אמרי הצבי א קסז

לההוא מדעם אבל לעולם דגם הגאון ז"ל סובר דבמעשר עני אי אינו רוצה ליתן דהב"ד מוציאין ממנו והבן היטב בזה

(כז) ובעיקר הדין שכ' הרמב"ן ז"ל לתמוה על הגאון ז"ל וז"ל היאך יאמר הגאון שאין ב"ד יכולין לעשות דבר במעש"ע עד שיזכה בו פרנס לעניים כגון ר"ע והלא אמרינן בו בפרק הזרוע ואפילו עני שבישראל מוציאין אותה ממנו כו' הנה באמת כן הוא בש"ס דחולין פרק הזרוע (דף קל"א ע"א) ארבע מתנות עניים שבכרם כו' ושלש שבתבואה כו' שנים שבאילן כולן אין בהם טובת הנאה לבעלים ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו כו' ומינה למד הרמב"ן ז"ל דב"ד מוציאין וכמבואר בדבריו הקדושים. ולענ"ד לא זכיתי להבין מנ"ל דמוציאין על הב"ד קאי וגם לשון מוציאין הוה הפי' דאין העני יכול לעכב לעצמו המש"ע שלו רק צריך ליתנו לאחרים משום להזהיר עני על שלו ואפילו אם נפרש הלשון מוציאין שאחרים מוציאין מ"מ לא קאי כלל על הב"ד רק על העניים שהם יכולין ליטול המעשר בע"כ של הבעלים ואדרבה מה שכתבתי בראשונה דלשון מוציאין היינו שאין העני יכול להחזיק המעשר עני לעצמו אבל אין מוציאין מידו בע"כ כלל. כפירוש זה מוכח ג"כ מדברי התוס' שם בד"ה יש בו טובת הנאה לבעלים וז"ל נראה דדבר שיש בו טובת הנאה לבעלים אפילו בא עני ולקחו מוציאין מידו ודבר שאין בו ט"ה לבעלים לקחו אין מוציאין מידו ומיהו אם לא לקחו ובא עני ושאלו ממנו אם ירצה לא יתן לו דקרו לי' לעיל ממון שאין לו תובעין ואם היה צריך ליתנו לתובעו א"כ הוי יש לו תובעין עכ"ל. הרי מבואר דבמעש"ע המתחלק בתוך הבית אין עני יכול לתפוס ואפילו אם תפס מוציאין ממנו ורק במעש"ע המתחלק בגורן בזה יכול העני לתפוס ג"כ והא דקתני הלשון מוציאין אותה מידו היינו דעני מוזהר על שלו וכדאיתא שם בחולין (קל"א ע"ב) ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו דאר"א גמר לגר לגר מהתם מה להלן מוזהר עני על שלו אף כאן מוזהר עני על שלו ע"ש אבל לא הוה הפי' של מוציאין אותו מידו דתופסין אותו מידו ועכ"פ שמעינן בודאי דאין הב"ד מוציאין וכ"פ הרמב"ם ז"ל להלכה בפ"ו מהל' מתנות עניים ה"י יעוש"ה. ורק אם הגיע שעת הביעור אם הב"ד כופין אותו ולעד"נ דגם בזה י"ל דאין הב"ד כופין על זה דהא הוה מתן שכרה בצדה דאין הב"ד כופין עליו כדכתיב בפ' ראה י"ד (פסוק כ"ח) מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך כו' והנחת בשעריך וזה הוא מצות ביעור וכתיב בתרי' למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה וכמו דלא כייפינן על כיבוד אב ואם הואיל דמתן שכרה כתובה בצדה למען יאריכון ימיך וכדאיתא במס' חולין (דף ק"י) וא"כ ה"נ היל"ל דאין הב"ד כופין על מצות ביעור הואיל דמתן שכרה בצדה ועכ"פ לא מצאתי מבואר בשום מקום שאם אינו רוצה לקיים מצות ביעור שהב"ד יהיו כופין אותו וא"כ מכ"ש בשאר ימות השנה אם אינו רוצה ליתן המעשר עני לעניים ג"כ אין הב"ד כופין אותו רק עון הוא דאיכא עליו דהא הוה ממון שאין לו תובעים והוא ממש כדברי רבינו האי גאון ז"ל וצ"ע אצלי דברי רבינו הרמב"ן ז"ל בזה

(כח) והנה שבתי וראיתי כי מסוגית הש"ס בריש מסכת ר"ה מבואר כשיטת הרמב"ן ז"ל דגם במעשר עני הב"ד כופין אם אינו רוצה ליתן לעניים ואפילו קודם שהגיע זמן הביעור דהנה במסכת ר"ה (דף ד' ע"א) ת"ר חייבין הדמין והערכין והחרמין וההקדשות חטאות ואשמות עולות ושלמים צדקות ומעשרות בכור ומעשר ופסח לקט שכחה ופיאה כיון שעברו עליהן שלשה רגלים עובר בבל תאחר כו' ובתוס' ד"ה ומעשרות כגון מעשר ראשון ומע"ש ומעשר עני ומה שקבע עליהן הכתוב זמן ביעור כדכתיב מקצה שלש שנים ותנן בפ"ה דמע"ש ערב יו"ט ראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור דהתם אע"פ שלא הפריש חייב להפריש ובלבד שבאו לעונת המעשרות כדתנן התם וכ"ז שלא הפריש לא קאי בבל תאחר אבל משהפריש קאי בבל תאחר אע"פ שלא הגיע לזמן הביעור כו' יעו"ש ולקמן שם (דף ה' ע"ב) דת"ר כי תדור נדר אין לי אלא נדר נדבה מניין נאמר כאן נדר כו' לה' אלהיך אלו הדמין כו' אלו צדקות ומעשרות ובכור ולקמן (בדף ו' ע"א) ת"ר מוצא שפתיך זו מצות עשה תשמור זו מצות ל"ת כו' ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך כו' וא"כ חזינן דקרא דועשית אתיא שהב"ד מחייבין לכופו לקיים כל הנ"ל. וא"כ קאי על כל הני דדרשינן לעיל מקרא וא"כ גם מעשר עני נכלל שאם אינו רוצה ליתן לעני הב"ד כופין אותו תיכף משעבר שלשה רגלים ואפילו בשלא הגיע עדיין זמן הביעור וא"כ הרי מפורש בהדיא כשיטת הרמב"ן ז"ל דבמעשר עני ג"כ הב"ד כופין אותו אם אינו מקיים ליתנו לעניים וי"ל בזה הרבה

ועיינתי עוד הפעם בלשון הריטב"א בקידושין (כ"ו) שהבאתי לעיל וראיתי שכתב לפיכך המקבל עליו לתת לעניים דבר ידוע כופין אותו לקיימו אע"פ שאינו ברשותו בשעת הנדר אבל דבר שלא קיבל עליו אלא חיובא הוא עליו ממילא כגון מעשר ותרומה ומתנות כולן דאיתנהו ברשותן בעין מוציאין ממנו בע"כ כדאמרינן בפרק הזרוע אפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו אבל במזיק כו' יעו"ש היטב והרי דעתו ג"כ כדעת הרמב"ן ז"ל בזה הענין ודוק

והנה לכאורה י"ל מדוע לא הביא הרמב"ן ז"ל ראיה מסוגיא זו דר"ה דבפירוש מבואר כן כדבריו ולמה הוצרך להביא מסוגיא דמסכת חולין (קל"א). אולם י"ל דא"ש דעיקר הפלוגתא שבין הגאון והרמב"ן ז"ל הוא אם הב"ד נחתין לנכסיו דהגאון ז"ל סובר דאין זה שייך להב"ד כלל רק חיוב איכא עליו ועון הוא עושה אם אינו מקיים אבל בודאי דלא נחתינן לנכסיו ומהאי סוגיא דמסכת ר"ה ג"כ לא שמעינן דנחתינן לנכסיו רק דכופין אותו ומש"ה הוצרך הרמב"ן ז"ל להביא מסוגיא דמסכת חולין (קל"א) דקתני בהדיא דאפילו עני שבישראל מוציאין מידו כן הוא שיטת הרמב"ן ז"ל. אבל לשיטת הגאון ז"ל כבר כתבתי דאין ראיה משם כלל וא"כ אין הב"ד נחתין לנכסיו כלל בזה ועל מצות ביעור אם כופין הב"ד אותו צ"ע אצלי דהא הוי מ"ע שמתן שכרה בצדה וכמש"ל והרבה י"ל בזה

(כט) והנה י"ל בזה לפמ"ש התוס' בב"ב (דף ח') ע"ב בד"ה אכפיה לר"נ וז"ל וא"ת והא אמרינן כל מ"ע שמתן שכרה בצידה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה וגבי צדקה כתיב כי פתוח כו' וכתיב כי בגלל הדבר הזה יברכך כו' ולר"י נראה דבצדקה כופין משום דאית ביה לאו דכתיב בה לא תאמץ את לבבך כו' ולריצב"א נראה דהא ב"ד מוזהרין על מ"ע שמתן שכרה בצדה היינו דאין נענשין וכן משמע בירושלמי דהמוכר את הספינה כו' יעוש"ה וא"כ י"ל דגבי מעשרות אפילו מעשר עני ג"כ כופין הב"ד רק דוקא היכא דאיכא לאו דבל תאחר והיינו שכבר הפריש משא"כ בשלא הפריש עדיין דליכא לאו דבל תאחר וא"כ רק על מצות ביעור בזה שפיר נוכל לומר דאין הב"ד כופין על מצות ביעור בלחוד הואיל דהוי מ"ע שמתן שכרה בצדה ובדברי התוס' דמסכת ב"ב הנ"ל הארכתי בזה בעזה"י בחידושי למס' ב"מ על (דף ס"א ע"ב) ובב"ב (ח' ע"ב) יעוש"ה

וראיתי בירושלמי דמסכת ב"ב פרק הספינה ה"ה בגמ' מאזני צדק אבני צדק מיכן אמרו חכמים כל מצוה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד מוזהרין עליו יהיה לך מנה לך אנגרמוס על כך ותימר הכן א"ר בון בר חיי' כיני מתני' כל מצוה שמתן שכרה בצידה אין ב"ד נענשין עליו עכ"ל והרי מפורש בירושלמי כסברת הריצב"א הנ"ל ועיין במראה הפנים שם הביא דברי התוס' דמסכת ב"ב הנ"ל ומ"ש בזה

ועיין בריטב"א על מסכת קידושין (דף ע"ו ע"ב) בד"ה הא דאמרינן ממשכנין על הצדקה אפילו בע"ש משום דכתיב ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך כדאיתא בר"ה (ו') ואמרינן בירושלמי [הוא במסכת ר"ה רפ"א שהביא ג"כ הרמב"ן לקמן] מכאן למשכון ואע"ג דקיי"ל כל מ"ע שמתן שכרה בצדה אין ב"ד מוזהרין עליו ובצדקה כתיב מתן שכרה בצדה שאני הכא דגלי בי' קרא ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך וטעמא דמילתא משום דהכא באמירתו נתחייב לגבוה או לעניים וכשם שכופין אותו לפרוע חובו כופין אותו לפרוע מה שנתחייב להקדש שלא יהיה כח הדיוט חמור משל הקדש ובירושלמי פי' בזה טעם אחר ולא אתי בגמ' דילן כדכתיבנא בפ' השותפין עכ"ל. ולענ"ד כוונתו על הירושלמי הנ"ל שהבאתי והרי מפורש בריטב"א דבצדקה אמרינן אמירה לגבוה ואף דלא נימא כמסירה להדיוט מ"מ לא גרע מחוב ההדיוט וב"ד כופין לפרוע