אמרי הצבי א קעד

ואילו כאן (בסי' רנ"ט ס"ה) ובח"מ (סי' ר"ן) פסק להקל יעויין היטב בדבריו מ"ש ליישב בזה. ועיין בש"כ (ס"ק י"ד) האריך בזה וכ' וז"ל וצ"ע דנראה דהרב משוה דברי תשובת הרשב"א והגמ"ר בפ"ק דב"ב בשם אז"ק ומחלק בין מת שנקראו היורשים מוחזקים ולא שייך ספק איסורא לחומרא גבי יורשים אבל לא משמע כן מתשובת הרשב"א (ס"ס תרנ"ו) שכתב שם וז"ל ואם נסתפק אם הי' דעתו לחזור או לא מסתבר שהולכין בו להקל אצל היורש לפי שהממון בחזקת בעליו והיורשים כבעלים דממילא הם יורשים וזה לא הקדיש אלא בתנאי והעניים שאמרו שנתקיים התנאי עליהם להביא ראי' כו' ואעפ"י שזה ספק הקדש אין אומרים בו ספיקו דאיסורא ולחומרא חדא דהקדש עניים ממון בעלמא הוא ואמרינן להו אייתי ראי' ושקילי כו' ומעתה בין בהקדש עניים בין בהקדש ב"ה אינו הקדש וכל שהוא ספק בתחלתו אם חל אם לאו ויש חזקת ממון כנגדו אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה כו' והש"כ האריך לתמוה הרבה בזה ובסוף הביא ג"כ דברי הרשב"א בנדרים אשר סובר גבי איבעיא דיש יד לצדקה דלחומרא והר"ן תמה עליו מכמ"ד בש"ס אשר מבואר דספק ממון עניים אזלינן בי' לקולא והאריך הרבה בזה. ולענ"ד הי' נראה ליישב דברי הרשב"א ז"ל הסותרים זא"ז דגבי איבעיא דיש יד לצדקה פוסק לחומרא אלמא דסובר דספק ממון עניים אזלינן לחומרא ואילו בתשובת הרשב"א הנ"ל (סי' תרנ"ו) פוסק בספק ממון עניים לקולא והוא דהנה בצדקה יש שני ענינים דהיינו שמסופקים אם המעות הזה הוא צדקה או אם חל זה לצדקה אכל על גוף הנודר אין שום ספק ובזה אזלינן לקולא והוא ככל ספק ממון דעלמא דאזלינן ביה לקולא משא"כ היכא דיש ספק על הנודר עצמו אם חל עליו החיוב או לא בזה אזלינן לחומרא דזה שפיר מיקרי ספק איסורא דהאיסור הוא על גוף הנודר וחיובא איכא עליו ומש"ה א"ש גבי איבעיא דיש יד לצדקה דהספק הוא על הנודר עצמו אם הוה חיובא עליו מחמת הנדר בזה אזלינן לחומרא משא"כ בההוא עובדא שהביא הרשב"א (בסי' תרנ"ו) דמיירי דמת הנודר ורק שהיורשים מסופקים אם הי' התנאי שיהי' לעניים תיכף כשיבא למורסא או עד שיחזור לביתו לבלונסיא והוה ספק ממון עניים ואזלינן ביה לקולא דמטעם חיוב נדר ליכא דהא הנודר ומת אין היורשים צריכין לקיים נדרו והראיה שהביא משכ"מ התם מיירי שהשכ"מ עומד וצווח שדעתו לא הי' רק אם ימות וא"כ יודע השכ"מ בעצמו שאין שום חיוב נדר עליו וליכא רק ממון בעלמא ואזלינן לקולא ושפיר הביא ראי' דממון עניים לא עדיף משאר ממון דעלמא ואזלינן ביה לקולא וזה שכ' הרשב"א בתשובה (סי' תרנ"ו) דאזלינן ביה לקולא לנתבע וכ' עוד הטעם הואיל דהממון בחזקת היורשים הוא ואזלינן ביה לקולא ליורשים כי הם הנתבעים ועפ"ז מדוקדק היטב לשון הרשב"א בתשובה שם ולא סתר הרשב"א עצמו במה שפסק גבי האיבעיא דיש יד לצדקה דאזלינן לחומרא משום דהתם הוה ספק איסור על גוף הנודר ומיושב היטב כל הקושיא שהקשה הר"ן במס' נדרים (דף ו') על הרשב"א ז"ל וז"נ לע"ד. ומעתה מיושב היטב כל פסקיו של הרמ"א ז"ל ומיושבים כל הקושיות שהקשו הט"ז והש"ך עליו והרבה יש לפלפל לפ"ז וליישב הסתירות שהקשה בתשובת רבינו בצלאל ז"ל סי' ט"ו וקצרתי מאד בזה

(יג) והנה עיינתי היטב בהגמ"ר פ"ק דמס' ב"ב שהביא דברי האז"ק שהביאו המחבר (בסי' רנ"ט ס"ה) לפסק הלכה אשר לכאורה אינו מובן כלל ואעתיקנו בקצרה וז"ל תניא בתו"כ פ' קדושים מנין שספק לקט לקט ספק פאה פאה ספק שכחה שכחה ת"ל לעני תעזוב אותם כו' כו' ובירושלמי אמר מנין שספק לקט לקט רשב"נ בשם ר"י דא"ק עני ורש הצדיקו הצדיקהו במתנותיו והואיל דנפקא לן שספק לקט לקט וכן פאה ושכחה יש לי ללמוד מכאן דה"ה ספק צדקה צדקה דכולהו מתנות עניים נינהו וכי היכי דדריש רשב"נ הצדיקהו במתנותיו ה"נ איכא למימר הצדיקהו בצדקה דצדקה היינו מתנה הלכך אומר אני המחבר מי שיש בידו מעות מספקא לי' אם הם של צדקה או לא חייב ליתן אותם לצדקה עכ"ל האז"ק. והנה זה הוא הדין שהביאו המחבר כאן עוד שם בהגמ"ר וז"ל פ"ק דפסחים גבי תיבה שנשתמשו בה מעשר וחולין מסיק דאזלינן בתר בתרא וה"נ מסיק בפ' אלו מציאות הלכך אומר אני המחבר דה"ה לענין מעות של צדקה דאם מצא בתיבה שנשתמש בה מעות חולין ושל הקדש וספק לו הי נשתמש באחרונה ליזל בתר בתרא ואי לא ידע זיל בתר רובא וכן אם נשתמש בציבורין בזוית זו ובזוית זו אפילו ביום אחד אזלינן בתר רובא והיכא דאשתכח בגומא אפילו נשתמש בזה אחר זה אזלינן בתר רובא ואם היה גומא שדרכו לבדוק אזלינן בה נמי בתר בתרא כדמוכח גבי שוקי דירושלים ובפ' דם הנדה מאן דבדק בגומא נמי בדיק עכ"ל אז"ק עכ"ל המרדכי בהגהות. והנה דברי האז"ק שהביא הגמ"ר הם סותרים עצמן מיניה וביה כי בתחלה כתב דבספק צדקה אזלינן לחומרא ומי שיש בידו מעות ומספקא לי' אם הם של צדקה או לא חייב ליתן אותם לצדקה ואילו במ"ש אח"כ מבואר דלא אזלינן ביה לחומרא שהרי כ' כמה קולות ביה דאזלינן בתר רובא ובתר בתרא ולכאורה י"ל בזה. אולם בירור הדברים הם לענ"ד כך דהאז"ק סובר דהיכא דיש מקום לתלות לקולא גם בצדקה אזלינן לקולא ורק היכא דהוה ספק השקול דבממון דעלמא הי' אזלינן לקולא ורק גבי צדקה אזלינן לחומרא משום דגלי קרא עני ורש הצדיקו. הן אמת דבמרדכי מס' חולין פרק הזרוע בהא דספק לקט לקט הקשה רבינו משולם להר"ב דניזיל בתר רובא דהא רובא של השדה לאו לקט הוא ותי' דגלי קרא עני ורש הצדיקו הצדיקהו במתנותיו ותו דהו"ל קבוע כו' יעוש"ה והלא התם הוה רובא דאיתי' קמן ואפ"ה אזלינן לחומרא ומכ"ש הכא גבי רובא דליתי' קמן וע"כ צ"ל דהאז"ק פליג בזה וי"ל הרבה בזה. וא"כ שמעינן מדברי הגמ"ר בשם האז"ק הנ"ל דהא דאזלינן בצדקה לחומרא היינו דוקא היכא דליכא שום חזקה לא לכאן ולא לכאן אבל היכא דאיכא מידי לתלות לקולא שפיר אזלינן בספיקו לקולא וז"ש מי שיש בידו כו' היינו שאדם אחד הי' לו מאה זהובים מעות צדקה ומאה זהובים מעות הדיוט ונשאר גבי' מעות וא"י אם הוא משל צדקה עדיין או לא אזלינן לחומרא. והמחבר כאן הביא דברי הגמ"ר בשם האז"ק ג"כ כוונתו בכה"ג שהי' בידו מעות צדקה ומעות חולין ונשאר אצלו מעות וא"י אם הוא מעות צדקה או לא ופסק דאזלינן לחומרא ומשום דהי' בודאי אצלו מעות צדקה נ"כ ומיירי דליכא שום צד לתלות לקולא וע"ז הביא הרמ"א דברי הרשב"א בתשובה דהתם אצל היורשים ליכא שום חיוב מכח הנדר דהא הנודר ומת אין היורשים צריכים לקיים נדרו ורק דאיכא ספק צדקה ואולי לא הי' חל הצדקה כי אולי כוונת הנודר הי' רק בשובו לבלונסיא ואיכא ספק בעיקר צדקה ומוחשבים היורשים מוחזקים בממון דהם ודאי יורשים ושפיר אזלינן לקולא בכה"ג ודינו של הרשב"א אינו סותר כלל לדינו של הגמ"ר בשם האז"ק ומש"ה לא הביא הרמ"א זה בלשון י"א כי לא פליגי כלל בזה. ודוק היטב בזה כי קצרתי במקום הראוי להאריך ורק יען כי אין כאן מקומו סמכתי על הקיצור. ושוב ראיתי בספר ברכי יוסף האריך להביא חבל נביאים שהאריכו בענין זה יעוש"ה והנלע"ד כתבתי

(יד) והנה במס' ב"ב (קמ"ח ע"ב) איבעיא להו ש"מ שהקדיש ושהפקיר חילק לעניים מאי והוה איבעיא דלא איפשטא ואיפליגו בזה הראשונים נ"ע אי פסקינן לקולא ובש"ע ח"מ (סי' ר"נ ס"ג) פסק שם דאזלינן לקולא והנה הטור כ' וז"ל ואם הקדיש נכסיו או נתנן לעניים מיבעיא אי הוה דינו כמו נותן וחוזר בו אם יעמוד או לא ולא איפשטא ועיין בקצה"ח שם (סק"ו) וז"ל ונראה דלא מיבעיא אלא בעמד אבל אם חזר בעודו שכ"מ ומת אח"כ אפילו נימא דלא מהני חזרה ומשום דגמר בדעתו להקדש ולעניים דליהוי הקדש גמור מחיים אכתי אינו אלא נדר והנודר ומת אין היורשים צריכים לקיים נדרו וכמ"ש הרמ"א (בסי' רנ"ב) וא"כ לא נ"מ אלא בחיי הנודר ולענין אם עמד חוזר ומש"ה ניחא דכתב הטור וחוזר בו אם יעמוד ולא כתב סתם וחוזר בו דהיינו בין יעמוד או ימות ומשום דאם ימות ליתי' לנדרי' דהא נודר ומת אין היורשים צריכים לקיים נדרו וה"ה הקדיש דעכשיו בהקדישות שלנו לא אמרינן אמירה לגבוה אלא מטעם נדר הוא ומש"ה כ' אם יעמוד כו' והאריך בזה וכ' עוד וז"ל אמנם קשה דמשמע מהפוסקים דהקדיש וחילק לעניים ומת ולא חזר בו דודאי צריכין לקיים הצוואה ואמאי הא כיון דמספקא לן בחילק לעניים אם חוזר כשיעמוד והיינו דמשום דמספקא שמא גמר להקדיש