אמרי הצבי א קנ

גמרא ד"ה הא לא מייתי ראיה כו' יעו"ש הארכתי בדבריו יען כי הוא יסוד ודבר חדש בסוגיא זו

והנה לפי"ד הפ"י קשה דהא בגמרא קאמר דגם בכה"ג דניזק אחד ומזיקין שנים ג"כ דומה לט"ח והל"ב מדפריך הש"ס מינה לרבה ב"נ והפ"י בעצמו האריך בזה וכתב דלפום המסקנא הוא דאית לן האי סברא אבל לפום ההו"א היינו אומרים דגם בכה"ג דומה ג"כ לט"ח והל"ב ומיישב בזה דברי הרמב"ם ז"ל. אולם לא פי' כלל הסוגיא שנבין פי' הסוגיא בזה כנראה למעיין היטב בסוגיא

(ג) ולעד"נ בישוב הסוגיא דגמרא לפום ההו"א ולפום המסקנא ויהיה מיושב הכל עפ"י דברי הפ"י הנ"ל ובהקדם עוד דבר אחד. דהנה בהא דניזק אומר גדול הזיק ומזיק אומר קטן הזיק וכן בניזק אומר מועד הזיק ומזיק אומר תם הזיק אמרינן המע"ה אמאי לא אמרינן דישבע שבועת התורה דהא הוה מודה במקצת גמור ובאמת הרמב"ם ז"ל פוסק כן ואמאי לא תני תנא דמתני' בהדיא כן

ובאמת כבר הביא השמ"ק כאן קושיא זו וז"ל בד"ה והמזיק אומר כו' וא"ת אמאי לא מחייב שבועה והלא הוא מודה במקצת וי"ל דמיירי בנתבע טוען שמא ומ"מ לא מחייב שבועה ואי"ל כיון שלא היה לו לידע ואכתי קשה לרחב"א דמוקי לה בגמ' בברי וברי וי"ל דכיון שהדמים אינם מענין אחד שזה טענו דמי גדול וזה טענו דמי קטן וכן במועד ותם ובגמרא נמי מדמי להו לחטים ושעורים ממורי שיחיה תלמיד הר"פ ז"ל עכ"ל השמ"ק. והנה מ"ש לתרץ הואיל דהדמים אינם מענין אחד כו' אינו מובן כל כך והוא דחוק קצת וא"כ נשאר הקושיא לרחב"א דמוקי למתני' בברי וברי הא הוי מודה במקצת וחייב שבועת התורה

ונלע"ד בפירוש הסוגיא דהנה הש"ס פריך לרחב"א דמוקי למתני' בברי וברי מסיפא דקתני א' גדול וא' קטן כו' א' תם ואחד מועד ניזק אומר מועד הזיק והמזיק אומר תם הזיק המע"ה הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק נימא תיהוי תיובתא דרב"נ כו' וה"פ דבאמת קשה דאמאי לא קתני דהמזיק ישבע שבועת מב"מ ומדלא קתני כן משמע דא"צ המזיק לישבע הואיל דזה הוה הודאה שלא ממין הטענה והוה כט"ח והל"ב ואתיא מתני' כרבנן דפליגי על ר"ג דר"ג סובר דט"ח והל"ב חייב שבועת התורה וכ"ש דצריך לשלם מה שהודה לו ורבנן סברי דכה"ג פטור מן השבועה משום דלא הוי ממין הטענה ואתיא מתני' דידן כרבנן. וכ"ז הוא לענין שבועה אבל לענין שיהיה צריך לשלם מה שהודה עכ"פ גם רבנן סברי דצריך לשלם ורק רב"נ הוא דחדית לן דלרבנן דסברי דלא הוי הודאה ממין הטענה ופטור משבועה ה"ה דפטור ג"כ מלשלם מה שהודה וא"כ שפיר פריך הש"ס כאן לרב"נ דהא במתני' קתני המע"ה ודייקינן מינה הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק נימא תיהוי תיובתא דרב"נ דאמר ט"ח והל"ב פטור אף משעורין ובמתני' הוה ג"כ הודאה שלא ממין הטענה כמו חיטין ושעורין דאל"כ אלא דהוה הודאה ממין הטענה א"כ קשה אמאי לא תני במתני' דחייב לישבע שבועת התורה דהא הוה מב"מ גמור וע"כ דתנא דמתני' מיחשב לה לט"ח והל"ב ואפ"ה מה שהודה המזיק שקיל אפי' אי לא מייתי ראיה וא"כ נימא תיהוי תיובתא דרב"נ דאמר ט"ח והל"ב פטור מלשלם שעורין ג"כ. ומשני הש"ס ע"ז דמתני' מיירי בברי ושמא ומפרש דקאמר ברי מאן דקאמר שמא מאן אי נימא דקאמר ניזק ברי וקאמר מזיק שמא אכתי לימא תיהוי תיובתא דרב"נ וה"פ דאי מיירי דניזק טוען ברי ומזיק שמא וא"כ הוה מזיק מודה במקצת והוה משואי"ל, דמשלם דהא הוה כאמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא וא"כ אמאי קתני התנא המע"ה היל"ל דמשלם כמו שאמר ניזק ומדקתני המע"ה משמע דס"ל לתנא דמתני' דזה הוה כט"ח והל"ב ואפ"ה אי לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק ואכתי הוה תיובתא דרב"נ. ואע"ג דבניזק טוען ברי ומזיק שמא היל"ל דלא שייך לומר דהוי מחויב שבועה ואיל"מ משום דלא הו"ל למידע וכמ"ש התוס' לקמן (בדף מ"ו ע"א) בד"ה דאפילו שמתרץ הר"י כן יעו"ש מ"מ המקשן כאן לא אסיק אדעתיה האי סברא דהיכא דלא הי"ל למידע ל"א משואיל"מ. ומכ"ש דא"ש לשיטת הרמב"ם ז"ל דגם בכה"ג דלא הי"ל למידע ג"כ אמרינן משואי"ל עיין ברמב"ם בפ"ה מהל' שאלה ופקדון ה"ו דכן דעת הרמב"ם והראב"ד חולק יעוש"ה. וע"ז משני הש"ס אלא דקאמר ניזק שמא וקאמר מזיק ברי כו' וה"פ דעתה חזר בו הש"ס מסברא הראשונה רק דבנידון דמתני' דניזק היה רק שור אחד ושל המזיק היו שנים אחד גדול וא' קטן או א' תם וא' מועד בכה"ג הואיל דהתביעה הוא רק דבר אחד שהניזק תובע להמזיק ששור הגדול הזיק או שהמועד הזיק והמזיק משיב ששור הקטן או התם הזיק בכה"ג שאין הניזק תובע על שני דברים רק שתובע שהמזיק ישלם לו בעד השור הניזק והם מחולקים מאיזה דבר יהיה הפרעון אי משור הגדול או משור הקטן בכה"ג שאין החילוק ביניהם מכח איזה דבר בא החיוב בכה"ג לא מיחשב כט"ח והל"ב דבשלמא ט"ח והל"ב הם מחולקים מכח איזה טענה נעשה החוב התובע אמר שמגיע לו חיטים ושעורים אין מגיע כלל או מטעם הודאה או מטעם מחילה והנתבע משיבו שחיטים אינו חייב לו כלל רק שעורים בזה שפיר אמרינן דמיפטר אף השעורים לרב"נ אבל הכא אין הם מחולקים כלל מכח מה בא החיוב ורק עיקר ההכחשה הוא מאיזה דבר יהיה הפרעון זה לא דמי כלל לט"ח והל"ב וכסברת הפ"י הנ"ל. וא"כ שפיר אמרינן דאם שניהם טוענים ברי הוה שפיר המזיק מודה במקצת וחייב המזיק לישבע שבועת התורה ואם הניזק טוען ברי והמזיק טוען שמא נוכל לומר דבזה אמרינן דהוה המזיק משואיל"מ רק דהתנא לא איירי כלל במתני' בכה"ג שהניזק טוען ברי רק מיירי היכא דניזק טוען שמא ומש"ה אמרינן ביה המע"ה ואי לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק עכ"פ ולא שייך לומר בכה"ג למיפרך לרב"נ דסובר ט"ח והל"ב פטור אף משעורים דהכא בכה"ג לא דמי כלל לט"ח והל"ב ורק שהמקשן שהיה סובר דמתני' איירי בברי וברי או דהניזק אומר ברי ומזיק טוען שמא והיה קשה ליה דהא הוה המזיק מודה במקצת והיכא דהמזיק טוען שמא א"כ היל"ל דהוה המזיק משואיל"מ ומדקתני במתני' המע"ה והוה ס"ד דהמקשן דתנא דמתני' סובר דזה הוה ג"כ כמו ט"ח והל"ב. וע"ז הקשה דמוכח ממתני' הא אי לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק והוי תיובתא לרב"נ אבל אליבא דמסקנא דתנא דמתני' איירי בניזק טוען שמא א"כ ליכא כלל שבועת מודה במקצת ושפיר נוכל לומר דבכה"ג לא הוי כלל כמו ט"ח והל"ב הואיל דאינן מחולקין בעיקר התביעה מאין בא החוב וא"כ אי הוה בכה"ג דניזק טוען ברי ומזיק טוען ברי שפיר איכא חיוב שבועה והיכא דמזיק טוען שמא נוכל לומר דאמרינן דהמזיק הוה משואי"ל משלם

(ד) אולם כ"ז הוא דוקא שלא הוזק רק שור אחד ורק שהספק הוא על שני שוורים של המזיק משא"כ היכא דהוזקו שני שוורים של הניזק משני שוורים של המזיק ורק שלא נודע איזה שור הזיק לזה ואיזהו הזיק לזה בכה"ג הוה שפיר כמו ט"ח והל"ב ופטור הואיל דעיקר התביעה הוא משני דברים. וכן מבואר בהדיא בפ"י בסוגין בד"ה בגמרא תנן היו הניזקין שנים כו' עייש"ה. ומובן שפיר הא דהדר פריך הש"ס על רב"נ מסיפא דמתני' היו הנזקין שנים א' גדול וא' קטן כו' הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק אמאי חטים ושעורים נינהו ומשני ראוי ליטול ואין לו והתניא ה"ז משתלם על הקטן מן הגדול ועל הגדול מן הקטן ומשני דתפס והדר פריך הש"ס תנן היה א' תם וא' מועד הניזק אומר מועד הזיק את הגדול ותם את הקטן והמזיק אומר ל"כ אלא תם את הגדול ומועד את הקטן המע"ה הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק ואמאי חיטין ושעורין נינהו ראוי ליטול ואין לו ורש"י ז"ל בד"ה ראוי ליטול וכן התוס' בד"ה ראוי ליטול הוקשו דאמאי לא משני הש"ס כאן כמו דמשני לעיל דמיירי דקאמר ניזק שמא ומזיק ברי וי"ל דא"כ ה"מ למיפרך היינו הך כדפי' בקונטרס עכ"ל יעויי"ש מ"ש הצריכותא במה שהוצרך התנא למיתני כל הני בבי יעוש"ה. ולפי האמור מובן שפיר דהא כשמתרץ הש"ס בראשונה דהא דקתני בניזק א' ומזיקין שנים דמיירי בשטוען הניזק שמא וא"כ מש"ה לא קתני התנא דנשבע המזיק שבועת מודה במקצת דהא זה לא הוי כט"ח והל"ב הואיל דעיקר התביעה בא מכח דבר אחד והא דא"צ לישבע הוא משום דמיירי שהניזק טוען שמא וא"כ בכה"ג ליכא שבועה כלל ואשמעינן תנא בסיפא בניזקין שנים דהמע"ה ומיירי דניזק טוען ברי והא דפטור משבועה משום דזה הוה ממש ט"ח והל"ב הואיל דהוא שני תביעות והא דקתני המע"ה ומשמע הא אי