחיי הה תמוהים לעין כל דהא בכמ"ד בש"ס ממעטינן עכו"ם שבא"י ממלת רעך

ובעיקר הראיה שהביא הרבינו בחיי מקרא דוישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה נלע"ד דאין ראיה משם דהתם היה קודם קבלת התורה ואז גם המצרי היה בכלל רעהו אבל לאחר קבלת התורה שפיר ממעטינן עכו"ם שבא"י דלא הוי בכלל רעהו. ולתרץ דבריו הקדושים נלע"ד בזה דהנה כבר כתבו הראשונים ז"ל הרבה טעמים על כל מצוה ועיקר ויסוד הטעם הוא שיש הרבה מצות שצונו בוראנו יתברך להרחיק מן המדות המגונות כי בעובר עבירה ר"ל הוא ממשיך מדה מגונה לעצמו ומש"ה אסרה התורה מאכלות האסורות וגם שלא ירגיל האדם עצמו להזיק לאחרים כי האדם צריך להרחיק א"ע שלא יזיק לאחרים ושלא יחמוד של אחרים. והנה כבר האריכו בזה הרבה ומעתה יובן היטב דהנה מה שאסרה תורה להעיד עדות שקר אסור להעיד עדות שקר לנכרי ג"כ כי אין לך אדם רע גדול מזה שמעיד עדות שקר בחבירו ובזה אין שום חילוק בין אם העדות הוא לישראל או לעכו"ם ומה שכתבה התורה הלשון רעך כולל גם העכו"ם כי גם העכו"ם הוא בכלל רעהו לענין זה מדלא כתיב באחיך דהיה משמע רק בישראל אסור אבל מדכתיב לשון רעך גם העכו"ם בכלל וכמ"ש רבינו בחיי ז"ל והא דממעטינן גבי לא תעשוק ממלת רעך עכו"ם שבא"י התם שאני דהא באמת מלבד הלאו דלא תעשוק איכא עוד לאו דגזל ורק שהתורה הוסיפה עוד לאו דלא תעשוק ובזה שפיר אמרינן דממלת רעך ממעטינן עכו"ם שבא"י מדלא כתיב סתמא לא תעשוק. וא"ש ג"כ הא דממעטינן מכי תבא בכרם רעך דממעטינן דבכרם עכו"ם שבא"י מותר לתת לכליו דהתם שאני דהנה כבר העליתי בעזה"י בחידושי לב"מ שם דהא דאסרה תורה ליתן לכליו בכרם ישראל ובכרם עכו"ם שבא"י מותר לפועל לתת לכליו דהיינו דוקא כדי אכילתו מה שהיה ראוי לו לאכול אלא שהפועל צמצם ולא אכל דזה בלבד הוא שמותר לפועל לתת לכליו אבל יותר מזה בודאי דגם בכרם עכו"ם אסיר לתת לכליו והעכו"ם בעל הכרם אפקורי אפקר הפירות הללו שראוי לו להפועל לאכול וא"כ מצד הסברא היה מותר לו להפועל גם ליקח לכליו ורק בכרם ישראל גלתה תורה דאסור לו ליקח לכליו אפילו מה שראוי לו לאכול וא"כ אמרינן דרק בכרם ישראל הוא דגלי אבל לא בכרם עכו"ם שבא"י משום דבאמת אין לו פסידא כלל להעכו"ם הבעל הכרם דהא הפועל היה יכול לאכול וא"כ אפקורי אפקר לה ובכה"ג שפיר אמרינן דרעהו אתי למעוטי עכו"ם שבא"י דאל"כ הי"ל לכתוב. כי תבא בכרם ומלת רעך ל"ל וע"כ דאתא למעוטי עכו"ם שבא"י. ונראה דלפי האמור יתיישבו כל המקומות דלא יקשה על רבינו בחיי ודוק

[יז] דף ל"ח ע"א שור של ישראל כו' אמרי ממנ"פ אי רעהו דוקא כו' א"ר אבהו אמר קרא עמד וימודד ארץ כו' ובתוד"ה עמד וז"ל משמע דוקא בענין זה שנגח שור שלנו שור שלהם כו' ובגליון הש"ס נכתב בצדו רש"ל הגיה שור שלהם שור שלנו וכתב מהרנ"ש דא"צ להגיה דכוונת התוס' הוא דלענין נגיחה דוקא מותר גזל ישמעאל ונקיט רישא דמילתא דמתיר עכ"ל הגליון. ולענ"ד היה נראה דשני הגירסאות הללו דהיינו כפי