אמרי הצבי א קסב

להן עכ"ל. ולעיל (בדף ס"ו) בד"ה ה"נ דגזל קרבן דחבריה וז"ל ואתא לאשמעינן דאינו עולה לו ולא לבעליו לו אינו עולה שאינו שלו כו' לבעלים נמי אינו עולה ואפילו לא אייאש ואפי' שהביא כהן לשם בעליו דבעי' יביא אותו לרצונו ולא זה שהביאו שלא לרצונו כו' פרט לזה שלא עשאו שליח והקריבו שלא מדעתו עיין לקמן בהאי פירקא שכתבתי שאם הקריבו לשם בעליו שעלה לו לבעליו עכ"ל הטהור וכוונתו שכתב לקמן היא מ"ש על (דף ע"ו) שהבאתי לעיל. ולכאורה נראה מדברי התורי"ד (בדף ס"ו) שסובר דסוגית הש"ס (בדף ס"ו) לא ס"ל כתירוצא דרב דימי (בדף ע"ו) דאל"כ יסתרו דבריו מסוגית הש"ס דלקמן (דף ע"ו). ולכאורה י"ל בהא דקאמר הש"ס (בדף ע"ז ע"ב) אלא ר"ל מ"ט לא אמר כר"י ולישני הש"ס דר"ל סובר דאפי' כי הקריבו הגנב לשם הבעלים ג"כ לא עלה לשם חובה וצרכינן לפרש דהכוונה הוא מ"ט לא אמר כתירוצא דר' אבין משום ר"י דמשני בשוחט תמימים בפנים שלא לשם בעלים. ויש לומר עוד יותר דר"ל לשיטתו דסובר דהבעלים יכולין להקדישו כשהוא ביד הגנב ג"כ א"כ פשיטא דאם הגנב שוחט הקרבן לשם הבעלים דעלה לבעלים לשם חובה ושפיר פריך הש"ס ור"ל מ"ט לא אמר כר"י והיינו אפי' כתירוצא דר"ד משמיה דר"י בשוחט תמימים בפנים לשם בעלים. אבל עכ"פ שמעינן מדברי התורי"ד הנ"ל דסוגיא דב"ק (דף ס"ו) סובר דאפילו אם הביאו לשם בעלים הראשונים אינו עולה לו לבעליו ולכאורה טעמא בעי דהא לו יהיה כאילו תפסו הנגזל מעצמו מן הגזלן וה"נ נימא דהוה כאילו תפסו הבעלים בעצמן ועוד אמאי לא נימא דהכהן הוה כאילו נעשה שומר לבעלים וכמ"ש הרמ"א בחו"מ (סי' שמ"ח) סעיף ז'. באם בא החפץ הגנוב לידו נעשה שומר אם יודע שהוא גנוב ועיין לקמן על (דף נ"ו ע"ב) [או"ג] ועל (דף ס"ח ע"ב) [אומ"ב] מ"ש בזה וא"כ הי"ל כאילו כבר בא ליד הבעלים. ואולי הוה הטעם משום השחיטה ומיירי שהגנב שחטו בעצמו בשביל הבעלים הראשונים אלמא דס"ל דגם בכה"ג שרוצה הגנב להחזיר הגניבה להבעלים עדיין לא מיקרי של הבעלים והיינו שסוגית הש"ס לקמן (בדף ס"ו) סובר כן וא"כ השתא היכא דהגנב שחטה לשם הבעלים הראשונים אמרינן דהוה כאילו לא בא ליד הבעלים מכ"ש היכא דלא עשה מעשה כלל רק שאמר שרוצה להחזיר להבעלים בודאי דלא הוה כאילו הוא ביד הבעלים הראשונים ונראה לכאורה דסובר סוגית הש"ס בב"ק (ס"ו) כסברת הרמב"ן ואפי' בחפץ מבורר הדין כן לפי פירושו של התורי"ד

אולם אחר העיון היטב בזה נראה דעיקר סברת התורי"ד הוא דבקרבן בעינן דוקא שההבאה לעזרה ליד כהן יהיה הבעלים דוקא או מיד שלוחו דהוי כידו שכן דקדק בלשונו וכתב דבעינן יביא אותו לרצונו ולא זה שהביאו שלא לרצונו והבעלים מטפלין בו עד העזרה או שולחין אותו ע"י שליח פרט לזה שלא עשאו שליח והקריבו שלא מדעתו ע"ש וא"כ הוא משום דגלי קרא. ובאמת הוא דבר חדש ולא מצאתי עוד בשום מקום כתוב כן אבל אי לאו משום דגלי קרא שפיר היינו אומרים דמיקרי של הבעלים. מיהו ראיה ג"כ ליכא משום דנוכל לדחות כמו שכתבתי לעיל משום דהגנב עושה מעשה ששחטו לשם הבעלים הראשונים וי"ל בזה

(י) והנה יש להוכיח מדברי הרדב"ז דסובר ג"כ כשיטת הבעה"מ דחל ההקדש של הנגזל אם הגזלן רוצה להחזירו הגזילה אע"פ שעדיין לא החזירו. והנה לא ראיתי בגוף דברי הרדב"ז רק כפי שהובא בפתחי שערים (ח"ב) במהדו"ב על (דף קי"ב ע"א) וז"ל עפ"י מה דאיתא ברדב"ז ח"א (סי' ת"ג) שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שהיה לו שט"ח על שמעון והקדישו אם הוא קדוש או לא תשובה אינו קדוש דנהי דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט והוי כאילו מסר את השטר לגזבר מ"מ בעי מסירה וכתיבה וליכא כתיבה כו' ומסתברא לי דאם תבעו לדין וא"ל חמשין לית לך וחמשין אית לך והילך וקפץ והקדישם חל ההקדש על אותן החמשין דאמר הילך דכיון מש"ה חשבינן ליה ככופר הכל ואינו מחויב שבועה מה"ת משום דחשבינן ליה כאילו הם גבויים כבר או פקדון אצלו והם שלו בכ"מ שהן וכ"כ רש"י ז"ל הילך לא הוצאתים והם שלו בכל מקום שהם ואע"ג דלא קיי"ל כוותי' במ"ש לא הוצאתים דאפילו הוציאם והביא אחרים במקומם הילך הוא מ"מ במ"ש והם שלך בכ"מ שהם לא פליגי עליו וכ"כ הגאונים דכל שהם בידו ומזומן לתת אותם לתובע כמי שנתנם לו כבר דמי עכ"ל הרדב"ז. והגאון בעל פ"ש אסברה לה עפי"ד הרא"מ בנדרים (ל"ד) דכל שבידו ליטלם הוה כאילו כבר הוא בידו יעו"ש וגם אנכי בחידושי בעזה"י הרביתי חזון בזה [אח"ז ראיתי ברדב"ז עצמו כתוב שם כן קצת באריכות]. אבל עכ"פ מבואר דכל שהודה הרי הוא כאילו כבר זכה בו וכאילו הוא כבר ברשותו לכל דבר וא"כ ממילא יכול להקדישו. ועיין לקמן על (דף צ"ג) [אומ"ג אק"ב] מ"ש בדברי הרדב"ז הנ"ל

(יא) ויש להביא ראיה לזה מהא דאיתא לקמן בב"ק (דף ק"ד ע"א) אלא אמר רבא שאני מתני' כיון דידע למאן גזלי' ואודי ליה כיון דאפשר לאהדורי ממונא למרי' הוי לי' כמאן דאמר לי' יהיה לי בידך הילכך נשבע אע"ג דקאמר לי' יהיה לי בידך כיון דבעי כפרה לא סגי עד דמטי לידיה הא לא אשתבע הוה גביה פקדון עד דאתי ושקיל ליה. ועיין ברש"י ותוס' שם ד"ה אלא א"ר מ"ש בזה. ותורף החילוק שבין רש"י לתוס' הוא דלרש"י מוקי רבא למתני' ככ"ע בין לר"ט ובין לר"ע וכל היכא דאודי ליה בפניו הרי הוא כאילו מסרו לידי' ונראה מדברי רש"י דמוקי למתני' דאידי בפניו ובזה יש חילוק בין קודם שבועה או לאחר שבועה וכמו דמחלק הש"ס. ולהתוס' דוחק לפרש דמיירי דאודי ליה בפניו דא"כ אפי' בהודה לאחר שבועה ג"כ יהיה כמאן דמונח בידי' אלא מיירי בהודה שלא בפניו רק בפני עדים יעויין היטב בדבריהם ועי' בשמ"ק שם. וא"כ מבואר דכל דא"ל גזלן לנגזל שרוצה להחזיר לו הגזילה הרי הוא כאילו כבר החזיר לו והרי הוא ברשותו לגמרי וא"כ ממילא דיכול ג"כ הנגזל להקדישו והוא ראיה ברורה לכאורה ודוק

(יב) והנה ראיתי בנתה"מ (סי' פ"ז סק"א) על מ"ש הש"כ שם בסק"ג דבהודה במקצת הפקדון הו"ל הילך דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא ואפילו בביתו של נפקד יעו"ש. ותמה עליו בנתה"מ מהא דריש הבית והעליה גבי אם היה מכיר מקצת אבנים קאמר התם דהוה מודה במקצת ואם אמר על מקצת א"י הוה משואיל"מ וכן הוא לקמן (סי' קמ"ד) ולדעת הש"כ הו"ל הילך וכתב שם הנתה"מ דדוקא בפקדון הוה הילך משום דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא ופקדון ברשות בעלים קאי אבל גזילה אם תבעו שגזל ממנו ב' כלים והוא מודה באחד ועומד בביתו לא הוה הילך דגזילה לא קאי ברשותא דבעלים עד שעת השבה לפני ב"ד דהא בגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וכיון דלאו ברשות בעלים קאי לא הו"ל הילך ואף דבב"ק (ק"ג) אמרינן כיון דאודי ליה כמאן דאמר יהי' לי בידך דמי הא כתבו התוס' שם דוקא כששתק והלך לו ע"ש וא"ש הא דר"פ הבית והעלי' דמיירי דפנינהו דרך גזילה וא"כ תו לא הוה הילך ואי מעצמו נפל לרשותא דחד מינייהו נראה דלא הוה מודה במקצת כלל אפילו למ"ד הילך חייב דלא הוה מודה במקצת רק בתבעו הלואה או פקדון דיש עליו חיוב הגוף לשלם או להשיב אבל אם אומר ראובן לשמעון שני בהמות אלו שנכנסו לרשותך או שעומדים בשוק הם שניהם שלי ושמעון אומר אחת שלי ואחת שלך לא הוה מב"מ כיון דליכא חיוב הגוף רק שהם מחולקין על חפץ א' אם הוא של זה או של זה כו' יעוש"ה. וכל דבריו תמוהין בעיני דמנ"ל דבגזל אם הגזלן רוצה להחזיר לנגזל דלא הוי של הנגזל ואף להקדישו שפיר יכול הנגזל וכמו שביארתי לעיל. והנה הרב זצ"ל הרגיש בעצמו מהא דב"ק וכ' הא כתבו התוס' דוקא כששתק והלך לו והנה לא אדע כלל פי' הדברים דהא התוס' לא כתבו רק דבעינן הודה בפניו דוקא והכא בודאי גבי מודה במקצת הוא ע"י תביעה ובודאי בפניו הודה וא"כ פשיטא דבפקדון מיקרי הילך אפילו הוא בביתו של הנפקד ואדרבה מסוגית הש"ס דב"ק יש ראיה גדולה לזה אפילו לשיטת התוס' ומכ"ש לשיטת רש"י ודוק ועיין עוד בנתה"מ (סי' פ"ח סק"ב) מ"ש לתרץ קושית הקצה"ח והלך לשיטתו במ"ש כאן (בסי' פ"ז) וכבר הוכחתי שדבריו לית להו פתרי

(יג) וגם במ"ש הנתה"מ דלא הוה מודה במקצת רק בתבעו פקדון או הלואה דיש עליו חיוב הגוף לשלם או להשיב