אמרי הצבי א קמט

ואף שכבר איתרע חזקת כשרותו ועומד לכך ס"ס הוא נשבע על רשעתו ודומה לשבועת שוא וגם י"ל דסתמא דחבלה הוא צריכה לגופה לפי מה שפירשתי כו' עכ"ל. והנה מבואר בדבריו דס"ל דאפילו לפטור מממון ג"כ אמרינן אאמע"ר ורק הכא הואיל דחזינן דעשה איסורא שהכה לחבירו וא"כ תו מע"ר והוא כסברת החכ"צ הנ"ל וכפי הדרך שכתבתי וגם שמעינן מדבריו דמכח ספיקא אין הב"ד יכולין לחייבו ממון והוא דלא כמבואר בדברי רש"י ז"ל הנ"ל וכפי שפירשתי וי"ל בזה הרבה. ועיין במג"א סי' רע"ח סק"א הביא דברי המוהרש"ל הנ"ל וע"ש מ"ש בזה

[כו] שם במתני' שור שהיה רודף אחר שור אחר והוזק ז"א שורך הזיק וז"א לא כי אלא בסלע לקה המע"ה כו' ופירש"י בד"ה בסלע לקה מתחכך היה בסלע ולקה עכ"ל. והנה מפירש"י ז"ל נראה דוקא דטוען שלא הוזק כלל מחמת הרדיפה ג"כ ורק שמעצמו היה מתחכך בסלע ולקה אבל אם מחמת הרדיפה היה זה בורח להציל א"ע שפיר היה חייב לשלם דבגרמתו הוזק. ובשמ"ק ד"ה ז"א וז"ל ואע"פ שמחמת רדיפת השור לקה אין כאן אלא גרמא הרב המאירי ז"ל. עוד שם בשמ"ק ד"ה בסלע לקה ואפילו לר' אחא דאזיל בתר אומדנא כו' הכא רגילות הוא כשהשור בורח שנופל ולוקה בסלע כו' ע"ש ובש"ע חו"מ סי' ת' ס"א שור שהיה רודף אחר שור אחר והוזק ז"א שורך הזיק וז"א ל"כ אלא בסלע לקה המע"ה וכ' הסמ"ע סק"א אלא בסלע לקה ואע"פ שנלקה ע"י רדיפת שורו אחריו לא הוי אלא גרמא בניזקין עכ"ל והוא כמ"ש בשמ"ק כאן. והנה לכאורה י"ל דאמאי לפירש"י חייב בכה"ג הלא הוי רק גרמא בעלמא וכמ"ש השמ"ק הנ"ל. והיה נלע"ד בזה דמכאן ראיה למ"ש הש"ך בסי' שפ"ו סק"ד לדחות דברי המוהרש"ל שכ' בדעת רש"י שגם רש"י מחלק בין דד"ג לגרמא עיי"ש וכ' עליו הש"ך וז"ל ואני אומר במחילה מכ"ת לא ירד לסוף דעת הרמב"ן כו' עיי"ש באריכות עד אלא ודאי ס"ל לרש"י דגרמי וגרמא הכל אחד הוא כו' ועייש"ה וא"כ לשיטת רש"י ז"ל גם בכה"ג היכא דהשור הוזק ע"י מה שברח מפני שרדף אותו שור אחר ולקה בסלע עי"ז ג"כ חייב המזיק לשלם לפי מה דפסקינן דד"ג דאין חילוק בין גרמי לגרמא ומש"ה הוצרך רש"י ז"ל לומר שהמזיק טוען ל"כ אלא בסלע לקה היינו שמתחכך היה בסלע ולקה והיינו שמעצמו היה מתחכך בסלע ולא ע"י מה שברח מפני השור שרדף אותו דבכה"ג היה חייב למ"ד גרמי חייב

ואולם אכתי י"ל לפ"ד הנ"י בפרק הפרה מובא להלכה בח"מ סי' שפ"ו ס"א בהג"ה דגרמי חייב דוקא באדם אבל בבהמה פטור גרמי וכבר הבאתיו ג"כ לעיל בחידושי על (דף י"ז ע"ב) פ' כיצד הרגל [אות ב] ולקמן בפ' הפרה [אול"ג אוק"ג] וא"כ הכא אכתי ליפטר אפילו אם מה שהוזק היה ע"י מה שברח ולקה בסלע ומוכח מכאן דרש"י ז"ל ס"ל דגם בבהמה חייב גרמי וי"ל בזה

אחז"ר ראיתי ברמב"ן בדיני דגרמי שהביא הא דפרק הפרה נפל לבור והבאיש מימיו וז"ל כי דיינינן דד"ג הנ"מ בנזקי עצמו אבל בנזקי בהמתו לא שלא חייבתו התורה אלא בנזיקין ממש מכחו אבל בגרמת שורו לא ע"ש. והרי כתב הרמב"ן ג"כ סברת הנ"י ועיין ש"כ סי' שפ"ו סק"ה הביא דהרמב"ן לא ס"ל כהנ"י וי"ל בזה. ובשעת העתקה העירני ב"א הב' החריף כמר דוד נ"י מדברי רש"י לקמן (נ"ג ע"א) בד"ה נפל לפני' דמבואר דס"ל דגרמא בנזקין דפטור וי"ל בזה

[כז] (א) שם ע"ב מתקיף לה ר"פ מדרישא בברי וברי סיפא נמי בברי וברי אימא סיפא כו' נימא תהוי תיובתא דרבה בר נתן דאמר טענו חיטין והודה לו בשעורין פטיר כו' כל הסוגיא יעויין היטב. ועי' ברמב"ם פ"ט מהל' נזקי ממון ה"ט וז"ל היו ב' שוורים רודפין א' גדול וא' קטן הניזק אומר גדול הזיק והמזיק אומר קטן הזיק היה א' תם וא' מועד הניזק אומר מועד הזיק והמזיק אומר תם הזיק המע"ה ובהל' יו"ד כתב וז"ל לא היתה שם ראיה ברורה שזה הזיק אלא עדים מעידים שאחד משני אלו הזיק משלם המזיק כמו שאומר ואם טען הניזק שאתה יודע בודאי שזה הזיק לפניך הרי המזיק נשבע שבועת התורה ומשלם כמו שהודה שהרי הודה במקצת עכ"ל. וכתב עליו הראב"ד וז"ל א"א אתם ומועד קאי ומתני' דקתני המע"ה כגון דקאמר שמא תם הזיק וליכא שבועה גביה ואי תימא ליהוי כמחויב שבועה שאי"ל דהא אומר מקצת ידענא ומקצת לא ידענא התם תובע אותו בברי ואומר לו באמת אתה יודע עכ"ל הראב"ד ז"ל וכתב עלה ה"ה שם בהל' יו"ד וז"ל והחילוק הזה שכ' הר"א ז"ל בין אומר לו אתה יודע כו' יתבאר דעתו בהל' שאלה ופקדון ודעתו ז"ל באחד תם וא' מועד הרי התם בכלל תביעת המועד שכל הנכסים משועבדין לו אבל כששניהם תמים הרי הם כחיטים ושעורים ואע"פ שיש שם עדים שאחד מהם הזיק פטור מן השבועה ויש לחלוק שאפילו בששניהם תמים כיון שיש שם עדים חייב שבועת התורה וצ"ע עכ"ל ה"ה

והנה באמת דברי הרמב"ם ז"ל הללו אינם מובנים כלל דהא במתני' קתני סתמא המע"ה ובגמרא ג"כ לא נזכר כלל שיהיה בזה דין מודה במקצת ומנ"ל לרבינו הרמב"ם לחדש דבר זה וגם דבהדיא מפורש בש"ס להיפוך דהא הש"ס מדמי לה לטענו חטין והודה לו בשעורים דהא פריך מינה לרבה ב"נ מדקתני המע"ה הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק נימא תהוי תיובתא דרבה ב"נ דאמר ט"ח והודה לו בשעורין פטור ומבואר מזה דהאי דינא בניזק אחד ומזיקין שנים אחד גדול וא' קטן והניזק אומר גדול הזיק ומזיק אומר קטן הזיק דזה מיחשב הודאה שלא ממין הטענה כמו ט"ח והודה לו בשעורין והיאך כתב הרמב"ם דהוה מודה במקצת וצריך לישבע והראב"ד אודי ליה בתם ומועד והלא גם בזה הוה הודאה שלא ממין הטענה וה"ה שכתב לחלק הואיל דהטענה שהמועד הזיק א"כ גם התם משועבד לניזק דהא כל נכסיו משועבדין לו דמועד משתלם מן העליה ג"כ קשה דהא הש"ס פריך מינה לרבה ב"נ אלמא דגם זה הוה הודאה שלא ממין הטענה. ועיין בלח"מ שם שהקשה קושיא זו על הראב"ד הנ"ל וע"ש מ"ש בזה והניח בצ"ע. וכבר האריכו בזה המפרשים ליישב דברי הרמב"ם ז"ל וגם הפ"י האריך בביאור הדברים וכתב דבר חדש בהאי דינא דט"ח והודה לו בשעורין ומיישב בזה דברי הרמב"ם ז"ל. אולם בפי' הסוגיא שמפרש לפי דבריו נדחק מאד במ"ש כי במסקנא של הש"ס הוא דלא כמו שהיה מפרש הס"ד ולא ביאר בזה כל הצורך והוא דחוק מאד כאשר יראה המעיין היטב בסוגית הש"ס ובדבריו

(ב) ולעד"נ בישוב הדברים עפ"י הקדמת הפ"י כאן שכתב דבר חדש בסוגיא זו דטענו חיטין והודה לו בשעורין והוא דעיקר אזלינן בתר התביעה ופירוש הדברים הוא דבכה"ג דבבא דרישא שהניזק היה אחד והמזיקין שנים ויש ספק אי הגדול הזיק או הקטן ושניהם הם של אדם אחד ואין הספק בניזק כלל אלא בהמזיק איזה שור הזיק בכה"ג לא דמי כלל לחיטין ושעורים רק דומה לדמי חיטין ושעורין שהדין פשוט דחייב בדמי שעורים כיון ששניהם מודים שזה שור הניזק שעיקר החיוב בא עבורו וזו הוא גוף התביעה של הניזק אלא שההכחשה הוא באיזה ענין יהיה הפרעון שהניזק רוצה שהפרעון יהיה בגוף שור הגדול והמזיק אומר שרוצה לפרוע בגוף הקטן שזהו הפרעון המוטל עליו מגזה"כ לפי דבריו וכן לענין תם ומועד א"כ איך נוכל לומר שיפטור אף מדמי הקטן מטעמא דמחילה הלא עינינו רואות שאינו מוחל לו הנזק של שור הניזק שלו אלא אדרבה צווח שישלם וכי בשביל שמוכחשים מאיזה שור יהיה הפרעון נאמר שיפטור לגמרי ולא שייך כלל מחילה בכה"ג וה"ז דומה למי שנתן לחבירו מנה ע"מ שיתן לו עבורם עשרה כור חטים והמוכר מודה שקיבל המנה אלא שאמר שקבלם ע"מ שיתן לו עשרה כור שעורים וכי נימא בזה שיפטור המוכר לגמרי דטעמא דמחילה בודאי לא שייכא בכה"ג כלל ובודאי דיכול התובע לומר כיון שאתה מכחיש אותי ואינך רוצה ליתן לי חיטין תחזיר לי עכ"פ המנה שאתה מודה בה וגם לטעם דהודאה בודאי דלא שייכא למיפטר בזה הואיל דמכח מה שבא עיקר התביעה אין הכחשה כלל בודאי דלא דמי כלל לט"ח והודה לו בשעורין וחייב שפיר בדמי שעורין בכה"ג עכ"פ וכן משמע להדיא מהא דמסכת ב"מ (דף ק) גבי עבד גדול לקחתי ומוקמינן לה בדמי עבד גדול ודמי עבד קטן והיינו כיון ששניהם מודים בעיקר הדבר בענין אחד שהוא קבלת המעות לא דמי כלל לחיטין ושעורין זה תורף דברי הפ"י כאן על