אמרי הצבי א קסה

ז"ל כו' יעויין בדבריו. והנה לפמ"ש הרמב"ן בכוונת הבעה"מ במה שהביא מדברי הר"ח ז"ל הוא דזה מיקרי דבר שברשותו הואיל דהמזיק רצה לשלם לו וא"כ ההקדש חל רק לענין שיהי' נחשב בא ליד גבאי הוצרך ר"י לומר אנן יד עניים אנן ומכח מעמ"ש וכמש"ל מדברי הרמב"ן ז"ל וא"כ שמעינן מזה דהבעה"מ סובר דגזבר הוא דוקא גבאי קבוע ואין כל אדם יכול להיות גבאי, מעצמו וא"כ אין סתירה להבעה"מ כלל בזה דלעולם בהדיוט אמרינן שפיר דאם ראובן יש לו פקדון ביד שמעון והקנהו ללוי בקנין המועיל בודאי דלא יכול לחזור בו כלל רק הכא בצדקה שאני דכל זמן שלא אתא ליד גבאי קבוע לא מיקרי אתא ליד גבאי ולקמן אי"ה [א"ח אק"ד] יתבאר ענין זה אם בעינן דוקא גבאי קבוע או דכל אדם לבד הנודר בעצמו מיקרי גבאי

(כ) והעיקר נלע"ד בדברי הבעה"מ דעיקר ראייתו מתשובת רב האי גאון ומדברי הר"ח ז"ל הוא דבצדקה אין חילוק כלל בין הדבר הנדור הוא בעין בביתו או שאינו בעין בביתו לעולם לא הוי כמסירה ממש רק דהנדר חל עליו ודחה בזה פי' הרי"ף שכ' דמש"ה הוצרך הכא ר"י לומר יד עניים ומשום מעמ"ש משום דהסלע לא הי' ברשותו וע"ז כ' הבעה"מ דהואיל דזה רוצה ליתן לו מיקרי ברשותו וא"כ האי פירושא דחויא הוא ולזה הביא תשובת רב האי גאון ופי' הר"ח ז"ל לתרץ הקושיא דהא הכא הוצרך ר"י לבוא מטעם מעמ"ש ומכח דגבאי הי' והלא דרשינן בפיך זו צדקה ולפי"ד רב האי גאון והר"ח ז"ל מיושב זה וא"כ כל דבריו של הרמב"ן ז"ל בזה אין בהם דחוי להבעה"מ ז"ל ודוק היטב כי קצרתי בזה וסמכתי על המעיין היטב בסוגיא ובדבריהם הקדושים

(כא) עוד כ' הרמב"ן ז"ל שם וז"ל וזאת הטענה עצמה מכחשת הסמך שסמך בעה"מ ז"ל על רבינו הגאון ז"ל [כוונתו על רב האי גאון ז"ל בתשובה שהביאו הבעה"מ כאן] כי היאך עלה על דעתו שאם הקדיש סלע שהי' לו ביד נפקד וקדשה שיהא רשות בידו להוציאה מיד הנפקד הרי זכה ההקדש והעניים ונעשה שומר שלהם וידו כידם ושוב אין לבעלים אצל נפקד דין ודברים וכך הדין בהדיוט וק"ו להקדש כמו שכתבתי כבר עכ"ל הטהור

והנה לענ"ד לפי"ד הבעה"מ זיל שכ' שאין חילוק בין אם הדבר הנדור לעניים הוא בעין ברשותו או שהוא ביד אחר בפקדון שהוא ממש כמו שהי' ברשותו או שהוא בהלואה אצל אחר ורק שחבירו מודה לו בה ורוצה ליתנה לו דמיקרי ג"כ ברשותו לשיטת הבעה"מ ובכל אלו הוה הדין דאמירה לצדקה לא נחשב כמסירה ממש רק דאיכא חיוב נדר על הנודר וא"כ חילוק גדול יש בין נודר לעניים לבין הקנהו להדיוט בקנין המועיל ודנימא דהואיל דהוא ביד אחר יהי' האחר נחשב כגבאי וזכה הגבאי לעניים ומיקרי אתא ליד גבאי ג"כ לא אמרינן כן הואיל דדוקא בגזבר שהוא באמת גבאי לעניים שייכא לומר כן משא"כ באינש דעלמא שאינו גבאי וכמש"ל בדברי הבעה"מ ז"ל וע"ז מביא ראיה מדברי תשובת הגאון ז"ל וא"כ דברי הרב בעה"מ ז"ל צדקו לשיטתו והבן

(כב) עוד כ' הרמב"ן ז"ל שם וז"ל אבל דעת הגאון ז"ל כן הוא דהאי גברא לאו אקדושי אקדשה מדלא קאמר תהא לעניים אלא נודר הוא שאמר עלי ליתן סלע שחייב לי בנזקי לעניים ויתננה המזיק להם ואינה קדושה ביד המזיק כלל לפיכך מן הדין היה יכול לחזור בו אלא כיון שאמר במעמד ר"י למזיק תננה לעניים קנו ואינו יכול לחזור בו וכן דעתו במקדיש ביתו שברשותו ורבינו הגדול [כוונתו על הרי"ף ז"ל] חלק ואמר דלא נדר כלל אלא שהקדישה ולא קדשה ק"ו מדר' יוחנן אבל מעולם לא עלה על דעת חכם שיוכל אדם להקדיש דבר שלא זכה בו כגון נזיקין עכ"ל הרמב"ן ז"ל

והנה המעיין היטב בלשון הזהב שכתב רב. האי גאון ז"ל כפי המובא בבעה"מ ז"ל יראה לכאורה מבואר שאין חילוק כלל בין אמר הרי זה לצדקה לבין אמר הרי עלי ליתנה לצדקה בשניהם הדין שוין שכ"כ הגאון ז"ל הכין חזינא דלענין איחיובי נודר בצדקה מאלתר דאמר הרי מטבע זו לצדקה אחיילה להנפוקי בצדקה ומאלתר דאמר יש עלי לצדקה כך וכך אחייב ליה במה שאמר בפיו זמן כדאתי עני לידיה ואית בידו למיהב לי' ולא יהב כו' הרי שהשווה שני הדינים האלו הן אם אמר הרי זו הן באמר הרי עלי וכתב בסוף דבריו וכולהו נדרי בדיבור פה בלחוד אינון אבל האי נודר אי אתי למיהדר ביה בעון קאי וב"ד לא מצי למיעבד לי' מדעם ולא עניים אית להון בהדי' עסק דברים וכד זכי פרנס לעניים כגון ר"ע כו' יעוש"ה הרי שגם בנודר לעניים ואמר הרי זה ג"כ סובר הגאון ז"ל דלא חל ההקדש צדקה על גוף הדבר הנדור ושיהי' הב"ד יכולין לתפוס זה רק חיובא על גברא הנודר איכא ואי לא מקיים לנדרי' בעון קאי והטעם הואיל דבצדקה לעניים לא אמרינן כמסירה להדיוט והוא כדברי הבעה"מ ומן התשובה זו מביא הבעה"מ הראי' לדבריו ודלא כדברי רבינו הרי"ף ז"ל ודוק

והנה דקדקתי עוד בלשון הזהב של רבינו הרמב"ן ז"ל שסיים וכתב לשיטת הגאון ז"ל וז"ל וכן דעתו במקדיש ביתו שברשותו עכ"ל ופירוש דבריו הקדושים הוא דכמו דמהני אם הגבאי עומד אצל הנודר דמהני מכח מעמ"ש הה"נ אם מקדיש דבר שהוא ברשותו ג"כ מהני והיינו דדומה ממש זה לזה וגם הב"ד יכולין לכפותו ולטרוף מנכסיו כן נראה הפי' בדברי הרמב"ן ז"ל. אבל לפמש"ל מבואר בדברי הגאון ז"ל שאין חילוק כלל בין זה לזה. וגם לענ"ד לא זכיתי להבין כלל כי מגופי הדברים שכתב הרמב"ן ז"ל בדברי הגאון ז"ל הן הן הדברים בעצמם שכתב הבעה"מ ז"ל שהרי רבינו הרמב"ן ז"ל כ' דהגאון מפרש לסוגיא דידן דלא אמר תהא לעניים רק שאמר שהוא יתנו לעניים שכ' הלשון ניתבי' לעניים ומש"ה צריכינן לבוא מכח מעמ"ש הא אם הי' אמר שיהי' לעניים דהיינו שהי' מקדישה תיכף לעניים שפיר הי' חל ההקדש לעניים ולא היינו צריכין לבוא כלל למעמ"ש והרי"ף סובר דהסוגיא מיירי באמת שהקדישה עתה לעניים ולא חל ההקדש משום דהוה דבר שאינו ברשותו וכדר' יוחנן וא"כ תיקשי לרב האי גאון ז"ל שסובר שאם הי' מקדישה תיכף הי' חל ההקדש בלא הסברא דהוה מעמ"ש א"כ תיקשי דאמאי חל ההקדש דהא הוה דבר שאינו ברשותו וזה גרע יותר מהא דגזל ולא נתייאשו הבעלים הואיל דהתם הי' עכ"פ הדבר הגזול ברשותו משא"כ הכא לא הי' מעולם ברשותו וע"כ צרכינן לומר כסברת הבעה"מ דהואיל דרוצה ליתן לו אף שעדיין לא נתן לו מיקרי שפיר ברשותו לענין שיהיה יכול להקדישו אם נאמר דזה מיקרי הקדש ממש דצדקה דומה להקדש. וע"כ דצדקה לעניים אינו דומה להקדש ממש רק דבצדקה לא הוי כמסירה רק מטעם נדר הוא דמחויב אבל אין הב"ד יורדין לנכסיו וכמ"ש רב האי גאון ז"ל בתשובה ודוק היטב בכ"ז כי עוד יש להאריך בזה וקצרתי

(כג) עוד כ' הרמב"ן ז"ל לדון על גוף התשובה שהשיב רבינו האי גאון ז"ל וז"ל ומ"ש תו הבעה"מ ז"ל ושמעינן מדברי רבינו האי גאון ז"ל דמאי דאמרינן דממשכנים על הקופה אפילו בערב שבת לא אמרו אלא כגון בדבר שהוא תנאי בני עיר תשובת הגאון ז"ל בזה אינה מחוורת דמאי דקשיא להו מעשה דר"ג לאו מילתא הוא דהתם שעת הביעור הי' והי' צריך להוציאו מרשותו דקתני רישא דההוא מתני' כיצד הי' הביעור נותן תרומה כו' ומעשר ראשון לבעליו ובתר הכי קתני מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו צריך לקרות להם שם כיצד מעשה דר"ג ותניא בהדיא בברייתא מזכה להן ע"י אחר כו' וכולה מתני' בשעת הביעור דאלת"ה אמאי אקנינהו להו ר"ג והלא מעשר הי' וחייב הוא ליתנו לעניים מה"ת ומה היה חושש אע"כ כדי שיוציאנו מרשותו עשה כן ואי לאו שעת הביעור א"צ אלא לקרות שם בלבד כדתנן שני לוגין כו' עכ"ל. והנה באמת כד אנו באין לעיין בזה הלא כת מרבותינו הראשונים נ"ע דמפרשי ג"כ למתני' להא דר"ג וזקנים שעיקר כוונת ר"ג הי' בכדי שלא יאכלו בני ביתו טבלים וכן פירש"י ז"ל במס' קדושין (דף כ"ו ע"ב) בד"ה ומקומו מושכר לו בסה"ד שם והתוס' שם בד"ה מעשה הקשו על פירש"י ותי' של הר"ת הוא כמו שפי' הרמב"ן כאן יעוש"ה ועיין בתורי"ד שם במס' קדושין שמפרש ג"כ כפירש"י יעו"ש. ועיין בריטב"א קדושין שם שהביא ג"כ שני הפירושים הנ"ל והאריך עוד בזה וכ' ממש כדברי הרמב"ן ז"ל בכאן יעוש"ה. ועיין ג"כ בשמ"ק ב"מ על (דף י"א) האריך ג"כ בזה והביא פי' הרמב"ן בזה יעוש"ה. אבל עיקר הקושיא שהקשה הרמב"ן ז"ל על התשובה של הגאון ז"ל דהלא המעשר הוא מחויב