אמרי הצבי א קעג

גבאי ולא מהני תו שאלה משא"כ הרא"ש ז"ל אזיל לשיטתיה דמתרץ לסוגיא מכח מעמ"ש ומשום דסובר דאינו יכול להקדיש החוב. וא"כ אין קושיא כלל מתשובת הרא"ש הנ"ל על דברי הש"כ והב"ן. והפי' בתשובת הרא"ש הוא כפשוטו שהרא"ש השיב דבצדקה לעניים בודאי מהני שאלה דלא עדיף יותר מנדר לגבוה וההוא דב"ק (ל"ו) לא בא לידו עדיין [פי' ולא חל ההקדש כלל והוצרך לבא מכח מעמ"ש וכמו שפירשו] הילכך זכו בו עניים וא"כ תו באמת לא מהני שאלה הואיל דכבר מיקרי אתא ליד גבאי מכח מה שהוא ביד החובל ונעשה זה גבאי וכמ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות הבאתיו לעיל וכפי שפירשתי דבריו. או משום דכבר נעשה קנין לא מהני תו שאלה וכסברת הש"כ (בסי' רנ"ה סק"ו) הבאתיו לעיל או כמו שפירשתי דלא מהני שאלה להפקיע דבר ממה שכבר זכה בו חבירו וכמו שהארכתי לעיל בביאור הדברים

ועוד כתב הרא"ש תירוץ אחר וז"ל וגם לא איירי בהתרה אלא בחזרה כו' עכ"ל וכוונתו בפשיטות דלעולם דמהני שאלה על הקדש עניים ואילו היה רוצה האי גברא לישאל על נדרו שפיר היה יכול והיינו אע"ג דכבר הי' קנין מעמ"ש מ"מ נוכל לומר דמהני שאלה בי' דלא מיקרי עדיין אתא ליד גבאי ובאמת סברא זו מוזכרת ג"כ במרדכי ר"פ שור שנגח דו"ה בסוגיא דידן שכתב לדחות פי' הריב"א לענין להלותה וכתב דנהי דהי' מעמ"ש ומהני לענין דלא למיהדר ביה אבל לא לענין להלותה וסובר הרא"ש דגם לענין שאלה לא מיקרי עדיין אתא ליד גבאי והוא דלא כמש"ל לפרש דברי המרדכי הנ"ל והרבה י"ל עוד בזה וקצרתי

(יא) והנה כבר הארכתי בישוב דברי המרדכי הנ"ל דסוף פרק הספינה דסובר דיכול להקדיש החוב שיש לו אצל חבירו דלא תיקשי קושית הראשונים למה הוצרך ר"י לומר יד עניים אנן ומכח מעמ"ש תיפוק ליה דהא חל, ההקדש דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ולדעת המרדכי גם בצדקה לעניים הדין כן. וכעת נלע"ד עוד ליישב קושיא הנ"ל ע"ד פלפול קצת ויתפרש פי' חדש בסוגיא דידן והוא דנלע"ד בזה דנוכל לומר דאפילו לשיטת הסוברים דגם בצדקה אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט כמו בהקדש גמור מ"מ לא דמי לגמרי להקדש דבהקדש גמור אמרינן מדאורייתא אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אבל בצדקה לעניים מדאורייתא לא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט. והא דדרשינן מקרא דבפיך היינו חיוב גברא אבל לא שיהי' חל ההקדש לצדקה מדאורייתא ורק מדרבנן אמירה לגבוה כמסירה גם בצדקה עניים

והנה אף דאמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט מ"מ הלא לא עדיף יותר ממסירה ממש וא"כ דוקא בדבר שהוא ברשותו דבהדיוט הי' מהני מסירה אמרינן דגם בהקדש מהני אמירה כמו מסירה בהדיוט אבל בדבר דלא שייכא כלל מסירה בהדיוט כגון בדבר שאינו ברשותו או שלא בא לעולם בזה בודאי דלא מהני כלל אמירה לגבוה ג"כ וכבר האריכו בזה הראשונים נ"ע. אלא די"ל דבדבר שאינו ברשותו מהני עכ"פ אמירה ומדרבנן חל ההקדש אבל מדאורייתא לא חל כלל דלא עדיף אמירה לגבוה יותר ממסירה להדיוט והיכא דשייכא קנין בהדיוט בכה"ג מהני נמי אמירה אבל היכא דלא שייך כלל קנין בהדיוט בזה לא מצו חכמים כלל לתקן דיהני אמירה וכיוצא בזה מצינו במסכת ב"ב (קמ"ז ע"ב) א"ר אר"נ שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות זה דקל זה לא אמר כלום כו' למימרא דסבר ר"נ מילתא דאיתא בבריא איתא בשכ"מ דליתא בבריא ליתא בשכ"מ והא"ר אר"נ שכ"מ שאמר תנו הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני ואע"ג דליתא בבריא ר"פ אמר הואיל ויורש יורשה ראבד"א אמר הלואה איתא בבריא וכדר"ה א"ר דאר"ה א"ר מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמ"ש קנה ועיין ברשב"ם שם ובמוהר"י מיג"ש ז"ל וז"ל נמצא עכשיו שזה שאמרנו מילתא דאיתא בבריא כו' הלכה הוא וכל מה שהבריא יכול להקנות בקנין שכיב מרע יכול להקנות בצוואה כו' ומה שאין הבריא יכול להקנות כגון דשלב"ל או דבר שאין לו ממש ואין לו גוף מצוי בעולם גם שכ"מ אין יכול להקנותו כלל עכ"ל. והנה חזינן דכל שהוא בתקנתא דרבנן בעינן דוקא שיהיה משכחת לה עכ"פ קנין באותו דבר. והנה י"ל דה"ה בהקדיש לעניים חוב שיש לו אצל חבירו דהואיל דאמירה לצדקה דהוי כמסירה לא הוי אלא מדרבנן נוכל לומר דשוה לשכ"מ וכמו דהתם קאמר הש"ס דבעינן דוקא מילתא דאיתא בבריא ה"נ בעינן דכוותי' שיהי' עכ"פ שייכא קנין באותו דבר בהדיוט ובחוב ג"כ לא הי' מהני בשכ"מ רק הואיל דאיתא במעמ"ש וא"כ י"ל בצדקה ג"כ יכול להקדיש החוב הואיל דאיתא במעמ"ש. אולם די"ל דבחוב אינו יכול להקדישו כלל לעניים כי אף דאמרינן בשכ"מ הואיל דאיתא בבריא במעמ"ש היינו משום דשכ"מ זה יכול ליתן במתנה לחבירו החוב הזה במעמ"ש כי יוכל להיות במעמד אחד עם הלוה שלו ועם המקבל ומש"ה בכדי שלא תטרוף דעתו תיקנו רבנן דמהני במתנת שכ"מ משא"כ בהקדיש חוב המגיע לו לעניים לא משכחת לה כלל מעמ"ש דאם יעמוד המקדיש עם הלוה והמקבל מתנה אף שהוא עני מ"מ תו לא אתינן עלה דשייכא מעמ"ש בצדקה רק מכח הדיוט אתינן עלה דזכה לה המקבל בתורת מעמ"ש אבל בצדקה דהיינו בהקדיש לצדקה לא משכחת לה מעמ"ש וא"כ תו לא יכול להקדיש חוב לעניים הואיל דאף דנימא אמירה לגבוה כמסירה מ"מ לא עדיף ממסירה להדיוט והכא לא שייכא כלל קנין דהיינו דנימא שיהי' חל שום קנין בעולם בחוב זה שיזכו בו עניים וא"כ תו לא חל ההקדש לעניים כלל. אולם באמת א"ש דהא משכחת לה מעמ"ש בצדקה דהיינו שהגבאי יזכה בו לעניים, וא"כ הואיל דשייכא קנין מעמ"ש בצדקה לעניים תו חל ג"כ ההקדש בדיבור פיו לבד ג"כ. ונוכל לפרש בזה דברי המרדכי בסו"פ הספינה הא דיליף דמועיל ההקדש במלוה מכח מעמ"ש ונוכל לפרש דהואיל דשייכא מעמ"ש תו מהני הקדש דהיינו דחל שפיר התקנה שתיקנו רבנן דנימא בכה"ג בהקדש לעניים אמירה לגבוה הואיל דמשכחת קנין בכה"ג בחוב ויש להאריך בזה בפלפול אולם קצרתי בזה

ומעתה לפי האמור נוכל לפרש היטב בסוגיא דההוא גברא היה רוצה לחזור בו ואף דבצדקה אמרינן אמירה לגבוה עכ"פ מדרבנן מ"מ היינו דוקא במידי דשייכא ביה קנין בהדיוט והכא בחוב הוי אינו ברשותו ולא שייכי ביה קנין ואע"ג דשייכא ביה קנין מעמ"ש מ"מ בעינן דוקא שיהיה מצוי הקנין לחול בהקדש ג"כ דהיינו שבאותו הקדש יהי' חל הקנין ובשלמא כשמקדיש חפץ שהוא ברשותו משכחת קנין שיזכה ההקדש במשיכה תו חל באמירה ג"כ אבל הכא לא משכחת לה כלל שיזכו העניים בו בתורת הקדש וא"כ גם באמירה לא חל ההקדש והעלה ר"י דמשכחת לה קנין מעמ"ש בצדקה ולא שיקנה לעני מיוחד דא"כ הרי זה קנין הדיוט ולא להקדש וקאמר ר"י דמשכחת לה קנין מעמ"ש להקדש כגון שמקנהו במעמ"ש להגבאי וזה שאמר ר"י יד עניים אנן כלומר ומשכחת לה שפיר קנין מעמ"ש בהקדש לעניים וא"כ תו חל ההקדש מכח האמירה בלבד ודוק היטב כי הוא חריף

(יב) והנה כבר הבאתי לעיל פלוגתת הראשונים אי גבי צדקה אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וביארתי בזה בעזה"י שיטות הראשונים הנ"ל. והנה גם בענין זה האריכו הראשונים נ"ע אם בצדקה לעני אזלינן בספיקו לחומרא כמו שאר ספק איסורא או אינו אלא דדין ספק ממון עניים הוא כמו שאר ספק ממונא ואזלינן לקולא בספיקו פליגי בזה הראשונים נ"ע וכבר האריכו בזה. והנה יש לי בכאן בענין זה איזה הרהורי דברים ולא אאריך כאן בזה רק בדבר אחד בהא דפסקינן בש"ע (סי' רנ"ט ס"ה) וז"ל מי שיש בידו מעות והוא מסופק אם הם של צדקה חייב ליתן אותם לצדקה ובהג"ה שם וז"ל אבל מי שהקדיש דבר בלשון שמסופקים בו ומת שאין לידע כוונתו מיקרי היורשים מוחזקים וההקדש הבא להוציא מהן עליו הראי' וכ"ז שאינו מביא ראי' הנכסים בחזקת היורשים עכ"ל. והנה כבר האריכו בזה הרבה כי דעת המחבר הוא הגמ"ר בשם אז"ק ודעת הרמ"א הוא דעת הרשב"א בתשובה (סי' תרנ"ו) ועיין בט"ז (סק"ח) וז"ל בח"מ (סי' ר"נ) כתבתי שצ"ע ליישב דעת הרמ"א דבסי' רנ"ח ס"א פסק דגם השני צדקה והוא מידי דתליא בלשון המסופק ופסק להחמיר וכאן פסק להקל ושם (בח"מ ס"ג) פסק ג"כ להחמיר [ונלע"ד דהוא ט"ס כי בח"מ (סי' ר"נ ס"ג) פסק להקל עיי"ש וצ"ל ושם בח"מ פסק ג"כ להקל] כו' יעוש"ה. ועיקר קושית הט"ז הוא דלעיל (בסי' רנ"ח ס"א) גבי איבעיא דיש יד לצדקה פסק להחמיר