אמרי הצבי א קסח

והוא כשיטת הרמב"ן ז"ל וכמ"ש הריטב"א בעצמו במסכת קידושין (דף כ"ו) שהבאתי לעיל והרבה י"ל בזה אולם כבר הארכתי בזה ואין רצוני להאריך עוד כעת

(ל) והנה כבר הבאתי לעיל ראיה לשיטת הרמב"ן מדדרשינן מקרא דועשית שהב"ד כופין ומסתמא קאי על כל מה דדרשינן מקרא זה ומעשרות ג"כ בכלל וכמ"ש התוס' שהבאתי וא"כ גם צדקה שמעינן מהאי קרא דכתיב ביה בפיך וא"כ היל"ל דגם על צדקה הב"ד כופין אותו והוא דלא כדברי רבינו הגאון ז"ל וע"כ צ"ל להאי חילוקא שכתבתי לעיל דאף דהב"ד כופין מ"מ היינו דוקא בכפי' דהיינו שמכין אותו אבל לא לענין שיהיו יורדין לנכסיו וכמש"ל. ועוד י"ל לסברת רבינו האי גאון ז"ל דע"כ צ"ל דקרא דועשית לא קאי על כל מה דדרשינן מהאי קרא רק על קרבנות וגם בקרבנות עצמם יש חילוק בין חטאות ואשמות לעולות ושלמים ואף אם נימא דקאי עוד על שאר דברים דכתיבי בקרא אבל על צדקה בודאי לא קאי והטעם הואיל דמתן שכרה כתיב בצדה ואע"ג דאיכא ג"כ לאוי בצדקה צריכינן לומר דהגאון ז"ל לא ס"ל כסברת התוס' במסכת ב"ב (דף ח') שהבאתי. ונוכל לומר דסמך על הירושלמי דפרק הספינה שהבאתי דאין נענשין הב"ד והוא כמ"ש התוס' בב"ב שם בשם הריצב"א ולומר דבהאי דמשקולת איכא ג"כ לאו לא יהיה לך בביתך והרבה י"ל בזה

ועוד נוכל לחלק ולומר דיש חילוק בצדקה עצמה בין אם הוא צדקה שמחויב ליתן אותה בכדי להאכיל לעניים שמחוסר בקופה או שהעני תובעו ליתן לו צדקה בזה הוא דאיכא הלאוי דלא תאמץ ולא תקפוץ משא"כ היכא דלא היה מחויב כלל לנדור לצדקה ורק הוא מדעתיה דנפשיה נדר לצדקה בזה שפיר י"ל דליכא הני לאוי והרבה יש להאריך בזה וקצרתי מאד בזה

(לא) אבל עכ"פ זו היא סברת הגאון ז"ל. דבצדקה אין הב"ד יורדין לנכסיו ורק אי לא יהיב מה דנדר בעון קאי ולפי"ז מיושב ג"כ הקושיא שהקשה הרמב"ן ז"ל עוד על רבינו הגאון ז"ל ועל רבינו. הבעה"מ ז"ל וז"ל הרמב"ן עוד שם ואת"ל אותה אין לדקדק ממנה מה שדקדק הבעה"מ ז"ל שאם אמר הגאון דב"ד לית להו למיעבד מידעם רצונו לומר שאין הב"ד יורדין לנכסיו למוכרן כמו שעושין בבע"ח ולא משמתין אותו דהא לית להו לעניים עסק דין בהדי' כלל אבל מ"מ גבאי צדקה ממשכנין אותו משכוני בעלמא דילמא פשע כו' יעוש"ה

ולפע"ד שפיר הביא בעה"מ ראייתו לעיקר הדין שלו בצדקה לא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ויכול לחזור בו רק בעון קאי ומש"ה אין הב"ד יורדין לנכסיו והמעיין היטב וידקדק בדברי הבעה"מ ז"ל יראה שזה הוא עיקר כוונתו וצדקו דבריו וראייתו ודוק

ובזה א"ש ג"כ מה שהקשה הרמב"ן ז"ל עוד מהא דירושלמי דפ"ק דר"ה רבנן דקיסרין בשם ר' אבינא מיכן למשכון כו' יעוש"ה בכל דבריו ולפי מה שביארתי לעיל א"ש הכל ודוק היטב כי קצרתי מאד יען כי כבר הארכתי הרבה בפירוש דברי הבעה"מ ז"ל ומובן כוונתי במעט עיון ג"כ איך לתרץ קושית הרמב"ן ז"ל ע"פ ההצעה שהצעתי והבן בכל זה

[ה] (א) שם ע"ב ניתביה לעניים כו' כל הסוגיא היטב ובראשונים נ"ע. וז"ל הרמב"ם ז"ל בפכ"ב מהל' מכירה הט"ו דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין ההדיוט בקנייתו שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדה"ב או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה אעפ"י שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם ה"ז חייב לקיים דברו שנאמר כל היוצא מפיו יעשה. ובהט"ז והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא שכ"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים או כל שכר בית זה לעניים זכו בהן העניים יש גאונים שחולקים על דבר זה כו' יעוש"ה ובהשגות הראב"ד ז"ל א"א רואה אני כי הוא מוסיף אפי' על דברי הרב ז"ל כי הרב כתב במעשה דההוא גברא דתקע לחברי' שאם לא היה סלע ברשותו לא מצי מקנה ליה אלא במעמ"ש וזה החכם אומר שאפילו לא בא לעולם קנו העניים ואני אומר שאם חייב עצמו בכך שאמר אתן לעניים כו"כ כלומר מן הפירות שיצאו בכרם שלי וכן כל כיוצא בזה ה"ז חייב עצמו ויתן אבל אם אמר ינתן לעניים כו"כ מפירות שלב"ל לא קנו העניים לדברי הרב עכ"ל ועיין בה"ה ובכ"מ שם מ"ש בזה

ועיין ברמב"ם פ"ו מהל' ערכין הל"א יראה לי שאעפ"י שאין אדם מקדיש דשלב"ל אם אמר הרי עלי להקדישו ה"ז חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדרו ואם לא הקדיש ה"ז עובר משום בל תאחר ולא יחל דברו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה כשאר נדרים ובהל"ב כיצד האומר הרי עלי להקדיש כו' כל הענין עד הראיה מיעקב אע"ה והראב"ד ז"ל הודה לו בראיה זו ועיין בכ"מ שם והלח"מ שם תמה הרבה ע"ד הרמב"ם ז"ל כי במ"ש בהל' ערכין נראה מדבריו כי דוקא באומר הרי עלי להקדישו אז חל הנדר עליו להקדישו כשיבא לעולם אבל בלא אמר לשון הרי עלי רק יהיה הקדש לא חל עליו כלל הנדר ואילו בפכ"ב מהל' מכירה משמע דאפילו באומר יהיה הקדש ג"כ חל הנדר. ועוד הקשה מהאי סוגיא דידן דלמה הוצרך ר"י לומר יד עניים ומכח מעמ"ש תיפוק ליה מדין נדר ועוד הקשה בזה הרבה קושיות יעוש"ה בדבריו ועיין בח"מ (סי' רי"ב) ס"ז וס"ט ובסמ"ע וש"כ שם ובטור הביא דברי הרמב"ם דפכ"ב מהל' מכירה וגרס תתנו לצדקה ועיין בש"כ שם סק"ז מ"ש בזה

ולענד"נ לפרש דברי הרמב"ם בפשיטות ויתיישב הכל בעזה"י ולא אאריך רק אציין בקצרה די"ל דהרמב"ם ז"ל סובר דיש חילוק בין הקדש גמור ונדרים להקדש עניים דבהקדש גמור כגון בדה"ב אפי' כי אמר יהיה ג"כ חל והיינו שמחויב לקיים דבריו משום דכתיב ככל היוצא מפיו יעשה ובהקדש לצדקה בעינן דוקא שאמר אתננו אז חל עליו החיוב לקיים דברו וזה שדקדק הרמב"ם ז"ל בלשונו הטהור בפכ"ב מהל' מכירה שכתב גבי הקדש בדה"ב ונדרים לשון יהיה ואילו בצדקה נקיט הלשון אתננו לצדקה אולם ליכא עליו רק חיוב משום ככל היוצא מפיו יעשה אבל לאוי ליכא ורק היכא דאמר לשון הרי עלי איכא עליו חיוב לקיים דבריו ואם לא קיים דבריו עובר על בל תאחר ועל בל יחל ג"כ וז"ש הרמב"ם בפ"ו מהל' ערכין שאמר הרי עלי שעובר על בל יחל ובל תאחר והביא ראיה מיאע"ה דקרא ליה הקרא נדר והיינו נדר ממש הואיל דאמר הלשון עשר אעשרנו ועיין בלח"מ בהל' ערכין שם שכתב ג"כ סברא זו לחלק כעין החילוק שחלקתי. והא דכ' הרמב"ם בפכ"ב מהל' מכירה בהט"ז והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא שכ"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים כו' זכו בהן העניים היינו מכח מתנת שכ"מ דלא גרעו עניים מהדיוט והיינו אם מת השכ"מ ועיין בשו"ת מוהרי"ט ח"א (סי' ל"ט) הבאתיו לקמן בסוגיין [או"ו אק"כ] ג"כ שכתב לפרש דברי הרמב"ם בהט"ז בטוב טעם. ומעתה ל"ק כלל קושית הראב"ד מסוגיא דב"ק (ל"ו) דצריכינן לבא מדין מעמ"ש משום דהסלע לא היה ברשותו וכמ"ש הרי"ף וכבר האריכו בזה הראשונים נ"ע ביארתים לעיל וכן הקשה הלח"מ על הרמב"ם מסוגיא זו והוא באמת כקושית הראב"ד בהשגות הנ"ל. אולם לפי האמור א"ש דהסוגיא בב"ק קאי שנימא שהעניים קנו לגמרי החוב ומש"ה צריכינן לבא מדין מעמ"ש אבל בלא מעמ"ש לא היו קונים העניים כלל דהא לא אמר רק ניתבי' לעניים ואפי' בל יחל ובל תאחר ליכא בזה. ואפי' לגירסת הטור חו"מ שם בדברי הרמב"ם גם בצדקה תתנו ולא אתננו ג"כ י"ל דמ"מ ליכא רק חיוב מטעם. נדר אבל לא קנין גמור ומש"ה צריכינן לבוא עליה מדין מעמ"ש שיהיה קנין גמור ולא מטעם נדר בלחוד. וי"ל עוד דאילו מטעם נדר יכול לשאול עליו וכמו שהארכתי בזה לקמן. או י"ל דס"ל כפי' הר"ח שלא היה רוצה למיהדר ביה לגמרי רק ללותו או י"ל דס"ל כפי' רב האי גאון והבעה"מ ז"ל ודוק היטב בכ"ז כי קצרתי במובן

(ב) והנה בהיותי בזה ראיתי כי יש לדקדק בלשון הרמב"ם בפכ"ב מהל' מכירה שכתב שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדה"ב כו' דלמה נקט הרמב"ם דוקא הקדש לבדה"ב לימא סתמא יהיה הקדש ויהיה בכלל בין קדושת הגוף ובין קדושת דמים דליכא למיטעי דקאי על הקדש לעניים דהא קאמר לה בתר הכי או אתננו לצדקה ולכאורה י"ל בזה. וחשבתי לומר כי מכאן ראיה למ"ש הב"י ביו"ד (סי' רל"ד) ובכ"מ בפי"ב מנדרים בדעת הרמב"ם ז"ל דהא דאין אדם מקדיש דבר