אמרי הצבי א קסט

שלב"ל היינו דוקא במידי דאינו קדוש אלא קדושת דמים אבל בהקדיש קדושת הגוף שפיר חל אפי' על דשלב"ל וכתב דה"ה בקונמות דהוי כקדושת הגוף דהא חזינן דמפקיעו מידי שעבוד כך חיילי על דשלב"ל עיי"ש ועיין בש"כ שם בנקה"כ מ"ש בזה. וא"כ נוכל לומר דזה הוא כוונת הרמב"ם ז"ל שדקדק בלשונו וכתב יהיה הקדש לבדה"ב דאז לא הוי רק קדושת דמים ומש"ה לא חל ההקדש לגמרי רק מטעם ככל היוצא מפיו יעשה. אבל אם הקדיש מה שתלד למזבח שפיר חל אע"ג דעדיין לא בא לעולם ועיין פ"י על קידושין (דף ס"ב) בסוגיא דדשלב"ל כ"כ דקדושת הגוף חל על דשלב"ל ועי' ספר בית מאיר על אהע"ז (סי' מ' ס"ח) הביא ג"כ דברי הפ"י הנ"ל ועיין קצוה"ח (סי' קי"ז סק"ב) האריך שם בענין זה והביא דברי הריב"ש (סי' שנ"ט) וכבר הארכתי בזה לעיל על (דף לג) [י"ד אוק"ז] יעוש"ה. שוב ראיתי בלח"מ (פי"ב מהל' נדרים ה"י) הביא דברי הכ"מ והב"י הנ"ל והביא באמת ראיה זו מדברי הרמב"ם הנ"ל שכתב הלשון לבדה"ב והנאני בזה רק שהקשה על כ"מ והב"י הנ"ל מדברי הרמב"ם (סו"פ ט"ו מהל' מעה"ק) היתה בהמתו מעוברת ואמר אם תלד זכר הרי הוא עולה כו' משמע דוקא כשהיא מעוברת אז חל ההקדש אבל אם אינה מעוברת לא חל אע"ג דהוא קדושת הגוף והניח בצ"ע עיי"ש

אחז"ר עיינתי עוד בזה ונלע"ד לתרץ זה והוא דנהי דנימא דקדושת הגוף חל על דשלב"ל אם אמר כל מה שתל בהמה זו יהיה הקדש למזבח וקודם שילדה מכר הבהמה לאדם אחר הכי נימא דאם ילדה הבהמה אחז"ר ולד יהיה חל ההקדש של המוכר שהקדיש בעת היותו שלו בודאי דז"א דבכה"ג בודאי דלא חל ההקדש כלל אח"כ כשילדה וא"כ י"ל דבכה"ג גם אם לא מכרה ג"כ לא חל ההקדש כלל דהיאך שייך לומר דאם לא מכרה יחול ההקדש על הולד שתלד ואם מכרה לא יחול ההקדש על הולד והטעם בזה דאמרינן דגם דאם לא מכרה ג"כ לא חל ההקדש על הולד שילדה אחז"ר הואיל דבידו למוכרה והיו דבריו אלו שהקדיש בטלים לגמרי. והנה בהא שכתב הרמב"ם בפי"ב מהל' נדרים ה"י דאשה שאמרה יקדשו ידי לעושיהם או שנדרה שלא יהנה ממעשי ידי דחל הקונם אם יגרשנה אע"ג דהוי מקדיש דבר שלב"ל דכתב הכ"מ שם הטעם משום דקדושת הגוף חל על דשלב"ל התם הוי הקדש דבר ברור דלא יוכל ליפקע בשום פעם דכל אימת שתעשה מלאכה יחול ההקדש אבל אם הקדיש מה שתלד בהמה זו הרי יכול להפקיע ההקדש אם ימכרנה לאחר ולא חל ההקדש כלל. אולם כ"ז אם אינה מעוברת בשעת ההקדש אז אין עדיין שום חלות לההקדש והרי יכול להפקיע שימכרנה לאחר ומש"ה לא חלו כלל דברים הללו שאמר יהי' הקדש אבל אם הית' הבהמה מעוברת אפילו לא הוכר עוברה נהי דנימא דהוי דשלב"ל לענין מכירה מ"מ חל ההקדש קדושת הגוף על העובר הזה כשיולד וגם אם מכר להבהמה ג"כ חל ההקדש על הולד כשיולד כיון דבשעת ההקדש היה כבר הבהמה מעוברת ועיין קצוה"ח (סי' ר"ט סק"א) ונתה"מ שם (סק"ב) מ"ש בזה. ואולם זה דוקא בקדושת הגוף אבל לא בקדושת דמים ומש"ה שפיר הוצרך הרמב"ם לכתוב בסופט"ו מהל' מעה"ק היתה בהמתו מעוברת ואמר אם תלד זכר עולה נקבה זבחי שלמים דחל ההקדש ולא הזכיר כלל שהוכר עוברה משמע דגם בלא הוכר עוברה ג"כ הדין כן דחל ההקדש. ואולם דוקא אם היתה מעוברת אבל אם לא היתה מעוברת כלל לא חל כלל ההקדש ומשום טעם הנ"ל ובפכ"ב מהל' מכירה לענין קדושת בדה"ב גם כי הית' מעוברת לא חל כלל ההקדש ומשום דהוי קדושת דמים לא חל על דשלב"ל ומיירי בלא הוכר עוברה וא"ש הכל ודוק היטב בזה

[ו] (א) שם ע"ב א"ל ר"י כבר זכו בי' עניים כו' כל הסוגיא ובראשונים ז"ל מ"ש בזה. וכתב המרדכי במסכת ב"ב סו"פ הספינה אות (תקס"ה) וז"ל בד"ה ההוא גברא דאייתי קרי לפומבדיתא כו' הרי דאדם יכול להקדיש פקדון שהפקיד ביד אחרים וה"ה מלוה דיוכל להקדיש אע"פ שאינה ברשותו כדאיתא בפרק יש נוחלין [לע"ד הוא ט"ס וצ"ל בפרק מי שמת (דף קמ"ח ע"א) ונוכל לומר עוד דכוונתו הוא על הא דבפרק יש נוחלין (דף קכ"ד ע"ב) אר"י א"ש אין בכור נוטל פי שנים במלוה כו' והיינו משום דהו"ל ראוי אלמא דמלוה מיקרי אינה ברשותו אולם לפי"ז הא דכתב המרדכי אח"כ דמלוה יכול ליתנם במעמ"ש אין הלשון מכוון כ"כ ולולא דמסתפינא הי' נ"ל דחסר קצת וכצ"ל ודאמרינן דמלוה יכול ליתנם במעמ"ש ובזה א"ש הכל] דמלוה יכול ליתנם במעמ"ש ואם לא היה יכול להקדיש לא הי' יכול ליתן אבל בגזל אמרינן בפרק מרובה (דף ס"ח ע"ב) ופ"ק דב"מ (דף ז') דאינו יכול להקדיש וה"מ [לע"ד הוא ט"ס וצ"ל וה"ה] במשכון דאין יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו והקנין [צ"ל ובקנין] חליפין צריך שיהי' הסודר שלו אבל אם הוא שאול כיון דא"י להקדיש גם א"י ליתנו. והא לך תשובת ר"ת. ואשר שאלת אם אדם יכול לאסור משכונו של חבירו מההיא דהקדש מפקיע מידי שעבוד ההיא לאו ראיה היא דמוקמינן ליה בדאיתא ברשות מקדיש כי היכי דמוקמינן לה לחמץ שהוא ברשות ישראל אבל בהרהינו אצל עכו"ם לא אמרינן דמפקיע כדמוכח בפסחים כו' יעוש"ה. והנה באמת לא זכיתי כלל להבין דבריו הקדושים של המרדכי ז"ל במ"ש דאדם יכול להקדיש החוב המגיע לו מחבירו ואף דהוה אינו ברשותו והביא ראיה מדחזינן דיכול להקנות החוב במעמ"ש ואם לא הוי יכול להקדיש לא הי' יכול ליתן במעמ"ש ג"כ והלא הש"ס במס' גיטין (דף י"ג) מסיק באמת דמעמ"ש הוי הלכתא בלא טעמא וצריך אני לעשות לי רב להבין דברי המרדכי ז"ל

(ב) ואחר העיון היטב נלע"ד לפרש דבריו ז"ל בהקדם מה שכתבתי לעיל בסוגיין [ד' אוק"ב וד'] לפרש דברי הבעה"מ ז"ל ובתוס' נופך והוא דהנה באמת י"ל בהא דמעמ"ש הוי הלכתא בלא טעמא וכתבו הראשונים שהוא מטעם תקנה מ"מ היא גופא טעמא בעי באיזה כח תיקנו כן

והנראה בזה דהנה לעיל בסוגיא הבאתי ראיה לדברי הרמב"ן ז"ל בהא דסובר דבמלוה אפי' אם הלוה מודה בה ורוצה ליתנה להמלוה אפ"ה מיקרי אינה ברשותו ואין יכול המלוה להקדישה מהא דגיטין שם אר"י א"ר מנה לי בידך כו' במעמ"ש קנה א"ר מסתברא מלתא דרב בפקדון אבל במלוה לא והאלהים א"ר אפילו במלוה דאיזהו חילוק יש בין מלוה לפקדון וכתבתי בטעמא של הדבר דבשלמא בפקדון הואיל דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא וא"כ הרי הוא שלו ומש"ה יכול להקנותו במעמ"ש אבל במלוה דליתא ברשותא ואפי' היכא דמודה לו הלוה ג"כ מיקרי אינו ברשותו ומש"ה לא מהני זה היא סברת רבא לחלק בין מלוה לפקדון. וכ"ז ניחא להרמב"ן אבל לבעה"מ אינו מובן החילוק והארכתי בזה לעיל והעליתי בשיטת הבעה"מ דסובר כסברת הרא"מ בשם הר"י ז"ל דבהקדש כל שיכול לזכות בו שוב יכול להקדישו והסברתי בטעמו של הדבר הואיל דבהקדש לא בעינן שיהיה שלו ממש רק כל שאין רשות אחרים עליו המעכבתו מלזכות בו אף שעדיין הוא לא זכה בו ג"כ יכול להקדישו ומיקרי תו ברשותו דלא הקפידה התורה שיהי' שלו דוקא רק שלא יהי' רשות אחרים עליו מדלא כתיב כי יקדיש שלו רק את ביתו כתיב והארכתי לעיל בביאור הדברים ועי' היטב שם מ"ש בזה

ומעתה יצא לנו הא דסובר הבעה"מ דמלוה כשהוא מודה לו בה דיכול להקדישה המלוה לא דהוי כאילו הוא ביד המלוה רק שלא מיקרי ברשות הלוה אבל לעולם דלא מיקרי שהוא של המלוה רק שיכול לגבותה ומש"ה שפיר יכול המלוה להקדישה וכמו שביארתי לעיל טעמו של הדבר יעוש"ה מ"ש בזה באריכות

(ג) ומעתה עפ"י הצעה זו נוכל להבין היטב הא דתיקנו רבנן מעמ"ש והוא מכח הפקר ב"ד הפקר אולם כבר נודע הפלוגתא אם חכמז"ל יש להם כח רק להפקיר דהיינו להפקיע הדבר מרשות ראובן אבל להקנות לשמעון אין להם כח או אף להקנות יש להם כח וזה תליא בפלוגתא דאמוראי בגיטין (דף ל"ו) ע"ב וביבמות (דף פ"ט ע"ב) דלר"י דיליף דהפקר ב"ד הפקר מקרא דכל אשר לא יבא לשלשת ימים יחרם כל רכושו לא ילפינן מינה רק דהב"ד יכולין להפקיר ולהפקיע אבל לא להקנות ולר"א דיליף מאלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהוב"נ וראשי האבות דילפינן מה אבות מנחילין ביניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין וא"כ שמעינן מינה דהב"ד יכולין להקנות ג"כ וכ"כ הרשב"א ז"ל בהדיא דיכולין הב"ד להפקיר ולהפקיע ולהקנות מקרא דאלה הנחלות יעו"ש בחידושיו על מסכת גיטין (ל"ו ע"ב) וביש"ש על מסכת גיטין שם