אמרי הצבי א קנח

דסובר בע"ח הוה מ"מ הא הוי כמו אפותיקי כדאיתא לעיל (דף ל"ג) בעא מיניה רבא מר"נ מכרו מזיק לר"י מהו כיון דאמר ר"י ב"ח הוא וזוזי הוא דמסיק ליה מכור או דילמא כיון דמשועבד ליה לניזק לאו כל כמיניה א"ל אינו מכור כו' כל הסוגיא וא"כ נוכל לומר כשתפסו ניזק גם ר"י מודה שהשור הוא של הניזק ונהי דאם ישלם לו אח"כ מוכרח הוא להחזיר לו השור מ"מ כל כמה שלא שילם לו מהני תפיסתו לענין זה דנימא ביה דרשות משנה וי"ל בזה. וא"כ הכא דמוקי הש"ס כשתפסו ניזק וא"כ אמרינן ביה דרשות משנה ולא נעשה מועד כלל ואפילו בעשרה נגיחות אם בכל פעם שנגח תפסו הניזק ולא מיבעי' לר"ע דסובר שותפי נינהו בודאי דאמרינן בזה רשות משנה אלא אפילו לר"י דסובר ב"ח נינהו מ"מ כשתפסו ניזק נוכל לומר דאמרינן ביה רשות משנה וא"כ מש"ה שפיר משכחת לה כשנגח כמה פעמים ועדיין הוא תם ודוק

וראיתי בתוי"ט כאן בר"פ הביא פירש"י הנ"ל וכתב עוד וז"ל והוי מצי נמי לפרושי כגון דלא אייעוד בב"ד דהעדאה בב"ד צריכה להיות כו' וכתב בתוס' חדשים וז"ל וקשה דא"כ היאך סבר ר"ש כר"ע דשותפי נינהו כ"ז שלא פסקו הב"ד ואי תפיס קודם שבא לב"ד גם ר"ש ור"ע מודים דהוי כשומר על הכל כדכתב הרא"ש מובא בתוי"ט לקמן בד"ה ר"ש אומר כו' וא"כ ע"כ מיירי שכבר עמדו כל פעם לדין וא"כ הרי נתייעד בזה לכך לא פירש"י כן עכ"ל. והנה לא עיין בשמ"ק הנ"ל שהבאתי כי דברי התוי"ט הם הם דברי הרמ"ה ז"ל ומ"ש התוח"ד דבתפיס קודם שבא לב"ד גם ר"ש ור"ע מודו דהוי כשומר על הכל והביא ראיה מדברי הרא"ש הנ"ל ולענ"ד איני מבין דהא רק לר"י הוה כן אבל לא לר"ע. מיהו הרמב"ם בפ"ח מהל' נזקי ממון ה"ו שם נראה דסובר דגם לר"ע דסובר שותפי נינהו הוא דוקא לאחר גמ"ד עייש"ה ולעיל בפרק המניח [י"ח וי"ט וכ"ג] על (דף ל"ג) הארכתי בביאור דבריו א"כ א"ש דברי התו"ח הנ"ל וצ"ל דרש"י סובר ג"כ בזה כהרמב"ם מ"מ אין תפיסה על התוי"ט בזה דהא הרבה ראשונים סוברים דלר"ע דשותפי נינהו מיד לאחר הנזק יש להניזק חלק בהשור המזיק וכאשר הארכתי לעיל והרבה י"ל

בזה

[ב] (א) שם ע"ב אמר רבא לעולם כר"י דאמר בע"ח נינהו ודקשיא לך אחרון אחרון נשכר ראשון ראשון נשכר מיבעיא ליה הב"ע כגון שתפסו ניזק לגבות ממנו ונעשה עליו כש"ש לניזקין א"ה יש בו מותר יחזיר לשלפניו יחזיר לבעלים מבעי' ליה אמר רבינא ה"ק אם יש בו מותר בנזקיו יחזיר לשלפניו כו' כל הסוגיא

והנה בפי' הסוגיא להלכה דפסקינן כר"ע דשותפי נינהו איכא בזה פלוגתא בין הראשונים נ"ע ויבואר בקצרה. דעת הרי"ף ז"ל דלדידן דפסקינן כר"ע דשותפי נינהו ואם תפס הניזק נעשה שומר על הכל ואין הבעלים מפסידין מחלקם כלל. ורק הניזק שתפס משלם הכל וכן פירש"י כאן בד"ה יחזיר לבעלים מבעי' ליה יעוש"ה. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' נזקי ממון הל' י"ג וז"ל ניזק שתפס בהמה שהזיקה לגבות חצי נזקו מגופה נעשה עליה ש"ש לניזקין ואם יצתה והזיקה הניזק הראשון חייב בנזקיו והבעלים פטורים כיצד שור שוה ר' שנגח שור שוה ר' והפסיד ר' ותפסו הניזק לגבות ממנו ק' וחזר ונגח והפסיד ק"מ הרי הניזק האחרון משתלם ע' והניזק הראשון שתפסו משתלם מותר נזקיו והוא ל' והבעלים ק' וכן כל כיוצא בזה עכ"ל ועיין בטוח"מ (סי' ת"א) ובש"ע שם (ס"ב) הביא דעת הרמב"ם הנ"ל. ואנכי מסופק בדעת הרמב"ם ז"ל בהא דאמרינן שהניזק שתפס צריך לשלם הכל ואין הבעלים הראשונים מפסידין הכל אם הכוונה הוא דוקא בכה"ג היכא דאין הניזק שתפס צריך לשלם מכיסו וכה"ג שנקיט הרמב"ם שנגח השור האחרון שוה ק"מ דמשלם הניזק שתפס שבעים דהא יש לו חלק בהשור המזיק מנה אבל אם היה מזיק באחרונה שלש מאות דהוי הח"נ ק"נ והניזק שתפס אין לו בהשור רק מנה אפשר דמודה הרמב"ם דאין הניזק שתפס צריך לשלם כל הנזק ומשום דאמרינן שלא נעשה שומר על השור יותר מכדי חלקו שיש לו בהשור או אינו אלא דאם הנזק האחרון הוא הרבה יותר מחלקו שיש לו להניזק התופס ג"כ צריך לשלם הכל מכיסו הואיל דנעשה שומר על כל השור וצ"ע בזה

(ב) והנה אם נימא דדעת הרמב"ם ז"ל דהא דאמרינן דנעשה שומר על השור שתפס היינו דוקא כדי חלקו אבל לא יותר מכדי חלקו דהיינו דא"צ לשלם מכיסו היה מובן לשון הרמב"ם ז"ל שדקדק וכתב שאחר שתפס הניזק השור ויש ם חלק בו מנה כתב שנגח שור אחר שוה ק"מ ואמאי שינה הלשון ולא נקיט שנגח שור שוה מאתים כמו שנקיט בראשונה. ועיין בסמ"ע (בסי' ת"א סק"ב) שעמד בזה. ולפי האמור א"ש דאם היה נקיט הרמב"ם שנגח לשור שוה מאתים היינו יכולין לטעות ולומר דה"ה בנגח לשור שוה ג' מאות ג"כ הדין דהניזק שתפס צריך לשלם ק"נ ואעפ"י שאין לו חלק בהשור רק שוה מנה היינו אומרים דמשלם מכיסו ג"כ והא דנקיט הלשון שנגח לשור שוה מאתים לאו דוקא נקיט מאתים רק ה"ה בנגח לשור שוה ג' מאות ג"כ הדין כן ומש"ה דקדק הרמב"ם ז"ל וכתב שנגח לשור שוה ק"מ דמשלם הניזק התופס שבעים ושינה מהני בבות דלעיל לאשמעינן דדוקא היכא דיש להניזק התופס חלק בהשור כדי הזיקו הוא דאמרינן דמשלם הכל דהיינו כל הח"נ והטעם משום דאמרינן דהניזק התופס נעשה שומר על חלקו והרי יש בחלקו של הניזק התופס לשלם כל הח"נ ומש"ה משלם הוא והבעלים אינם מפסידין כלל אבל לענין שישלם עוד מכיסו זה א"צ לשלם ומשום דלא נעשה שומר יותר מכדי חלקו שיש לו בהשור ודוק

(ג) ולענד"נ דיש להוכיח דגם הרי"ף ז"ל סובר חילוק זה דאל"כ קשה במאי פליגי ר"י ור"ע כלומר דלא יהיה נ"מ כלל ביניהם בדין זה דהא אם נימא דאם תפס גם לר"ע הוה ש"ש גם על חלק בעלים וחלק הניזקין הקודמין והיינו גם לענין לשלם מכיסו מה שההפסד הוא יותר מחלקו המגיע לו בהשור המזיק וצריך הניזק שתפס לשלם כל מה שהזיק והא לר"י דסובר בע"ח הוא הוי ג"כ הדין דאם תפס הניזק משלם הוא הכל ואפי' מכיסו א"כ אין שום נ"מ בזה בין ר"י ור"ע ורק זה יהיה הנ"מ אם לא תפס דלר"ע הכל שותפין בו ולר"י רק הבעלים משלמין ולא הניזקין הקודמין וסוגית הש"ס מורה דגם בתפס איכא נ"מ בין ר"י ור"ע. וכן מורה לשון הרי"ף ז"ל למדקדק היטב בלשונו הטהור שכתב והילכתא כר"ש כו' והיכא דתפסו ניזק לגבות הימנו נעשה עליו ש"ש לניזקין ומחייב בניזקין והיינו דקתני אם יש בו מותר יחזיר לשלפניו פרישנא הכי אם יש בו מותר בנזקין יחזור לשלפניו ובהא אפילו ר"ש מודה עכ"ל והלא כבר כתב הרי"ף לעיל דהלכה כר"ש כיון דקאי בשיטת ר"ע וא"כ מה זה שכתב ובהא אפי' ר"ש מודה ועוד יש לדקדק הרבה בלשון הרי"ף ז"ל. אבל לפי האמור מובן שפיר דשיטת הרי"ף ז"ל הוא דלר"י היכא דתפס ניזק נעשה שומר על הכל ואפילו לענין לשלם מכיסו ג"כ ור"ע דסובר שותפי נינהו היכא דתפסו ניזק הוה הדין דנעשה שומר על כל חלקו והיינו מכח התפיסה שתפס נעשה ש"ש לענין שהניזק התופס משלם הכל אבל רק כדי חלקו שיש לו בהשור המזיק אבל לא לענין שישלם מכיסו וזה שכתב ובהא אפילו ר"ש מודה ודוק היטב בזה

(ד) והנה אם נימא דלא נעשה שומר יותר מעל חלקו ואם הנזק האחרון שוה יותר הרבה אם הניזק האחרון מפסיד או דבכה"ג גם הבעלים הראשונים מפסידין והניזק האחרון גובה כל חצי נזקו מהשור לא נתבאר כלל בזה דעת הרמב"ם. והנה כדעת הרי"ף ורש"י הנ"ל כן הוא דעת הרמב"ן ז"ל כאן במלחמות יעויין היטב בדבריו שהאריך בזה. והנה דעת רש"י ז"ל כבר הבאתי לעיל שהוא כדעת הרי"ף ועיין בטחו"מ (סי' ת"א) ובב"י שם מ"ש בזה. והיינו דאם תפסו הניזק הוה ש"ש על כל השור וצריך הוא לשלם הכל. וכן מבואר בדברי רש"י בד"ה יחזיר לבעלים ואם אין בכדי חלקו של הניזק התופס לשלם כל המגיע לניזק האחרון אם צריך לשלם מכיסו ג"כ או שהבעלים הראשונים מפסידין ג"כ זה לא נתבאר כלל בדבריו. ולכאורה י"ל דהא רש"י ז"ל כתב הטעם דחייב גם על חלק הבעלים הוא משום דבההוא הנאה דמשתלמי נזקייהו מהשור דלא אעריקו ליה בעלים לאגמא א"כ י"ל הואיל דעיקר הנאתו הוא מה שבטוח מחובו וא"כ דיו שנאמר שנעשה ש"ש כדי חלקו אבל לא יותר מכדי חלקו דהיינו שישלם עוד מכיסו זה לא שמענו ויש לדחות זה וקצרתי: