אמרי הצבי א קע

(סי' י"ט) כתב בהדיא דההוא דר"א עדיפא מדר"י דלר"א אף להקנות יכולין הב"ד ולר"י לא שמעינן רק להפקיע ולהפקיר אבל לא להקנות ועיין במקו"ח על הי"ל פסח (סי' תמ"ח ס"ק ט') שהעלה כן מדעתי' דנפשי' דאין הב"ד יכולין רק להפקיר אבל לא להקנות והביא שצווחו עליו בבהמ"ד ואמרו דזה תליא בפלוגתא דאמוראי הנ"ל והביא שגם הג"פ כתב כן כסברתו יעוש"ה והנה ראינו שכבר קדמום הראשונים ז"ל והארכתי הרבה בזה במק"א

והנה בחידושי למסכת ב"מ על (דף ב') בסוגיא דהבטה בהפקר העליתי בעזה"י דבר חדש והוא דאף למ"ד דיליף דהפקר ב"ד הפקר מקרא דכל אשר לא יבא דלא שמעינן רק להפקיר הוא דיש כח ביד ב"ד אבל לא להקנות מ"מ זה דוקא היכא דהב"ד צריכין לתקן בזה שני ענינים בדבר אחד דהיינו להפקיע מראובן ולהקנותו לשמעון הוא דאמרינן דאין כח ב"ד יפה לזה להפקיר ולהפקיע ולהקנות ג"כ ואמרינן דרק להפקיר ולהפקיע הוא דיש כח לב"ד אבל לא להקנות משא"כ היכא דאין הב"ד צריך רק להקנות אבל אין צריכין כלל להפקיע ולהפקיר בזה כגון שהדבר הוא ממילא הפקר ואיך לה בעלים וא"כ אין הב"ד צריכין רק להקנות לזה בלבד זה שפיר יש כח ביד הב"ד וגם ר"י דיליף דהפקר ב"ד הפקר מקרא דכל אשר לא יבא מ"מ מודה בזה והארכתי בזה בפלפול ובביאור הענין יעוש"ה בחידושי בעזה"י על ב"מ (דף ב') מ"ש שם. ונהירנא שזה כמה שנים ראיתי בכתבים של גיסי הגאון מו"ה מיכאל דוב נ"י בעמ"ח אגודת אזוב מדברי וכמדומה שגם הוא כתב לסברא כזו

והנה לפי האמור נוכל ליישב היטב הטעם דתיקנו רבנן מעמ"ש הוא משום דהפקר ב"ד הפקר אמנם הלא אין חכמז"ל יכולין להקנות והיאך יכולין חכמים להפקיע מראובן ולהקנות ללוי רק לפי מה שביארתי א"ש דהא הכא גבי מעמ"ש שראובן הנותן מצוה לשמעון הלוה שיתן החוב ללוי וא"כ הרי לא היו החכמים צריכין בכאן להפקיע איזה דבר וא"כ תו ליכא רק להקנות וזה שפיר יש כח ביד חכמז"ל והא דקרו ליה הש"ס הלכתא בלא טעמא היינו הואיל דהקנין הוא מכח הפקר ב"ד הפקר והטעם דתיקנו כן ובזה קאמר הש"ס דהוא הלכתא בלא טעמא אבל לעולם דהוא רק מכח הפקר ב"ד הפקר ודוק בזה

אמנם כ"ז לא יתכן רק אם נימא דמלוה לא הוה ברשותו של הלוה ונהי דלא הוי ג"כ ברשות המלוה מ"מ גם ברשות הלוה לא הוה ומש"ה לא הוצרך חכמז"ל לתקנה זו להפקיר ולהפקיע מרשות הלוה ומש"ה היו יכולין לתקן להקנותה ללוי ואף אם נימא דמעמ"ש מהני אפי' בע"כ של הלוה מ"מ הואיל דלא הוי ברשותו של הלוה דהא הלוה מודה שהוא חייב וא"כ אף דגם ברשות המלוה לא הוה מ"מ תו לא הוצרכו חכמים כאן להפקיר ולהפקיע מרשות הלוה ומרשות המלוה ולא הוצרכו בתקנתן רק להקנות ללוי ובזה שפיר יכולין לעשות תקנה זו להקנות החוב להשלישי ומכ"ש דא"ש אם נימא דמעמ"ש לא מהני בע"כ של לוה פשיטא דא"ש סברא זו דהא המלוה והלוה שניהם מודים ורוצים שיקנה החוב הזה ללוי וכ"ז הוא רק אם נימא דמלוה לא הוה ברשות הלוה ולא ברשות המלוה וכמו שביארתי בעזה"י

(ד) ולפי האמור מובן היטב דברי המרדכי ז"ל שהביא ראי' לדין זה דהמלוה יכול להקדיש להחוב שיש לו אצל הלוה והיינו דוקא אם הלוה מודה ואע"ג דחוב מיקרי אינו ברשותו דהא אמרינן בפרק יש נוחלין (קכ"ד ע"ב) דבכור אינו נוטל פי שנים במלוה אלמא דזה הוי אינו ברשותו של המלוה מ"מ שפיר יכול המלוה להקדיש החוב והטעם דנהי דלא הוה החוב ברשותו של המלוה מ"מ הלא גם ברשותו של הלוה לא הוה וא"כ היכא דמודה הלוה בהחוב תו יכול המלוה להקדישו דלענין הקדש כל שאינו ברשות אחרים תו יכול זה להקדישו וכמו שביארתי לעיל בטעמא ובסברא. וע"ז הביא המרדכי ראי' לזה מדחזינן דחוב נקנה במעמ"ש ע"כ שמעינן מינה דלא הוה ברשותו של הלוה דאם נימא דזה מיקרי ברשותו של הלוה א"כ בתקנה זו של מעמ"ש היו צריכין להפקיר ולהפקיע ואח"כ להקנות וזה אין יכולים חכמים לעשות שניהם כאחד וע"כ מדחזינן דתקנו מעמ"ש ע"כ דס"ל דחוב לא מיקרי ברשותו של הלוה היכא דמודה וא"כ אין צריכין רק להקנות בלבד וזה יש כח ביד חכמז"ל אפי' לר"י דיליף דהפקר ב"ד הפקר מקרא דכל אשר לא יבא יחרם כל רכושו וכמו שביארתי לעיל וא"כ הואיל דחזינן דחוב לא מיקרי שהוא ברשות הלוה א"כ תו יכול המלוה להקדישו היכא דהלוה מודה ורוצה לפרוע לו ומשום דלענין הקדש לא בעינן דוקא שיהיה שלו רק כל שאינו של אחרים והוא יכול לזכות בו שפיר יכול להקדישו וכמש"ל ודוק היטב בכ"ז כי הוא דבר חריף בעזה"י

(ה) והנה בהיותי בזה ראיתי כי יש לעיין הרבה עוד בדברי המרדכי הנ"ל דסובר דיכול המלוה להקדיש החוב שיש לו אצל הלוה דא"כ קשה. למה הוצרך ר"י לומר יד עניים אנן ומכח מעמ"ש תיפוק ליה דחל ההקדש על המלוה ג"כ בשלמא לשיטת הרי"ף דס"ל דמלוה אינו יכול להקדיש ומש"ה הוצרך מעמ"ש שיהי' חל ההקדש לעניים אבל להמרדכי קשה קושית הראשונים הנ"ל. והנה באמת גם רב האי גאון והבעה"מ ז"ל ג"כ ס"ל כן ולא תיקשי לדידהו משום דאינהו ס"ל דבצדקה לעניים לא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וא"כ מש"ה הוצרך ר"י לומר יד עניים אנן ומכח מעמ"ש וכדהאריך הבעה"מ ז"ל בזה בשם הגאון ז"ל והמרדכי נראה דס"ל כסברת הרי"ף ז"ל דבצדקה לעניים ג"כ אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי שהרי בר"פ שור שנגח דו"ה הביא המרדכי לשון הרי"ף לגמרי ומשמע דהכי ס"ל וא"כ תיקשי לדידי' קושית הראשונים דלמה הוצרך ר"י לומר יד עניים אנן הא ס"ל דהמלוה יכול להקדיש החוב המגיע לו מחבירו אם חבירו מודה לו ואינו כופר החוב ולכאורה י"ל בזה. ולפרש כפי' הר"ח ז"ל דהא דהוצרך ר"י לומר יד עניים ומכח מעמ"ש משום שיהי' נחשב בא ליד גבאי ושלא יהי' יכול לשנותה וללותה ג"כ לא מצינו לומר כן בדעת המרדכי שהרי המרדכי בעצמו הביא בר"פ שור שנגח פי' זה ודחאו וז"ל שם ול"נ האי פירושא דנהי דמעמ"ש מהני דלא מצי למיהדר ביה מיהו למיחשב כאילו באת ליד גבאי ואסור לשנויי כדאמרינן לא מהני עכ"ל המרדכי וא"כ אכתי קשה קושית הראשונים הנ"ל לשיטת המרדכי הנ"ל

(ו) והנה חשבתי לומר דדעת המרדכי הוא באמת דבצדקה לעניים לא אמרינן ביה אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי וכסברת הגאון והבעה"מ ז"ל והא דבר"פ שור שנגח דו"ה הביא שיטת הרי"ף ז"ל ומה דדחי לפי' האיכא מ"ד היינו שהביאו אבל באמת לא ס"ל כוותי' רק כשיטת הגאון ז"ל דבצדקה לעניים לא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי והא דצריך ר"י לומר יד עניים אנן ומכח מעמ"ש הוא משום דיהי' חל ההקדש על החוב דאילו בלא מעמ"ש לא הי' חל ההקדש על החוב רק חיוב על קרקפתא דגברא והא דכתב המרדכי בסו"פ הספינה דהמלוה יכול להקדיש החוב היינו דוקא הקדש גמור לבדה"ב ובזה הוא דאמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אבל לצדקה לעניים לא חל ההקדש על החוב לגמרי והמרדכי מיירי רק בקדושת בדה"ב ואע"פ שאין קדושת בדה"ב נוהג האידנא וסתם הקדשות בזה"ז הוא לעניים מ"מ המרדכי איירי היכא דאקדשי בפירוש הקדש גמור לבדה"ב ובזה הי' א"ש הכל. וקצת סעד וסמך לדבר זה דהא בש"ס דב"ב (דף פ"ח ע"א) ההוא גברא דאייתי קרי לפום נהרא אתו כ"ע שקיל קרא קרא אמר להו הרי הן מוקדשין לשמים כו' ולשון זה הרי הן מוקדשין לשמים מוכח דלהקדש גמור נתכוין. וכן הרשב"ם פי' וז"ל א"ל הרי הן מוקדשין לשמים לפי שלא הי' יודע ממי ישאל מעותיו הי' רוצה לאוסרן להן עכ"ל וא"כ ע"כ בהקדש ממש איירי דאם נימא בהקדש לעניים הלא ג"כ אין איסור עליהן רק איסור גזל וזה הי' ג"כ קודם שאסרן עליהם וע"כ דכוונתו הי' הקדש גמור וגם הלשון הרי הן מוקדשין לשמים משמע ג"כ הקדש גמור לבדה"ב ועיין ביו"ד (סי' רנ"ח) בב"י בשם הרמב"ן ובד"מ (אות א') ועיין בהג"ה בש"ע שם ס"א ומ"מ אם אמר להקדש סתם כוונתו לצדקה לעניים ע"ש מ"מ באם אמר מוקדשין לשמים בודאי על הקדש גמור נתכוין וכיוצא בו מצינו במסכת נדרים (מ"ח ע"א) במתני' אמר אם שלי הם הרי הן מוקדשין לשמים כו' משמע ג"כ דאקדשי הקדש גמור. וראיתי בספר פתחי תשובה (סי' רנ"ח סק"ג) וז"ל עיין בתשובת הרשב"ש (סי' שס"א) שכתב בשם אביו הרשב"ץ ז"ל דאפילו באומר הקדש לשמים הוא לעניים וראי' מעובדא דר"א בן ברתותא ע"ש עכ"ל. והנה כוונתו על הא דאיתא במסכת תענית (כ"ד ע"א) אלעזר איש בירתא כו' אמר