אמרי הצבי א קמז

לאו שם מקלקל עלה דהא הוא עומד לכך למולו וקורע על מתו שאני הואיל דלא הוה החיוב בבגד רק על האדם הלובשו ויעיין במס' שבת (ק"ה ע"ב) ובתוד"ה הא ר"י מ"ש בזה וי"ל בזה. ור' אבהו סובר דגם במבעיר עצים העומדין להסקה ג"כ שם מקלקל עלה כל שאינו מתקן דבעינן דוקא שיהיה תיקון במלאכה זו וכל שאינו מתקן במלאכה זו תו מיקרי מקלקל. והיכא דאינו מתקן המלאכה זו רק שהוא תיקון לצורך דבר אחר תו תליא בפלוגתא דר"י ור"ש אי מלאכה שאצ"ל חייב או לא וי"ל בזה

ומעתה נוכל לפרש הסוגיא לפי פי' רש"י דתני ר"א קמי' דר"י כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר א"ל פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה ואת"ל משנה חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו כו' וה"פ דר"א תני סתמא דחובל ומבעיר חייב מקלקל וא"ל ר"י פוק תנא לברא כו' דהיינו דר"י סובר דהיכא דהוא באמת מקלקל כ"ע מודו דפטור בין ר' יהודה ובין ר' שמעון אפילו בחובל ומבעיר והא דחייבה התורה חובל ומבעיר הוא דוקא היכא דלא הוי מקלקל וכגון שדרכו בכך וכמש"ל ומש"ה א"ל פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה וה"פ דשום תנא אינו סובר דחייב מקלקל בחובל ומבעיר ומש"ה א"ש הא דא"ל פוק תני לברא ומיושב שפיר קושית התוס' הנ"ל. והדר קאמר ואת"ל משנה חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו וה"פ ואם תאמר דשנה התנא דמקלקל חייב בחובל ומבעיר והיינו היכא דהוא מקלקל גמור ע"כ איירי בכה"ג ואתיא רק כר' יהודה דסובר משאצ"ל חייב ולר' יוחנן א"ש הא דתני התנא במשנה כל המקלקלין פטורין דמשנה אתיא ככ"ע בין לר"י בין לר"ש. ופריך הש"ס שם בשבת לר"א דסובר דבעינן דוקא שיהיה מתקן הא אל"ה לאו שם מלאכה עלה כלל אע"פ שאינו מקלקל וסובר דחובל ומבעיר חייב אפילו היכא דא"צ לאפרו ולדם והא תנן כל המקלקלין פטורין ומשמע אפילו חובל ומבעיר ומשני הא ר' יהודה והא ר"ש מתני' אתיא כר"י דסובר משאצ"ל חייב וא"כ משכחת לה הא דחייבה התורה חובל ומבעיר כגון שצריך לכלבו ולאפרו וא"כ אמרינן שפיר הא חובל וא"צ לכלבו פטור משום דהוא מקלקל גמור וברייתא אתיא כר"ש דסובר משאצ"ל פטור וא"כ לא משכחת לה כלל חובל ומבעיר שיהיה חייב דהא גם במבעיר כדי לבשל ג"כ הוה משאצ"ל וע"כ דחובל ומבעיר לעולם חייב דגזה"כ הוא וכמו שפירש"י וזה שכתב רש"י ז"ל בד"ה והא תנן לר"א פריך ודוק

(ב) והנה התוס' כאן בד"ה חובל וצריך לכלבו וכן בסנהדרין (דף פ"ד ע"ב) אחר שהביאו פי' רש"י והר"ש הנ"ל הקשו עוד וז"ל וא"ת ואמאי מחייב ר' אבהו אע"פ שא"צ לכלבו ולאפרו הא כיון דא"צ כלל משאצ"ל הוא דאע"ג דמחייב ר"ש במקלקל בחבורה מ"מ בעינן צריכה לגופה כדמוכח בריש הנחנקין (דף פ"ד) ובשלהי כל כתבי (קכ"א) ובפרק כלל גדול (ע"ה) ובשילהי ספק אכל (דף כ') ואור"י דכל הנך סוגיות כר"י וההוא דספק אכל ופרק כל כתבי דהוי ברייתא איכא למימר דההוא תנא סבר כר"י בחדא וכר"ש בחדא ועוד תירצו בזה ע"ש. ולכאורה י"ל בזה דהא תוס' כתבו דגם לר"ש אליבא דר"א דסובר מקלקל בחבורה ובהבערה חייב אפ"ה מודה דבעינן דוקא שיהיה צריכה לגופה דאם א"צ לגופה סובר ר"ש דפטור בכל מלאכה והה"נ גבי חובל ומבעיר והביאו ראיות לזה מהא דסנהדרין ומשאר דוכתי והא לשיטת רש"י במס' שבת הנ"ל דהא דסובר ר"ש דחובל ומבעיר חייב אפילו אם הוא מקלקל הוא מטעם דהוא גזה"כ דאל"כ לא משכחת לה כלל חיובא דחובל ומבעיר דאפילו מבעיר עצים לקדירתו מקלקל הוא אצל העצים ואי משום דמתקן הוא אצל אחרים שמבשל אצל האש וכדומה הא זה הוה משאצ"ל וע"כ דגזה"כ הוא לחייב חובל ומבעיר אע"פ שהוא מקלקל וכמבואר בדבריו וא"כ חזינן בהדיא מפורש בדבריו דחובל ומבעיר לעולם חייב מקלקל אע"פ שאצ"ל כלל וא"כ תיקשי מכל הני דוכתי שהביאו התוס' ראיה לשיטתם המא דסנהדרין (דף פ"ד) ואינך דוכתי. ולא נוכל לתרץ כמו שתי' התוס' דהני סוגיות אתיין כר' יוחנן דלפירש"י ע"כ לא מצי ר' יוחנן סובר כר"ש ורק כר' יהודה והני סוגיות שהביאו התוס' אזלי אליבא דר"ש עייש"ה וצ"ע לכאורה

והנלע"ד בזה ליישב שיטת רש"י ז"ל דלא תקשי עלי' מהסוגי' דסנהדרין דקאמר שם הש"ס בסנהדרין (דף פ"ד ע"ב) והא דתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ ליחוש דילמא חביל והי"ל שגגת סקילה התם מקלקל הוא הניחא למ"ד מקלקל פטור אלא למ"ד מקלקל חייב מא"ל מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב ר"ש הוא ור"ש האמר כל משאצ"ל פטור עלי' ע"כ יש לומר בזה דיש חילוק בין היכא דהוא עושה עיקר החבלה בידים ורק שאין לו בו צורך בהחבלה ההוא כלל או אפילו אם צריך לדם מ"מ מיקרי אין צורך בהחבלה לגופה וא"כ לר"ש דסובר בכל מלאכות דעלמא משאצ"ל פטור א"כ גם כאן הי"ל לומר דפטור עלי' וע"כ דהא דחייב בחובל ומבעיר הוא משום דגזה"כ הוא לחייב חובל ומבעיר אפילו אם הוא מקלקל. אולם כ"ז הוא דוקא היכא דהוא חובל ומבעיר בכוונה היינו שעיקר מלאכתו הוא לחבול ולהבעיר בזה שפיר חייב אפילו אם הוא מקלקל ומשום דגזה"כ הוא דאל"כ לא משכחת לה כלל חובל ומבעיר שיהי' חייב וכדכתב רש"י ז"ל אבל היכא דאין עיקר כוונתו עתה לחבול רק שעיקר מלאכתו הוא דבר אחר ורק שיוכל להיות שיעשה חבורה והבערה בזה שפיר הדרינן לכללא קמא לר"ש דסובר משאצ"ל פטור עליה גם בזה פטור דלא שייך לומר דגזה"כ הוא לחייב חובל ומבעיר אפילו אם הוא מקלקל דאל"כ לא משכחת לה שיהיה חייב בחובל ומבעיר דלעולם מקלקל הוא וכמ"ש רש"י ז"א דהא משכחת לה לחייב חובל ומבעיר היכא דעיקר עשייתו ומלאכתו יהי' רק לעשות דבר זה לחבול ולהבעיר וז"ב לענ"ד. ומעתה א"ש הא דמס' סנהדרין (דף פ"ד) דעיקר כוונתו הוא ליטול את הקוץ ואין כוונתו ורצונו כלל לחבול ורק דיש לחוש דילמא חביל וע"ז שפיר משני הש"ס התם מקלקל הוא ואפילו למ"ד מקלקל בחבורה חייב דהיינו ר"ש דסובר כן מ"מ בעינן שיהיה צריכה לגופה והפירוש הוא דהתם אין עשייתו ורצונו כלל לחבול ובכה"ג שפיר פטור לר"ש דסובר בכה"ת משאצ"ל פטור הה"נ גבי חובל ומבעיר דלא שייך לומר דגזה"כ הוא וכמ"ש רש"י דהא משכחת לה לחייב חובל ומבעיר היכא דיהיה עיקר כוונתו ורצונו לחבול ולהבעיר ודוק

ומצאתי און לדברי ממ"ש הכ"מ בפ"א מהל' שבת ה"ז וז"ל מ"כ ההפרש שיש בין משאצ"ל ובין פסיק רישי' ולא ימות הוא דגבי פ"ר אינו מכוון למלאכה כל עיקר אלא שהוא מעשה בהכרח כגון שסגר פתח ביתו והיה שם צבי שהוא לא כוון לשמירת הצבי אלא שהמלאכה נעשית בהכרח אבל משאצ"ל הוא מתכוון לגוף המלאכה אלא שאינו מכוון לתכליתה מיסוד ה"ר אברהם החסיד בשם אביו ז"ל עכ"ל הכ"מ והרי מבואר חילוק זה ולפי"ד הנ"ל מובן שפיר מ"ש בזה ועיין במג"א סי' רע"ח סק"א הביאו ג"כ ומ"ש שם בזה ויש להאריך עוד ולהסביר יותר דברי וקצרתי במובן

ולפי האמור ל"ק ג"כ קושית התוס' מהא דסו"פ ספק אכל דהנה שם במס' כריתות (דף כ' ע"ב) איתא ת"ר החותה גחלים בשבת להתחמם בהם והובערו מאליהן תני חדא חייב ותני אידך פטור הא דתניא חייב קסבר משאצ"ל חייב עלי' והא דתני פטור קסבר משאצ"ל פטור עליה ומייתי התוס' ראיה מזה דהא ר"ש הוא דסבר משאצ"ל פטור הלא הוא סובר דמבעיר חייב אפילו מקלקל ואפילו הכי אם הוא אצ"ל ג"כ פטור עליה. ולפי האמור לשיטת רש"י ל"ק כלל דהא הכא ג"כ הוא אינו רוצה עתה לעשות המלאכה דהיינו מלאכת ההבערה ובכה"ג לר"ש דסובר בכל מלאכת שבת לבד חובל ומבעיר דמשאצ"ל פטור גם הכא פטור וכמש"ל ודוק

(ג) והנה מ"ש התוס' עוד ראיה לדבריהם דאע"ג דמחייב ר"ש במקלקל בחבורה מ"מ בעינן צריכא לגופה מהא דפ' כלל גדול (דף ע"ה) הכוונה הוא על הא דקאמר שם רבא אמר אפילו תימא שפצעו חי מתעסק הוא אצל נטילת נשמה והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות דשאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליצול צבעי' ופירש"י בד"ה מתעסק כלומר לגבי נטילת נשמה הוי מתעסק בד"א ולא הוי מלאכת מחשבת שאינו מתכוין שימות ועיין בתוד"ה מתעסק מ"ש בזה ועיין עוד ברש"י ד"ה טפי ניחא ליה שדם החי כו' וכי מודה ר"ש במידי דלא איכפת ליה אי מתרמי ומיהו איכווני לא מכוון ובתוס' שם ד"ה טפי וז"ל פי' אע"ג דהוה פ"ר דמודה ר"ש הכא מיפטר משום דהוי משאצ"ל דאפילו במקלקל פטר ר"ש