אמרי הצבי א קעו

וא"כ שפיר יוכל לחול ההקדש מחיים ואמרינן דכוונתו הי' להקדישו מחיים תיכף אם גם בחילק לעניים ג"כ אמרינן כן דהקנה תיכף לעניים מחיים והא דחל ההקדש לצדקה מחיים הוא ג"כ משום דאמרינן גם גבי צדקה לעניים אמירה לגבוה כמסירה להדיוט או לא דהיינו דלא אמרינן דהקדיש לצדקה תיכף מחיים ומשום דלא רצה להקדיש מחיים דגבי הקדש אמרינן דכוונתו להקדיש תיכף מחיים הואיל דהוא לגבוה אבל לא בצדקה לעניים או משום דלא אמרינן גבי צדקה אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וא"כ לא מצי לחול תיכף מחיים דהא אם לא מטעם אמירה לגבוה כמסירה להדיוט במאי חל הקנין הא לא הוה שום קנין כלל וגם מטעם נדר לא מצינו לומר דהא לא אמר אתננו וכמ"ש התוס' כאן בב"ק (ל"ו) ד"ה יד עניים אנן וכמ"ש הראב"ד בפכ"ב מהל' מכירה ואפילו לשיטת הרמב"ם דסובר דגם באומר יהי' לעניים או ניתבי' לעניים ג"כ חל מטעם נדר אבל מ"מ לא הוה קנין וא"כ הואיל דלא הוה רק מטעם נדר א"כ פשיטא דהי' יכול לחזור בו כשעמד והרבה י"ל בזה וכבר האריכו המפרשים בזה כנלע"ד בכוונת דברי הרשב"א ז"ל. ומצאתי לי תנא דמסייע לדברי בפירוש דברי הרשב"א ה"ה הגאון בעל מח"א יעו"ש בהל' צדקה סי' ב' באמצע הסי' שם אחר שהביא דברי הרא"ש בתשובה כלל נ"ח דס"ל דבצדקה לעני ג"כ אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט והביא דברי רש"י בפ"ק דערכין כ' שם וז"ל וה"נ מוכח מפרק מי שמת דאיבעיא להו שכ"מ שחילק כל נכסיו לעניים מהו מי אמרינן גמר והקנה מחיים ופירשו המפרשים דמיירי כשלא מסר להם עדיין דמשום מתנת שכ"מ אינו יכול להקנותו מחיים וע"כ צ"ל דמטעם אמירה לגבוה הוא דיכול להקנות מחיים וכ"כ הרשב"א בחידושיו למס' גיטין (ט') ואי אמרת דגבי עניים אמירה לא עבד קנין אלא נדרא לחוד הוא דרמי עליה לקיומי בכי הא ודאי לא מצינן לי' למיכף לקיומי נדרא דאיהו נאמן על עצמו לומר שלא נדר אדעתא דהכי כו' יעו"ש. הרי דמפרש ג"כ בדברי הרשב"א הנ"ל דאי לאו משום האי סברא דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט לא מצי למיחל כלל המתנה מחיים והוא כפירושי שפירשתי בדברי הרשב"א אלא שהמח"א כ' בקיצור ולא פי' באר היטב דברי הרשב"א ז"ל והפירוש הזה עולה כפתור ופרח. ומעתה לפי הצעה זו אין שום התחלה לקושית הקצה"ח דעיקר הספק מה שנימא שחל ההקדש מחיים הוא משום דאמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דאי לאו האי טעמא דאמירה לגבוה אין מקום כלל שיהי' חל מחיים וא"כ הואיל דאם נימא גבי צדקה לעניים אמירה לגבוה ומש"ה זכו העניים מחיים א"כ תו זכו בי' לגמרי ולא שייך לומר הנודר ומת אין היורשים צריכים לקיים דדוקא בנודר הדין כן אבל לא בהקדיש חפץ מבורר והואיל דנימא דחל ההקדש מחיים א"כ תו ע"כ צ"ל דאמרינן בצדקה לעניים אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דהא לא נוכל לתפוס החבל בשני ראשין דנימא דההקדש חל מחיים ודלא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה בצדקה ולא הוי רק כנדר דהא אם בצדקה נחתינן לסברא זו דחל ההקדש מחיים א"כ תו ע"כ צ"ל דאמרינן בצדקה אמירה לגבוה כמסירה ולאו שם נדר עלה כלל ומש"ה בחילק נכסיו לעניים ומת בודאי דחל הצדקה ואין היורשים יכולים לחזור ממנ"פ ועיקר האיבעיא של הש"ס הוא רק אם עמד ודוק היטב בזה

(יז) ומעתה הנני חוזר לדון גם על תחלת דבריו של הקצה"ח שם במ"ש הטור ואם הקדיש נכסיו או נתנן לעניים מיבעיא אי הוה דינו כמו נותן וחוזר בו אם יעמוד או לא ולא איפשטא ע"ש וכ' הקצה"ח עלה ונראה דלא מיבעי' אלא בעמד אבל אם חזר בעודו שכ"מ ומית אח"כ אפילו אם נימא דלא מהני חזרה ומשום דגמר בדעתו להקדיש לעניים דליהוי הקדש גמור מחיים אכתי אינו אלא נדר והנודר ומת אין היורשים צריכים לקיים נדרו וכמ"ש הרמ"א בסי' רנ"ב כו' יעוש"ה הבאתיו לעיל ג"כ. ולפי מה שביארתי לעיל זה ליתא רק אפילו אם חזר בעודו שכ"מ ומית אח"כ ג"כ הוה איבעיא דלא איפשטא דהא הואיל דעיקר הספק אם ההקדש והצדקה יש להם חלות מחיים הוא דדילמא רצונו להקדיש וליתן לעניים תיכף א"כ ע"כ צ"ל ג"כ מכח אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דאל"כ אין שום מקום חלות שיהי' חל מחיים וא"כ אכתי הוה איבעיא דלא איפשטא ודוק היטב בזה כי קצרתי מעט. שוב ראיתי בנתה"מ (סי' רנ"ה סק"ב) באה"ד וז"ל ועוד נראה דאפילו אם נאמר דהוי ממש כשאר מתנת שכ"מ מ"מ א"י לחזור בחליו כשמת אח"כ דנהי דמתנת שכ"מ הוי כאומר שיקנה לאח"מ מ"מ הא מבואר בנדרים (כ"ט) דבהקדש אם אמר שור זה עולה אחר שלשים דאף דקיי"ל במקדש אשה אחר שלשים דחוזרת מ"מ בהקדש אחר שלשים א"י לחזור בו עיי"ש ברא"ש ובר"ן הטעם וה"ה אם אמר ה"ז צדקה אחר שלשים דא"י לחזור בו ולפ"ז נראה דא"י לחזור בו בחליו. אמנם (בסי' ר"נ ס"ג) בסמ"ע (ס"ק י"א) כ' דיכול לחזור בו בחליו עיי"ש שהאריך הרבה בזה ותורף דברי הנתה"מ הם כדברי הקצה"ח וחידוש שלא הביאו כלל. אולם לפי מה שביארתי בעזה"י גם דברי הנתה"מ אינם מובנים אלי כי לענד"נ נכון כמ"ש ודוק. והמעיין היטב בתשו' מוהר"מ שבמרדכי ב"ב (סי' תרכ"ד) שהבאתיו לעיל דשם הי' חזרה ומתה והוצרך לדון משום דנדרה רק על אחר מיתתה הא לא"ה היינו אומרים בי' ספיקא לחומרא ודוק כי קצרתי

(יח) ויש להביא ראי' לדברי מדברי הרמב"ן הובא בנ"י סו"פ גט פשוט בהא דאיתא שם (דף קע"ד) אר"ה שכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש וכ' הנ"י שם בד"ה גרסינן בערכין באה"ד שם וז"ל והקשו הראשונים ז"ל תיפוק לי' כיון דשכ"מ הי' כשהקדיש כל נכסיו אם עמד חוזר דהא לעיל סלקא בתיקו וקאי ממונא בחזקת מרי' וק"ל כל שאילו עמד חוזר חוזר במתנתו ותי' הרמב"ן ז"ל דהכא כשהקדיש כשהוא בריא כראוי אלא שאומר עכשיו כשהוא שכ"מ מנה לפלוני בידי כו' עכ"ל. והנה חזינן דהראשונים מדמו זה שאם חוזר בו כשהוא שכ"מ להא דאם עמד אם יכול לחזור בו דדוקא אם נימא דעמד יכול לחזור בו והטעם משום דלא רצה להקדיש רק אם ימות אבל אם לא ימות לא יחול ההקדש וא"כ יכול לחזור בו כשהוא שכ"מ ג"כ אבל אם נימא דבעמד אינו יכול לחזור ומשום דאקדיש תיכף לגמרי וא"כ אמרינן בי' אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ה"ה כשהוא שכ"מ אינו יכול לחזור בו דהא אם נימא דההקדש חל מחיים הוא מטעם דאמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וה"ה בחילק נכסיו לעניים ג"כ אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכמו שפירשתי לעיל בדברי הרשב"א פי' הסוגיא והבן

(יט) וראיתי בספר מח"א הל' צדקה (סי' ד') הביא דברי הנ"י הנ"ל וכ' וז"ל ולפמ"ש דכל המקדיש לאח"ז אינו יכול לחזור בו דחייב לקיומי לדיבורא הי' נראה דאין מקום לקושייתו דנהי דאם עמד חוזר משום דאמרינן האי גברא לא הקדיש אלא אדעתא שימות אבל כל שעמד אין דעתו להיות חוזר על הפתחים וחשבינן לי' כאילו הקדיש על תנאי שימות מ"מ כל שלא עמד א"י לחזור דחייב לקיומי דיבורי' לשמים והביא עוד דברי המרדכי ע"ש שכ' וז"ל אבל עדיין יראה לענ"ד דההוא דשכ"מ שהקדיש נכסיו א"י לחזור בו כל שלא עמד ולא דמי למתנת שכ"מ להדיוט דאמרינן כל שאם עמד חוזר ה"ז חוזר במתנתו דמתנת שכ"מ להדיוט אינו קונה מחיים דהא ליכא קנין אלא לאחר מיתה הוא דקנה כדי שלא תטרוף דעתו והילכך יכול לחזור בו אבל מתנה להקדש או לעניים דבאמירה בעלמא קנה ההקדש דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט הרי הקדש ועניים זכו בה מחיים אלא דמספקא לן דשמא לא הקדיש זה אלא אדעתא שימות וכל שעמד חוזר אבל כל שלא עמד א"י לחזור דכבר זכה ההקדש מחיים באמירה לחוד כו' עכ"ל. הרי דנחית המח"א לסברא הנ"ל שכתבתי בדברי הראשונים הנ"ל דכל שאנו אומרים שזכו העניים מחיים ע"כ צ"ל דהוא משום דאמרינן גם בצדקה לעניים אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ודלא כדברי הקצה"ח הנ"ל ודוק

(כ) שוב ראיתי בשו"ת מהרי"ט ח"א (סי' ל"ט) באמצע התשובה שם בד"ה ואין לומר באה"ד שם הביא דברי הרמב"ם בפכ"ב מהל' מכירה הט"ו שכתב דין הקדש ודין העניים ודין נדרים אינו כדין הדיוט בקנייתו שאלו אמר כל מה שתלד בהמתי יהי' הקדש לבדה"ב או יהי' אסור עלי או אתננו לצדקה אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם ה"ז חייב לקיים דברו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה ובהל' ט"ז שם והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא שכ"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים או כל שכר