אמרי הצבי א קפא

הוא דיש כח ביד ב"ד אבל לא להקנות ועיין בסי' תמ"ח סק"ט. ואנכי הארכתי בזה בכמ"ד והראיתי כי פליגי בזה אמוראי בגיטין (נ"ו ע"ב) וביבמות (פ"ט ע"ב) וכמו שמפרש הרשב"א והיש"ש הבאתים לעיל על (דף ל"ו ע"ב) [א"ו אק"ג] והארכתי בזה על מס' ב"מ (דף ב') והעליתי דאף למ"ד דסובר דאין כח ביד חכמים להקנות רק להפקיר הוא דיש כח ביד ב"ד היינו דוקא היכא דחכמז"ל היו צריכים באותו דבר עצמו לשני דברים להפקיע ולהפקיר מזה ואח"כ להקנות הוא דאין כח ביד חכמים אבל היכא דלא היו צריכים באותו דבר להפקיר ולהפקיע ואח"כ להקנות רק להקנות בלבד בזה כ"ע מודים דיש כח ביד חכמים להקנות וא"כ נוכל ליישב קצת זה דהא הכא לא היו הב"ד צריכים רק להקנות ללוה קרקע זה שפיר יש כח ביד ב"ד ואכתי י"ל בזה. ובילדותי הארכתי בזה במס' גיטין (דף ל"ו) בענין פרוזבול בענין זה והיה בדעתי להעתיקו כאן אולם בעוה"ר גם זה היה בין המון הכתבים שנשרפו ואיני זוכר מ"ש בענין זה

[יא] שם במתני' שור שהוא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו מועד לאדם ואינו מועד לבהמה כו' את שהוא מועד לו משלם נ"ש ואת שאינו מועד לו משלם ח"נ כו' ובגמ' איתמר ר' זביד אמר ואינו מועד תנן ר"פ אמר אינו מועד תנן ר"ז אמר ואינו מועד תנן הא סתמא הוה מועד ור"פ אמר אינו מועד תנן דסתמא לא הוה מועד כו' כל הסוגיא וברש"י ותוס' עד בסוף הסוגיא דקאמר הש"ס ואת"ל נמי איתא לדר"פ נגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל כו' יעוש"ה

והנה הרי"ף ז"ל הביא פלוגתא דר"ז ור"פ וכ' וסוגיין כר"פ ואת"ל איתא לדר"פ נגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל עכ"ל וכ"כ הרא"ש ז"ל וכ"פ הרמב"ם בפ"ו מהל' נזקי ממון ה"ח יעוש"ה וכבר האריכו הראשונים נ"ע בזה מדוע פסקו רבוותא ז"ל כר"פ דהא סוגיין מוכח כר"ז דלר"פ קשה מסיפא דמתני' דידן והנה הנ"י כאן כ' וז"ל ואת"ל מכאן שמענו דהילכתא כר"פ דכל את"ל דלא איתמר למיבעי' בעי' עלי' אלא לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא הילכתא הוא כהאי דפ' כיצד הרגל כו' יעוש"ה. ולענד"נ לתרץ זה מדוע פסקו הראשונים נ"ע כר"פ ובהקדם יתורץ ג"כ שני קושיות התוס' הא' הוא מה שהוקשו התוס' כאן בד"ה ר"ז שהוקשו לר"ז דסובר לקמן (מ"א) דמועד לבהמה הוה מועד לאדם א"כ אמאי נקיט התנא דמתני' כאן מועד לאדם ואינו מועד לבהמה דאיפכא הי"ל לתנא לאשמעינן ולינקוט דמועד לבהמה ואינו מועד לאדם הא סתמא הוה מועד לאדם דהוה רבותא טפי יעו"ש בתוס' מ"ש בזה ליישב. ולעיל (בדף ב' ע"ב) דקאמר הש"ס מ"ש דגבי אדם כתיב כי יגח ומ"ש דגבי בהמה דכתיב כי יגוף אדם דאית ליה מזלא כתיב כי יגח בהמה דל"ל מזלא כתיב כי יגוף ומילתא אגב אורחא קמ"ל דמועד לאדם הוה מועד לבהמה ומועד לבהמה לא הוה מועד לאדם ועיין פירש"י שם ובתוד"ה ומילתא כתבו אף לר"פ דאמר (בדף ל"ז) דמועד לאדם סתמא לא הוי מועד לבהמה היינו דוקא כי נגח ג' ב"א דבהכי לא הוי מועד לבהמה אבל כי נגח אדם ושור וחמור דהוי מג' מינים נעשה מועד לכל יעו"ש ודבריהם הקדושים צריכים ביאור להבין חילוק זה והנלע"ד בביאור הענין דנוכל לומר דהא דקתני כאן (בדף ל"ז) במתני' מועד לאדם ואינו מועד לבהמה דר"ז סובר דואינו מועד קתני הא סתמא הוה מועד ור"פ סובר אינו מועד קתני סתמא לא הוה מועד הנה ע"כ האי מתני' איירי בנזיקין והיינו דלר"פ לא איירי רק בנזיקין ולר"ז איירי בין במיתה בין בנזיקין דהנה אם נימא דמיירי רק במיתה אבל לא בנזיקין א"כ לר"ז דסובר ואינו מועד קתני א"כ לא אשמעינן כלל בזה רק עיקר דינא אשמעינן במה דקתני בתר הכי את שהוא מועד לו משלם נ"ש ואת שאינו מועד לו משלם ח"נ וא"כ ע"כ דזה קאי על כל הבבות וא"כ קאי גם על מה דקתני מועד לאדם ואינו מועד לבהמה וע"ז קתני את שהוא מועד לו משלם נ"ש ואת שאינו מועד לו משלם ח"נ וא"א דלא מיירי רק במיתה א"כ היאך שייכא תשלומין הלא אם המית אדם ליכא תשלומין רק השור חייב מיתה ודוחק לומר דהכוונה הוא על כופר דהא בכופר לא שייכא למתני נ"ש וכן מוכח מסוגיא דלעיל (ט"ו ע"א) בסוגיא דפ"נ בהא דקאמר הש"ס ת"ש מה בין תם למועד שהתם משלם ח"נ מגופו ומועד משלם נ"ש מן העליה יעוש"ה וא"כ ע"ב דמתני' קאי בין למיתה בין לנזיקין וא"כ הא דקתני נ"ש קאי על נזיקין ובזה הוה מועד לאדם והיכא דהוה מועד לאדם למית' מכ"ש דהוה מועד לנזיקין דאדם ור"פ סובר דמתני' קאי רק לנזיקין ואמינא טעמא בזה די"ל דהיכא דהוא מועד להזיק לאדם רק לנזיקין אמרינן שפיר דלא הוה מועד לבהמה להזיקה והיכא דהוא מועד להמית אדם מכ"ש דהוה מועד להמית בהמה דהשתא אדם דאית לי' מזלא ואפ"ה הוא מועד להמיתו מכ"ש דהוה מועד להמית בהמה דל"ל מזלא. אולם האי חילוקא דאית לי' מזלא לא שייכא אלא לענין מיתה אבל לענין נזיקין י"ל להיפך הסברא דדוקא אדם דלאו בר מיני' כלל הוא דמזיק לי' אבל בהמה דבר מיני' הוא אינו מזיק לי' ג"כ ומש"ה סובר ר"פ הכא דמועד לאדם אינו מועד לבהמה והיינו דוקא לנזיקין אבל לענין מיתה שפיר סובר ר"פ כסוגיין דלעיל (דף ב' ע"ב) דמועד לאדם הוה מועד לבהמה ומו"ל לא הוה מועד לאדם והיינו דוקא לענין מיתה וסוגיין דלעיל קאי לענין מיתה וכן מוכח הסוגיא שם ומיושב שפיר קושית התוס' לעיל שם לר"פ דסובר מועד לאדם לא הוי מועד לבהמה ולפי האמור מיושב שפיר דדוקא לענין נזיקין הוא דסובר ר"פ כן אבל לענין מיתה סובר מועד לאדם הוה מועד לבהמה וסוגיא דלעיל ע"כ אתיא כר"פ דכר"ז לא מצי אתיא. ור"ז סובר דמועד לאדם סתמא הוה מועד לבהמה דהא סובר ואינו מועד תנן ומועד לבהמה הוה מועד לאדם וכדס"ל לקמן (דף מ"א ע"א) ומדקאמר שם כן לענין מיתה מכ"ש דלגבי נזיקין פשיטא דס"ל כן ופליג ר"ז על סוגי' דלעיל (דף ב' ע"ב) והאי סוגיא אתיא דלא כוותי'. ומה שהקשו התוס' כאן בד"ה ר"ז דאמאי לא נקיט התנא דמתני' מועד לבהמה ואינו מועד לאדם לאשמעינן הא סתמא הוה מועד אשר משום זה כתבו דר"ז חזר בו מהא דלקמן (דף מ"א) והביאו ראיה דהא הסוגיא דריש מכילתין (דף ב') לא מצי אתיא כר"ז ועיין במהרש"א שם ע"ד התוס' הנ"ל דגרס דאם לא תאמר כן תיקשי ההוא דמכילתין עיי"ש. והנה לפי הנראה לא היה בגירסת מהרש"א כמו דאיתא בגירסא שלפנינו בתוס' וא"כ לגירסת מהרש"א הוה ראיות התוס' דר"ז חזר בו מההוא דלקמן (מ"א ע"ב) דקאמר שם דמועד לבהמה הוה מועד לאדם דקשה למה לא נקיט התנא דמתני' מועד לבהמה ואינו מועד לאדם יעוש"ה. ולעד"נ ליישב קושית התוס' הנ"ל לר"ז דאדרבא די"ל דהוצרך התנא למיתני מועד לאדם ואינו מועד לבהמה לאשמעינן דבסתמא הוה מועד לבהמה אבל אי חזינן דאינו מועד לבהמה כגון שהעבירו לפניו בהמות ולא נגח אז אמרינן דלא הוה מועד לבהמה וכ"ז אי תנא התנא מועד לאדם ואינו מועד לבהמה אבל אי הי' תנא התנא מועד לבהמה ואינו מועד לאדם הא סתמא הוה מועד אבל אי ידעינן דלא נגח לאדם לא הוה מועד לאדם הייתי אומר דבמועד לאדם לעולם הוה מועד לבהמה אפילו אי חזינן דלא נגח לבהמה דהא הואיל דהוא מועד לאדם דאית לי' מזלא מכ"ש דהוה מועד לבהמה אפילו חזינן דלא נגח השתא לבהמה מ"מ היינו אומרים דאכתי הוה מועד לבהמה ומש"ה הוצרך התנא למינקט מועד לאדם ואינו מועד לבהמה וא"כ ל"ק לר"ז רק דסוגיא דלעיל (דף ב') לא אתיא כוותי' רק כר"פ כאשר ביארתי לעיל והנה תי' זה הוא קצת כעין סברת ר' מנחם ז"ל שהביאו התוס' לעיל (דף ב' ע"ב) ד"ה ומילתא

ומעתה אחר אשר ביארתי דסוגי' הש"ס לעיל (דף ב' ע"ב) דקאמר דמועד לאדם הוה מועד לבהמה ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם לא מצי אתיא כר"ז רק כר"פ ודיש חילוק בין מיתה לנזיקין א"כ מש"ה פסקו כל רבוותא כר"פ ורק דיש חילוק בין מיתה לנזיקין ומה דפסקינן כר"פ דמועד לאדם לא הוה מועד לבהמה איירי רק לנזיקין דוקא. ועיין ברמב"ם פ"ו מהל' נזקי ממון ה"ח דמועד לאדם אינו מועד לבהמה וכר"פ המעיין היטב בדבריו יראה דאיירי דוקא בנזיקין שם ודוק

אולם לפי"ז אכתי נשאר בקושי' דברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' נזקי ממון ה"ג שפוסק כר"ז לקמן (מ"א) דמשכחת לה מועד כגון שהרג ג' בהמות וה"ה שם תמה עליו דהא בפ"ו פוסק דמועד לאדם לא הוי מועד לבהמה מכ"ש דמועד לבהמה ל"ה מועד לאדם ועיין בגליון ה"ה מ"ש ליישב הקושיא ודברי הגליון תמוהין ובכ"מ שם כ' לחלק דההוא דר"פ איירי במועד להזיק אבל במועד למיתה אמרינן מועד לבהמה הוה מועד לאדם ועיין בשלטי גבורים כאן שחי' ג"כ כן בביאור יותר אולם דבריהם הקדושים נפלאו בעיני דא"כ סוגיא דריש ב"ק (דף ב') דלא כמאן ועיין בלח"מ שם פ"י ה"ג האריך לתמוה עליו בזה וגם מ"ש הוא ז"ל דחוק ג"כ ועיקר התימא ע"ד הכ"מ