אמרי הצבי א קנב

בשניהם תמים ואחד גדול ואחד קטן בכה"ג לא הוי מב"מ כלל הואיל דליכא תביעה בשעבוד הגוף וא"כ אפילו בלא האי טעמא דט"ח והל"ב ג"כ פטור משבועת התורה כן היה נראה לכאורה וא"כ לפי האמור נוכל לומר הפי' בדברי הראב"ד ז"ל שכתב ע"ד הרמב"ם שכתב דחייב שבועת התורה ומשלם כמו שהודה שהרי הודה במקצת. וכתב עליו הראב"ד אתם ומועד קאי כו' ונתקשו המפרשים בפירוש דבריו ועי' בה"ה ובלח"מ שם הבאתים לעיל שם ולפי האמור י"ל דהוה הפי' דדוקא באם הניזק טוען מועד הזיק והמזיק טוען תם הזיק דבטענת הניזק איכא עכ"פ תביעה בדבר דאית ביה שעבוד הגוף בזה הוא דהוי מב"מ וחייב לישבע שבועת התורה משא"כ בשניהם תמים וא' גדול ואחד קטן דליכא כלל מודה במקצת הואיל דליכא לא הטענה ולא ההודאה בדבר שיש בו שעבוד הגוף ודוק

ובזה היה מרווח לי דקדוק אחר דלמה לא הקשה השמ"ק הנ"ל קושיתו על הרישא דאחד גדול ואחד קטן ורק על הסיפא הגם כי בפשיטות א"ש משום דברישא הוי ט"ח והל"ב וכמש"ל [אכ"ז] אך לפי"ד הנתה"מ הנ"ל ג"כ א"ש משום דברישא אינו חייב שבועת מב"מ משום דאין התביעה על שה"ג

[כט] (א) שם בגמרא הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק נימא תיהוי תיובתא דרב"נ דאמר ט"ח והל"ב פטור כו' כל הסוגיא ועיין במסכת שבועות (דף ל"ח ע"ב) במתני' ט"ח והל"ב פטור ור"ג מחייב ועיין עוד שם (בדף מ' ע"ב) ועוד בכמ"ד בש"ס איתא לסוגיא זו

והנה בכאן פירש"י בד"ה פטור אף מדמי שעורין דהא א"ל התובע לאו שעורים יהבי לך ואחולי אחיל גבך ועיין בתוד"ה לימא בסה"ד עכ"נ דרב"נ לכ"ע פוטר מדמי שעורים דמשמע ליה דסברא הוא שהוא פטור כיון שהודה לו שאין חייב לו שעורים ומחל לו ובשבועה דוקא פליגי אי בעינן ממין הטענה עכ"ל. והנה מבואר דשיטת רש"י ותוס' הוא דהטעם דפטור מן השעורים הוא משום מחילה וא"כ אפילו שהנתבע יודע בבירור שחייב לו שעורים ג"כ א"צ ליתן לו השעורים דהא אתינן עלה מטעם מחילה ועיין בח"מ סי' פ"ח סעיף י"ב ובסמ"ע ס"ק כ"ג ובש"כ ס"ק י"ז מ"ש בזה בשם הלבוש והב"ח ועי"ש ברמ"א סעיף י"ב שכ"כ בפירוש שאפי' אם הנתבע יודע בבירור שחייב לו שעורים ג"כ פטור משום דמחיל גביה

אולם ממ"ש התוס' במסכת סנהדרין (דף ו' ע"א) בד"ה צריכה קנין מוכח דמטעם הודאה אתאן עלה דהיינו שהתובע הודה שאינו מגיע לו שעורים כלל וז"ל התוס' שם באה"ד ומט"ח והל"ב דפטור אף משעורים דמודה הוי בהו אין ראיה דהתם ע"כ לאו משום דאמרינן מדלא תבע להו סתמא אחלינהו הוי פטור אלא היינו טעמא מדלא תבע שעורים מודה הוא דלא מחייב ליה שעורים מדפריך עלה בסוף המניח (ל"ה) מהא דתנן היו הניזקין שנים כו' הניזק אומר גדול הזיק את הגדול ומזיק אומר לא כי אלא קטן הזיק את הגדול כו' ומסיק דאפילו כדאמר מזיק לית ליה והתם א"א להיות הטעם כלל משום מחילה שהרי הוא עומד וצווח עכ"ל מבואר דס"ל לתוס' דעיקר הטעם הוא משום הודאה ולא מטעם מחילה ולכאורה דברי התוס' סותרין להדדי ויש לעיין בזה. ושיטת הרא"ש ז"ל דהוא מטעם הודאה וחולק על רש"י ותוס' הנ"ל וז"ל הרא"ש פי' רש"י פטור אף מדמי שעורין דהוא אומר לאו שעורים יהיב ליה ואחולי אחיל גביה וכן פי' התוס' והקשה הרא"ש ע"ד ומסיק וז"ל ל הילכך נראה לפרש דרב"נ איירי כעין מתני' כגון טענו חיטין הלויתיך באותו יום ובאותה שעה והלוה אומר שעורין היו אם איתא דהלוה שניהם היה טוען על שניהם כיון דבבת אחת הן אלא ודאי הודה שלא הלוה לו שעורין כו' יעו"ש ועיין בש"כ שם ס"ק י"ז מ"ש בזה. ולטעמא דהודאה אם הנתבע יודע בבירור שחייב לו שעורין י"ל אם פטור מלשלם שעורין אם הודאה של תובע מהני ג"כ כמו מחילה וי"ל בזה. והנה הסמ"ע בח"מ סי' פ"ח ס"ק כ"ג הביא שם דברי הרא"ש הנ"ל וכתב שגם הרא"ש ס"ל כסברת רש"י ותוס' והני תרי טעמי דהודאה ומחילה הכל הוא טעם אחד ומודה הרא"ש לסברתם יעוש"ה בדבריו. ועיין בש"כ שם סוף ס"ק ט"ז מ"ש ואפשר שגם דעת רש"י ותוס' כן כו' יעוש"ה

אולם מדברי התוס' בסנהדרין הנ"ל נראה לכאורה דס"ל דלאו מטעם מחילה הוא רק מטעם הודאה בלחוד וי"ל בזה. והרא"ש כתב בשם הרמ"ה הטעם דפטור מדמי שעורים משום דיכול לטעון משטה. ועיין ש"כ סי' פ"ח ס"ק ט"ז מ"ש בזה ולשיטת הרמ"ה אם הנתבע יודע בעצמו שחייב לו באמת שעורים חייב לשלם לו שעורים עכ"פ. ועיין ג"כ בש"כ סי' ת' סק"ה וסק"י מ"ש בזה

(ב) והנה לכאורה י"ל דהא ל"ל כל הני טעמי לפטור בט"ח והל"ב הלא במסכת שבועות (דף ל"ט ע"ב) ילפינן לה מקרא דכי הוא זה דאיתא שם הטענה ב' כסף אמר רב כפירת טענה ב' כסף ושמואל אמר טענה עצמה ב' כסף כו' ושמואל כתיב הוא וכתיב זה דאי כפר במקצת ואודי במקצת חייב ורב חד להודאה במקצת הטענה וחד להודאה ממין הטענה ושמואל לאו ממילא שמעת מינה דחסרה לה טענה כו' יעו"ש. וא"כ הואיל דילפינן מקרא דט"ח והל"ב פטור למה הוצרכו הראשונים ז"ל לומר טעמי אחריני לפטור בטענו חיטים והודה לו בשעורים ולכאורה י"ל בזה. ועיין בסמ"ע סי' פ"ח ס"ז דהביא ג"כ טעם זה לפטור ודוחק לומר דהני טעמי שכתבו הראשונים ז"ל הוא לומר הטעם דפטרה התורה משבועה משום הני טעמי הואיל דמחיל ליה או דהודה על השעורים או דהיה יכול לטעון משטה וא"כ לאו הודאה הוא ומש"ה תו פטור משבועה ג"כ הואיל דתו ליכא הודאה במקצת. זה דוחק חדא דהא אנן קיי"ל כרבנן דפליגי על ר"ש וסבירא להו דלא דרשינן טעמא דקרא הגם כי היכא דאין נ"מ לדינא לכ"ע דרשינן טעמא דקרא ועיין במסכת יבמות (כ"ג ע"א) ברש"י סוף העמוד והארכתי בענין זה בכמ"ד מ"מ הכא לא שייך לומר כן. ועוד דהוא גופיה קשיא דהואיל דמצד הסברא פטור במה שהודה א"כ תו ליכא כלל הודאה במקצת ולמה באמת הוצרכה התורה לכתוב כי הוא זה תרי מיעוטי ולמעט דבעינן הודאה ממין הטענה דוקא תיפוק ליה דליכא הודאה כלל

והנה באמת קושיא זו היא אלימתא ומצאתי כי היא כתובה בשמ"ק ב"מ על (דף ה' ע"א) בד"ה והודה לו בשעורים פטור תימא לי דלמ"ד אף מדמי שעורים כרב"נ בפרק המניח ליכא הודאה כלל ותו דילמא רשב"ג דמחייב בדמי שעורים אבל משבועה פטור דבעי נמי הודאה ממין הטענה. וי"ל דלת"ק הוא גופא אשמעינן קרא דמשום דפטור אף מדמי שעורים א"כ ליכא הודאה ורשב"ג דמחייב השעורים מחייב ליה נמי שבועה על החיטין כו' יעו"ש שכ"כ בשם מהר"י כ"ץ ז"ל ועיין בספר פ"י שם שהקשה מעצמו קושיא זו יעו"ש מ"ש בזה. הרי דהמוהר"י כ"ץ ז"ל כתב באמת דמש"ה פטרה רחמנא אותו משבועה משום דליכא הודאה כלל ובאמת התורה השמיענו בזה תרתי כאחד דפטור משבועה משום דפטור משעורים וליכא הודאה כלל ולא הוי תו מודה במקצת. ועיין בפ"י במסכת ב"מ (ה' ע"א) על תוס' ד"ה והודה בשעורים מ"ש בזה

(ג) והנה לולא דמסתפינא הייתי אומר בזה דבר חדש דתליא בגירסת הש"ס בשבועות שם (ל"ט ע"ב) דלפי הגירסא דילן בהא דקאמר שם הש"ס ושמואל כתיב הוא וכתיב זה דאי כפר במקצת ואודי במקצת חייב ורב חד להודאה במקצת הטענה וחד להודאה ממין הטענה ושמואל לאו ממילא שמעת מינה דחסרה לה טענה אלא א"ל רב כו' כן הוא גירסא דילן והוה הפי' דשמואל ג"כ סובר דמקרא ממעטינן דבעינן דוקא הודאה ממין הטענה ורק הואיל דסובר דהוי רק שני כסף וזה הוא כל הטענה והואיל דבעינן הודאה ממין הטענה א"כ ממילא ידעינן דלא בעינן כפירה שתי כסף. אבל רש"י ז"ל אית ליה גירסא אחרת וז"ל בד"ה ולאו ממילא שמעת מינה דחסרה לה טענה לרב פריך נהי נמי דלמקצת הטענה וממין הטענה אתו מיהו לאו ממילא שמעת מינה דחסרה לה טענה ראשונה ואין כאן עוד כפירה משתי כסף עכ"ל. והנה מבואר דרש"י ז"ל לא היה גורס ושמואל לאו ממילא שמעת מינה וא"כ לשמואל אמרינן דלא ילפינן כלל מקרא דכי יתן דבעינן דוקא ממין הטענה ורק דאיכא ב' מיעוטי חדא אתא להודאה במקצת הטענה וחד דלא בעי שיהיה הטענה יותר משתי כסף ומן השתי כסף איכא ג"כ הודאה וא"כ דלא ילפינן כלל זה מקרא שפיר הוצרכו לומר כל הני טעמי ודוק היטב. מיהו הוא דבר חדש ויראתי לחדש כן: