אמרי הצבי א קפ

הש"ס בגיטין (דף י"א ע"ב) קאמר ר"ח התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים באנו למחלוקת ר"א ורבנן דתנן מי שליקט את הפיאה כו' אמר אביי ואיתימא ר"פ דילמא לא הוא ע"כ לא קאמר ר"א התם אלא דמיגו דאי בעי מפקיר נכסי' ומיגו דזכי לנפשי זכי נמי לאחריני אבל הכא לא וע"כ לא קאמרי רבנן החם אלא דכתיב לא תלקט לעני לא תלקט לו לעני אבל הכא לא ור"א האי לא תלקט מאי עביד לי' להזהיר לעני על שלו ובתוס' שם ד"ה אלא דכתיב וא"ת למ"ד בפ"ק דתמורה (דף ד') כ"מ דא"ר ל"ת א"ע מהני א"כ קנה העני וי"ל דהכא בתר לא תלקט כתיב לעני ולגר תעזוב אותם משמע דלא קנו עכ"ל והנה קושית התוס' הנ"ל תיקשי גם לפום סברת ר"נ דמעני לעני מחלוקת וא"כ סברי רבנן דמעני לעני ג"כ אמרינן יתננה לעני הנמצא ראשון ואמאי לא זכה העני הזה שליקט בשבילו למ"ד כ"מ דא"ר ל"ת א"ע מהני וע"כ צריכינן ג"כ לתירוצו של התוס' הואיל דבתר לא תלקט כתיב לעני ולגר תעזוב אותם משמע דלא קני וא"כ הואיל דהתורה כתבה בפירוש בזה שליקט לצורך עני אחר תעזוב אותם וא"כ גילתה התורה בפירוש שיהיה הפקר לעניים כמו שהיתה קודם שליקטה זה וא"כ רחמנא אפקוה מרשות הלוקט ג"כ ומש"ה אף אם הוא עני זה שליקט הפיאה ג"כ הוא הפקר וצריך דוקא ליתנה לעניים אחרים ומש"ה קתני יתננה לעני הנמצא ראשון. ונוכל לומר עוד בטעמו של הדבר דהואיל דרחמנא אסרה לזה ללקטה בשביל עני אחר א"כ בשעת לקיטה באיסורא אתא לידי' ומש"ה דוקא יתננה לעני הנמצא ראשון אפילו אם הוא ג"כ עני ודוק בזה. ולמ"ד מעשיר לעני מחלוקת אבל מעני לעני ד"ה זכה לו א"כ אם עני ליקט הפיאה בשביל עני אחר זכה לו ואין שום איסור כלל בדבר דסבר דהתורה לא הקפידה כלל ללקט לעני אחר היכא דהלוקט הוא ג"כ עני משום דיכול ללקטה לעצמו והתורה לא אסרה רק היכא דהוא עשיר וא"כ אסור לו ללקטה לעצמו א"כ אסור לו ללקט גם בשביל עני אחר ולישנא דקרא לא תלקט לעני היינו דוקא אם הלוקט הוא עשיר ולוקט בשביל עני וז"ב, לענ"ד. והנה לכאורה יש לעיין עוד בזה דהא התוס' שכתבו דהואיל דכתיב בתר לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם לאורויי דלא מהני מה שעבר ועשה בזה והנה התוס' כ' זה רק למ"ד דכ"מ דא"ר ר ל"ת א"ע מהני אבל למ"ד דלא מהני א"כ לא צריכינן לבא לתירוצו של התוס' הנ"ל וא"כ אכתי תקשי תו דלמ"ד מעני לעני מחלוקת א"כ אמאי אמרו חכמים יתננה לעני הנמצא ראשון יזכה בה העני הלוקט בעצמו. וא"ל דלרבא דסובר דא"ע לא מהני נימא באמת דהא דקתני יתננו לעני הנמצא ראשון יהי' הפירוש באמת כן דגם אם הלוקט הוא עני דרשאי להחזיקו לעצמו. הנה מלבד דדוחק לפרש כן בלשון המשנה דקתני יתננו לעני הנמצא ראשון ולר"נ דסובר מעני לעני מחלוקת ג"כ קתני יתננו לעני הנמצא ראשון ומשמע פשטות הלשון דאסור לעני הלוקט להחזיקו לעצמו. ועוד דאם נימא כן תיקשי בהא דקאמר הש"ס בתמורה (דף ה') מאי איכא בין אביי לרבא נימא דפליגי בדין זה אם העני הלוקט רשאי להחזיקו לעצמו וי"ל בזה. אולם באמת א"ש דהא אף לרבא דסובר לא מהני מ"מ סובר ג"כ דחכמים ס"ל להאי דרשא לא תלקט בשביל עני והש"ס בתמורה (דף ה') דקאמר שם דאביי ס"ל דמהני והקשה הש"ס מהא דתנן מצות פיאה להפריש מן הקמה כו' מירחו מעשר ונותן לו משום ר"י אמרו אף מפריש מן העיסה תיובתא דאביי א"ל אביי שאני התם דא"ק תעזוב יתירא ורבא אמר לך יש לך עזיבה אחרת כזו ואיזו זה המפקיר כרמו והשכים לשחר ובצרו חייב בפרט ועוללות בשכחה ובפיאה ופטור מן המעשר וכתבו התוס' בב"ק (צ"ד ע"א) ד"ה לא הפריש דגם לרבא דסובר דתעזוב אתא למפקיר כרמו מ"מ שמעינן נמי מיני' עוד דרשא דחייב ליתן מן העיסה דהא לר"י דסובר שינוי קונה וצריכינן קרא דתעזוב לחייבו להפריש מן העיסה והא ר"י יליף מהא דתעזוב האי דינא דמפקיר כרמו וע"כ דתרווייהו שמעינן מינה וכן לאביי יעו"ש והטעם בזה דלשון תעזוב משמע דאפילו שנעשה בו מעשה ויש סברא לפטור אפ"ה חייבו רחמנא וא"כ הכל בכלל לחיוב וא"כ תו אמרינן הכא דגם לרבא דסובר כ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ מ"מ אם עבר העני ולקט פיאה עבור עני אחר לרבנן דסברי דלא תלקט לעני הוה הפי' דלא תלקט בשביל עני א"כ אמרינן ג"כ דאם עבר ולקטו בשביל עני אחר דאסור לו ליתן לאותו עני שליקט בשבילו דהואיל דכתיב תעזוב קאי על כל היכא דעשה שלא כדין בלקיטתו מחויב הוא ליתנו לעניים וא"כ למ"ד מעני לעני מחלוקת הוה ג"כ הדין דלא זכה העני הזה שהוא ליקט בשבילו וא"כ גם הוא אסור לו להחזיקו לעצמו הואיל דלשון תעזוב מורה כן והרי דרשינן כמה דרשות ממלת תעזוב וגם זה הוא בכלל וא"כ אמרינן דמחויב ליתנו דוקא לעניים אחרים וממילא דגם אם הלוקט הוא עני דאסור לו להחזיקו לעצמו ונוכל לומר הטעם ג"כ הואיל דבאיסורא אתא לידי' ואין חילוק כלל בין למ"ד דכ"מ דא"ר ל"ת א"ע מהני או לא מהני הוה הדין כן ודוק היטב בזה כי קצרתי

(ג) והנה עוד י"ל במה שהביא הקצה"ח שם בשם הרדב"ז (סי' קל"ד) ותשו' הריט"ץ (סי' רס"ד) נסתפקו בנודר לפלוני עני אם יכול לשנותו לעני אחר והקצה"ח כ' דמילתא דפשיטא הוא דיכול לשנותו וליתנו לעני אחר כיון דלא הוה אלא מטעם נדר וא"כ אמרינן דאינו יכול לחזור מהנדר שלא ליתנו כלל לעניים אבל מ"מ יכול לשנותו וליתנו לעני אחר והביא ראיה מדברי התוס' במס' ערכין דף ו') בשם הר"ר ברוך דיכול לשנותו למצוה אחרת וא"כ מכ"ש דיכול לשנות ליתנו לעני אחר אולם מדברי הגמי"י משמע דאסור לשנותו וליתנו לעני אחר יעוש"ה בקצה"ח

ולענד"נ להביא ראיה דאסור לשנותו וליתנו לעני אחר מדברי הירושלמי הביאו ברי"ף בב"מ פרק הזהב בהאי סוגיא אם דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה וז"ל רב מפקיד לשמשי' אימת דנימר לך תן מתנה לבר נש אי הוה מיסכן הב ליה מיד ואי עתיר אימלך בי תנינות ועיין בנ"י שם ואם נימא כדברי הרדב"ז והמהריט"ץ הנ"ל דאף בנודר לפלוני עני ג"כ רשאי לשנותו וליתנו לעני אחר א"כ אכתי הול"ל שימלך בי' עוד הפעם דילמא ירצה לשנותו וליתנו לעני אחר וע"כ שמעינן דאינו יכול לשנותו וליתנו לעני אחר ומזה י"ל ג"כ ע"ד הר"ר ברוך הנ"ל דס"ל דמותר לשנותו למצוה אחרת א"כ הול"ל שימלך בי' שמא ירצה לשנותו למצוה אחרת והתוס' שם במס' ערכין הוקשו באמת ע"ד הרר"ב וס"ל דדוקא ללותו הוא דשרי אבל לא לשנותו. ולתרץ שלא יקשה על הרר"ב מירושלמי הנ"ל היה נלע"ד דע"כ לא קאמר רבינו ברוך אלא היכא דלא אמר מפורש לאיזה עני רק לצדקה ונוכל, לומר עוד דשם צדקה לא הוה דוקא לעניים רק כל דבר טוב ומצוה מיקרי צדקה וכן מצינו בקרא גבי משכון ולך תהיה צדקה ורק היכא דאמר צדקה לעניים הוא דהוה רק לעניים ואפילו אם נימא דשם צדקה הוא רק לעניים מ"מ יש חילוק בין אם אמר סתם צדקה דכל העניים יש להם חלק הוא דשרי לשנותה אבל אם אמר ליתן צדקה לעני מפורש בזה גם רבינו ברוך מודה דאסור לשנותו ומש"ה א"ש האי דירושלמי הנ"ל אבל לדברי הרדב"ז והמהריט"ץ וכסברת הקצה"ח הנ"ל קשה מירושלמי אם לא שנאמר דהואיל דאין לו עוד נ"מ שיהיה יכול להרויח דבשלמא אם צוה ליתן לעשיר דיכול להרויח בחזרה זו ומש"ה א"ל שימליך בי' תנינות אבל בצדקה לעני נהי דיכול לשנותו לעני אחר אבל לחזור לגמרי אינו יכול ומש"ה א"ל שלא ימליך בי' עוד הפעם וצ"ע כעת

אחר כתבי זאת מצאתי במח"א הל' צדקה (סי' ז') העיר בזה בהא דאם נדר צדקה לפלוני עני אם מותר לשנותה וליתנה לעני אחר והביא שו"ת מוהר"ש יפה כו' דיכול לשנותה וליתנה לעני אחר אבל הרדב"ז סובר דאינו יכול לשנותה וליתנה לעני אחר [והוא היפוך ממ"ש הקצוה"ח בשם הרדב"ז ונזדמן לי ספר רדב"ז בשאלה וחפשתי ולא מצאתי כלל בו דין זה] והאריך בזה והביא ג"כ ראיה מהירושלמי הנ"ל המובא ברי"ף פ' הזהב דאינו יכול לשנותה וליתנה לעני אחר והאריך עוד בזה יעוש"ה בדבריו

[י] דף לז ע"א דאר"י א"ש יתומים א"צ פרוזבול וכן תני רמב"ח כו' ר"ג וב"ד אביהן של יתומים הי' ועיין ברש"י ותוד"ה א"צ פרוזבול דשטרות שלהן דמי כמסורין לב"ד כפ"ה וא"ת מע"פ מא"ל דכותבין עליו פרוזבול כדמוכח בהשולח (ל"ו) וי"ל דהוי כאלו החוב שלהם מסור לב"ד דאפילו אין ללוה קרקע מקנים לו חכמים קרקע בשביל תקנת היתומים שאין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע עכ"ל ומבואר מדברי התוס' דיש כח לב"ד גם להקנות ולאו דוקא להפקיר יש כח ביד ב"ד רק גם להקנות וכבר איפלגו אמוראי בזה והמקו"ח העלה מדעתי' הגדולה דלהפקיר