אמרי הצבי א קמח

במשאצ"ל כדאמר בסנהדרין (דף פ"ד) מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב ר"ש הא אמר משאצ"ל פטור עלי' וכי מודה ר"ש בפ"ר הנ"מ במידי דניחא ליה אי מיתרמי דהוי צריכא לגופה אבל במידי דלא איכפת ליה מודה ורש"י פי' דהא דמודה ר"ש בפ"ר היינו במה דלא איכפת ליה אי מתרמי וליתא כו' עייש"ה. והנה התוס' הקשו לשיטתם אבל לשיטת רש"י ז"ל כפי שמפרש רש"י שם דהא דמודה ר"ש בפ"ר היינו במה דלא איכפת ליה אי מיתרמי וא"כ אין ראי' כלל מהתם דבחבורה ג"כ סובר ר"ש דמשאצ"ל פטור ודוק היטב בזה כי קצרתי

(ד) וע"פ האמור יש ליישב קושיא חמורה שהקשה הים התלמוד כאן לפ"ד התוס' על שיטת רש"י הנ"ל מהא דאיתא במס' כתובות (דף ה' ע"ב) ואת"ל הלכה כר"י מקלקל בחבורה הוא או מתקן בחבורה הוא ואת"ל מקלקל בחבורה הוא במקלקל הלכה כר"י או כר"ש כו' ע"ש. והא לשיטת רש"י ז"ל במס' שבת דהא דמקלקל בחבורה חייב או פטור תליא בפלוגתא דר"י ור"ש אי משאצ"ל חייב או פטור דלמ"ד משאצ"ל חייב מקלקל בחבורה פטור ולמ"ד פטור במשאצ"ל חייב במקלקל בחבורה ע"ש וא"כ מאי קאמר הש"ס ואת"ל מקלקל בחבורה הוא הלכה כר"ש או אין הלכה כר"ש הא אף את"ל הלכה כר"ש דמקלקל בחבורה חייב מ"מ הא הוי כאן משאצ"ל ופטור אף לר"ש כקושית התוס' כאן והכא לא שייך תירוצם דכאן מיירי שצריך לדם דהא שם אזלינן באת"ל דלהנאת עצמו צריך ודם ממילא קאתי וא"כ תו הוה משאצ"ל דפטור אף לר"ש וזה הוא קושיא גדולה בעיני עכ"ד הים התלמוד ע"ש. ולפי מה שביארתי אין התחלה לקושייתו כלל דהא התוס' דס"ל דגם לר"ש דסובר מקלקל בחבורה חייב אפ"ה בעינן מלאכה הצריכה לגופה לא סברי כסברת רש"י דפלוגתא דר"י ור"ש אי מקלקל בחבורה חייב או פטור תליא בפלוגתא אי משאצ"ל חייב או פטור ורש"י לא ס"ל כסברת התוס' הנ"ל דלר"ש דסובר מקלקל בחבורה חייב בעינן מלאכה הצריכה לגופה רק דלרש"י ס"ל לר"ש מקלקל בחבורה לעולם חייב היכא דכוונתו לחבול אפילו היכא דא"צ לגופה וכמש"ל וא"כ היכא דבועל בתחלה בשבת הרי הוא עושה מעשה החבלה בכוונתו לבעול וא"כ שפיר חייב אף אם אינו צריך לגופה ודוק היטב בזה

(ה) והנה עיינתי עוד בזה הענין ונלע"ד עוד להסביר הדבר ולהוסיף תבלין לסברתי הנ"ל שכתבתי בשיטת רש"י ז"ל דיש חילוק בין היכא דעיקר כוונתו לחבול דהיינו לעשות החבלה ולבין היכא דאין עיקר כוונתו לעשות החבלה יש להוסיף בזה ולומר דהיכא דאין עיקר כוונתו לעשות החבלה ממש וא"כ תו הוה דבר שאינו מתכוון ג"כ ור"ש סובר דשא"מ מותר וא"כ א"ש יותר מ"ש ליישב שיטת רש"י ז"ל מכל הקושיות הנ"ל שהקשו התוס' שהבאתי. ובזה מיושב ג"כ קושית התוס' שהביאו ראיה לדבריהם מהא דמס' שבת (קכ"א ע"ב) דהתם שהורג הנחש אין כוונתו עיקר להרגו ורק להציל א"ע ובכה"ג לר"ש דסובר בכל התורה מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור גם בחובל ומבעיר הדין כן דפטור אם אינו מתכוון וא"צ לגופה ויש להאריך עוד בזה וליישב קושית הים התלמוד הנ"ל ועיין בים התלמוד מ"ש ליישב הקושיא הנ"ל והבן

[כה] (א) דף לה ע"א ומנא ידעינן דלבתר דקליי' קמגנדר בקיטמא ופירש"י בד"ה ומנא ידעינן וז"ל דלהכי איכוון דאצטריך לאשמעינן מתני' דאע"ג דמרי' כה"ג מיפטר בתשלומין הוי שור חייב דאי מסתמא אפילו מרי' נמי מחייב אי לא ידעינן ביה דצריך לאפרו ואין כאן יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו עכ"ל רש"י. והנה לכאורה י"ל דהיאך נוכל לחייבו לשלם בסתמא הא יוכל לומר דכוונתו היה בשעת שריפה לצורך אפר וא"כ תו הוה מלאכה ואיכא חיוב מיתה ואפילו בלא התראה או בשוגג גמור ג"כ פטור מתשלומין דהא חייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין. ואין לומר דמיירי דהוא טוען האמת שהיה בסתמא ולא איכוון כלל לצורך האפר הא לשון רש"י ז"ל הוא אי לא ידעינן ביה דצריך לאפרו כו' משמע דעיקר תליא אם אנן ידעינן ביה שצריך לאפרו הוא דפטור מתשלומין אבל אם אנן לא ידעינן ביה זה חייב בתשלומין אפילו אם הוא טוען שכוונתו היה לצורך האפר אפ"ה חייב בתשלומין ואמאי הלא הוא טוען ברי לי שכוונתו היה לצורך האפר וא"כ הו"ל מלאכה והו"ל לומר קלב"מ ואמאי חייב לשלם. אולם י"ל בזה דהואיל דאם יאמר שכוונתו היה לצורך האפר א"כ הו"ל מלאכה ונעשה רשע ואין אדם מע"ר ומש"ה אינו נאמן ואע"ג דהוא לפטור א"ע מחיוב ממון ג"כ אמרינן אאמע"ר

אולם באמת דבר זה במחלוקת שנויה כי הראשונים איפלגו בזה אי גם היכא דהוא לפטור א"ע מממון ג"כ אמרינן אאמע"ר או לא. וז"ל הג"א לקמן בב"ק פרק הגוזל עצים (דף ק"ב ע"ב) בד"ה מעשה בפראגא ראובן שנתן מעות לשלוחו לקנות לו סחורה ידועה והלך וקנה סחורה אחרת וטוען שקנה לעצמו ולכך שינה ודן ריב"ם שכל הריוח לשליח ונשבע שלכך נתכוון ויתיישב לפ"ד רבינו שאומר דלמיפטר נפשיה מממונא אמע"ר כמו הכא שאומר ששינה וקנה לעצמו ומשוי נפשיה גזלן ואבא מורי אומר דאאמע"ר כלל והכא מש"ה נאמן שלפי דעתו שרצה לשלם לראובן מעותיו התירא עביד עכ"ל ועיין בש"ע יו"ד סי' קע"ז סי"ב דפוסק המחבר המקבל מעות לחצי ריוח וטוען שמלוה בריבית היא א"נ וכ' הט"ז בסקי"ט הטעם דאאמע"ר כ"כ ב"י בשם הסמ"ג ובש"ך ס"ק כ"ז אע"ג דאי בעי פטר נפשיה בפרעתי או להד"ם א"נ דאאמע"ר עכ"ל סמ"ג ומשמע דאפילו במע"פ א"נ מה"ט עכ"ל. והנה חזינן דדיעה הראשונה של הג"א הוא דליפטר מממון אמרינן אמע"ר ודיעה שניה ס"ל דגם לפטור מממון ג"כ אמרינן אאמע"ר והוא כמו דפסקינן בש"ע יו"ד סי' קע"ז סי"ב וצרכינן לומר דדעת רש"י ז"ל הוא דגם ליפטר מממון ג"כ אמרינן אאמע"ר וי"ל בזה

והנה האי דינא של הג"א לא נפסוק כן להלכה בש"ע חו"מ סי' קפ"ג ס"ג וז"ל שליח שקנה לעצמו במעות המשלח אע"פ שזקפן עליו במלוה המקח של המשלח מיהו אם אמר השליח לפני עדים שחוזר בשליחותו י"א דקנה לעצמו וי"א דבכל ענין הוא של המשלח ועיין סמ"ע סק"ו ובש"כ שם הרי דאף להדיעה הראשונה היינו דוקא היכא דאמר כן בפני עדים הוא דאמרינן דקנה השליח אבל היכא דלא אמר בפני עדים לא מהני כלל ואדרבה אמרינן בזה אאמע"ר והוא כמ"ש ביו"ד סי' קע"ז וגם דלא כדיעה שניה של הג"א ודוק ועיין ביש"ש פרק הגוזל קמא סי' ל"א הביא דברי הג"א הנ"ל ותמה עליו ע"ש וי"ל בזה

(ב) והנה בעיקר הדבר אכתי י"ל על דברי רש"י ז"ל במ"ש אי לא ידעינן כו' שכתבתי דלא מהני אם הוא אומר ברי שכוונתו היה לצורך האפר משום דאאמע"ר אכתי י"ל בזה ע"פ מ"ש החכ"צ סי' ג' וז"ל ועוד דאף לפי דמיונו דנ"ד דומה לנידון הגמ' מ"ש דלרבנן לא תצא דמצית למימרא ברי לי ואין לבי נוקפי ואף אם לא אומרת כן אינה נאמנת דאאמע"ר. הוא טעות גדול מכמה טעמים חדא דע"כ לא אמרינן אאמע"ר אלא במקום שאין אנו יודעין דבר רע ולא שום ריעותא כו' והרי ע"כ עברה ונשאת בעבריינות שלא כדברי חכמים שאמרו לא תנשא ותהא נאמנת לומר דעבדא איסורא רבא עכ"ל. וא"כ ה"נ אפילו אם לא כוון לאפרו ג"כ עשה איסור דרבנן עכ"פ וכמ"ש התוס' במס' כתובות (דף ה' ע"ב) בד"ה את"ל הלכה כר"י מקלקל הוא אצל הפתח עיי"ש מ"ש בזה וגם היכא דחבל בחבירו אף אם לא כוון לדם ג"כ עשה איסור דעבר על לא יוסיף וא"כ תו יהי' נאמן לומר שעשה המלאכה לצורך האפר והדם ויהיה פטור מלשלם וי"ל בזה

שוב ראיתי ביש"ש לקמן בפרק החובל סי' כ"ג וז"ל אבל המכה אביו ואמו ועשה בהן חבורה וכן החובל בחבירו בשבת פטור דנידון בנפשו וקשה לפי מה שפסקו התוס' בפרק האורג דמקלקל בחבורה לא חייב לר"ש מאחר שמלאכה שאצ"ל אלא בחובל וצריך הדם לכלבו ודוחק דסתמא דמתני' איירי כה"ג שיחבול בחבירו בעבור להאכיל דמו לכלב כו', ע"כ נראה מי שחובל בחבירו דרך מריבה והכאה ודעתו שיצא דם ויחלוש כנגדו אז הוה שפיר מלאכה שצריכה לגופה וא"ל מנא ידעינן אם דעתו לכך וכן כשצריך לכלבו וי"ל דמודה ואע"פ שאאמע"ר לומר שמחלל השבת מ"מ בנדון זה כבר נעשה רשע שהכה את חבירו ואיתרע חזקת כשרותו ועוד דמכח ספיקא לא יכול הנחבל להוציא ממון דילמא פטור מדרבה מיניה וא"ל דהמזיק יקבל בהיסת שדעתו היה להוציא הדם דא"כ דומה לנשבע להרע מאחר דאאמע"ר אף שכבר נעשה רשע בהרמת יד מ"מ איך יוסיף בשבועה שהרשיע יותר חייב מיתה