אמרי הצבי א קעז

בית זה לעניים זכו בהן העניים יש גאונים שחולקים ע"ז כו' יעוש"ה ובראב"ד ועיין בטוח"מ סי' רי"ב ובש"ע שם ועיין בכ"מ שם ובלח"מ פ"ו מהל' ערכין והמוהרי"ט שם כ' בטעמו של הרמב"ם דמש"ה אם השכ"מ אמר כן תל דהוא משום, דהש"ס בב"ב (קמ"ח) שכ"מ שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני משום דאיתא במתנת בריא דכל דאיתא בבריא בקנין איתא בשכ"מ בדיבורא בעלמא יעוש"ה בסוגיא וא"כ הכא הואיל דאם אמר כשהוא בריא אתננו לעניים חל מטעם נדר מיקרי זה תו איתא בבריא וא"כ בשכ"מ חל לגמרי ועיי"ש במוהרי"ט שהאריך בזה מדוע לא מהני ג"כ בהדיוט כה"ג יעוש"ה הרי מבואר בהדיא דאם מת השכ"מ בודאי חל הדיבור מה שאמר שיהי' לעניים ומכח מתנת שכ"מ. מיהו יש לדחוק ולומר דהואיל דהתם אכתי לא הוה בעולם וא"כ לא מצי הקנין לחול מחיים ומש"ה תל מכח מתנת שכ"מ אבל היכא דהקדיש לעניים דבר שהוא ברשותו בודאי דאם אקדשי' מחיים הוה רק מכח הקדש מחיים ולאו מכת מתנת שכ"מ וא"כ תו לא הוי רק כנודר ומה דהיורשים פטורים וי"ל עוד בזה מיהו הנכון כמ"ש בראשונה. והנה בהיותי בזה ראיתי כי הלשון של המוהרי"ט שם הוא דחוק קצת במ"ש עוד שם זהו מה שנ"ל בדעתו של הרב ז"ל ולא שיאמר שכשאדם מקנה דשלב"ל דהי' חייב לקיים מטעם נדר ואם מת חייבים יורשים ליתן ומעתה בנידון שלפנינו כל שהוא ספק כו' יעוש"ה וצ"ע אצלי כי המעיין היטב בהשאלה שדן עליה המוהרי"ט ז"ל יראה לכאורה שהי' ג"כ מצוה מחמת מיתה כשהי' שכ"מ וא"כ לשיטת הרמב"ם וכפי תירוצו של המהרי"ט היל"ל דחל מכת מתנת שכ"מ וצ"ע אצלי כעת אם לא שיש קצת חסרון בדברי המוהרי"ט ז"ל

(כא) והנה במק"א הארכתי בענין ספק מתנות כהונה ועניים וכתבתי שם ע"ד המוהרי"ט הנ"ל ג"כ ואעתיק כאן מה שכתבתי בזה ע"ד המוהרי"ט הנ"ל בענין זה

והנה בהיותי בזה אציין מה שמצאתי בגליון המוהרי"ט שם בתשובה הנ"ל כת"י חותני הגאון מוהר"ר ישכר ז"ל בעל המחבר פ"ש בהא שהביא המוהרי"ט שם דברי הרשב"א בתשובה תקס"ג דלא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט רק בהקדש בדה"ב ולא בהקדש עניים וכ' בגליון וז"ל עיין תוספתא ב"ק פי"א גבי האומר שדה פ' לעניים כו' בלקט שכחה ופאה עכ"ל. וז"ל התוספתא שם האומר תנו מאתים דינר לעניים ינתנו לעניי אותה העיר ר' אחא אומר לעניי כל ישראל האומר תנו שדה פלונית לעניים לקט שכחה ופאה לעניי אותה העיר לעניי עיר פלונית לקט שכחה ופאה לעניי עיר אחרת עכ"ל התוספתא וכ' המג"א שם בפי' התוספתא (אות ב') על הא דאומר תנו שדה פלונית לעניים כו' כ' המג"א וז"ל לקט שכחה ופאה לעניי אותה העיר כיון שאמר סתם לעניים יש לכל עניי ישראל ס"ל כר' אחא ולכן מותרין עניי אותה העיר ליטול לש"ו אבל אם אמר לעניי עיר פלונית לש"ו לעניי עיר אחרת דעניי אותה העיר אין רשאין ליטול ממנה לש"ו כדאמרינן לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו עכ"ל המג"א. והנה כוונת חותני הגאון ז"ל הנ"ל דהא חזינן בתוספתא דבאמירה גרידא שאמר שיהי' לעניים זכו בהן עניים ומיקרי שלהן ואסורין הם עצמם בלש"ו. והנה לכאורה י"ל בגוף דברי התוספתא לפי פי' המג"א דהא אמאי באומר לעניי עיר פלונית לש"ו לעניי עיר אחרת משום דאז אין לעניי עיר אחרת חלק בה אבל עניי עיר פלונית אסורין משום דהא יש להן חלק בהשדה א"כ גם באמר סתם תנו שדה פלונית לעניים הוה הדין דלשו"פ לעניי אותה העיר הא גם לעניי אותה העיר יש להן חלק בהן דמי גרעי מעניים דעלמא וצ"ע אצלי כעת פי' דברי התוספתא

ובעיקר קושית חותני הגאון ז"ל נלע"ד דהכא מיירי בשכ"מ שצוה כן ומת דאז זכו עניים מכח מתנת שכ"מ וכן מורה לשון תנו ומכאן ראי' גדולה למה שכתבתי בחידושי למס' ב"ק (דף ל"ו ע"ב) דאף באיכא ספק בשכ"מ שהקדיש כל נכסיו לעניים אי דעתו הי' תיכף מחיים ואנן פסקינן לקולא אם עמד מ"מ אם מת לא אמרינן בזה דיהיו היורשים מוחזקים דהא אם דעתו הי' להקדיש מחיים תיכף א"כ לא הוה רק כנודר ומת דאין היורשים צריכים לקיים נדרו לא אמרינן כן רק דנהי דנימא דדעתו להקדיש תיכף מ"מ לא גרע משאר מתנת שכ"מ להדיוט ואם מח בודאי דזכו העניים מכח מתנת שכ"מ ודלא כדברי הקצה"ח (בסי' ר"נ סק"ג) והארכתי הרבה שם בזה וכאן בתוספתא מבואר בפירוש כן ודוק. או י"ל לתרץ קושיא הנ"ל דמיירי שצוה לאחד לעשות קנין חזקה בהשדה בשביל העניים דאז בוודאי זכו העניים לגמרי. ולולא דמסתפינא הייתי אומר בטעמא של התוספתא דמש"ה באומר לעניים סתם דהוא לכל העניים הנמצאים בעולם ומש"ה מותר לעניי אותה העיר בלשו"פ משום דעניי אותה העיר אסחי דעתייהו מינה דהא אם נחלק השדה לכל עניי דעלמא א"כ מנ"ל שיהי' לעניי אותה העיר חלק בהשדה ואסחי להו דעתייהו דדוקא אם אמר לעניי אותה העיר הוא דאמרינן דהם אסורין ליטול לשו"פ משום דכל עניי אותה העיר הם שותפין בה אבל באומר סתם לעניים דיש לכל עניי עולם חלק בהשדה ואסחי להו עניי אותה העיר דעתייהו ומש"ה מותרים עניי אותה העיר בלשו"פ ולפ"ז י"ל דגם העניים דעלמא מותרים ג"כ בלשו"פ דכל תד מעניי דעלמא ג"כ אסחי דעתא מינה דדילמא יחלקו השדה לעניים אחרים והא דנקט התוספתא באמר סתם לעניים דמותר בני אותה העיר ה"ה דכל עניים דעלמא ג"כ מותרים ורק משום אידך בבא דאם אמר לעניי אותה העיר דהוה הדין דהם אסורים בלשו"פ רק עניים דעלמא יטלו קתני נמי הכא באמר סתם לעניים דיטלו עניי העיר הזאת אבל לעולם דכל העניים דעלמא ג"כ מותרים בלשו"פ ומשום דאסחי דעתייהו מינה וחידוש בעיני מדוע השמיט הרמב"ם להאי תוספתא ולא הביאה כלל

[ז] שם ברש"י ד"ה ההוא דתקע לי' והי' זה תפוס משלו דאל"ה לא מגבינן לי' בבבל עכ"ל. והנה י"ל לשיטת הר"ת דס"ל דבעינן דוקא שתפס דבר המזיק עצמו והכא לא שייכא לומר שתפס דבר המזיק עצמו וא"כ מאי מהני תפיסתו של המוכה. ומכאן ראי' דרש"י לא ס"ל כר"ת לעיל (בדף ט"ו ע"ב) בתוד"ה ואי. אולם י"ל דר"ת מודה היכא שתפוס ועומד עוד מקודם שנעשה ההיזק וא"כ א"ש הכא דהא הכא מיירי שהמוכה הי' תפוס כבר משל המכה וכן מורה לשון רש"י ז"ל שדקדק וכתב והי' זה תפוס משלו והיינו שהי' כבר תפוס ועומד ולא שתפס אח"כ. והנה הרשב"א ז"ל בחידושיו כאן והובא ג"כ בשמ"ק כאן וז"ל כ' רש"י ז"ל שזה הי' תופס משלו דאל"ה לא מגבינן לי' בבבל ואני תמי' היאך אפשר לפרש כן דהא ע"כ משמע דלא הוה בידי' מדקאמר להו הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינן ניתבי' לעניים ועוד דקאמר ניתבי' ניהלי' ואיזל ואיברי בי' נפשאי אלמא לא הוה בידי' ואי אפשר לומר שהוציאו מידו ונתנו ביד ר"י דליזכי בי' לעניים דא"כ מאי קאמר אנן יד עניים אנן מדאר"י א"ש יתומים א"צ פרוזבול מאי צריך לדבר מהא דר"י כל שנתנו ביד גבאי פשיטא דא"י לחזור בו ועוד שמענו כן מעובדא דחנן בישא דא"ל ר"ה זיל הב לי' לפלגא דזוזא והוה יהיב לי' זוזא מכא ולא הוה שקיל לי' מיני' כו' יעו"ש שהאריך בזה. ולענד"נ ליישב דברי רש"י ז"ל דהא המוכה הי' תפוס משל המכה איזה חפץ וחייבי' ר"י לשלם חצי דינר וא"כ הי' צריך המכה לשלם מכיסו החצי דינר ומה שהי' תפוס זה החפץ מכבר הי' צריך להחזיר לו וא"ל המוכה הואיל דפלגא דזוזא הוא ניתבי' לעניים וא"כ שפיר אמר לשון ניתבי' דהא הפלגא דזוזא לא הי' בידו והדר אמר ניתבי' ניהלי' וקאי הכל על הפלגא דזוזא שיהי' צריך המכה ליתן לו וא"ש. אולם אכתי י"ל בהא דכ' הרי"ף דהואיל דהוה דבר שאינו ברשותו לא הי' חל ההקדש לעניים מכח אמירה לגבוה ומש"ה הוצרך ר"י לבא מכח מעמ"ש ואם נימא דהי' תפוס משל המכה א"כ הי"ל לומר דמיקרי ברשותו ויהי' תל ההקדש. וע"כ צ"ל דהואיל דלא הי' תפוס בגוף הדבר שהקדישו רק במשכון בכה"ג אכתי מיקרי דבר שאינו ברשותו דהא לא הקדיש הדבר התפוס. וגם שאינו חל ההקדש עליו רק שהקדיש החוב דהיינו מה שהי' צריך ליתן לו פלגא דזוזא וא"כ אכתי מיקרי דבר שאינו ברשותו. ולכאורה י"ל מהא דאיתא במס' פסחים (ל"א) בהאי פלוגתא דאיפלגו אביי ורבא אי למפרע גובה או מכאן ולהבא הוא גובה דקאמר שם כי פליגי דזבין מלוה וקדיש מלוה כו' ופירש"י ד"ה כי פליגי דאקדיש מלוה בתוך הזמן את