אמרי הצבי א קמו

דמשתלם אבל לא יותר וכגון שור שוה מנה שנגח שור שוה שלש מאות ואין הנבלה יפה כלום והשביח המזיק ממילא והרי הוה שוה עתה מאתים דהוה הדין דגובה הניזק ח"נ דהיינו ק"נ ולא יותר. כן נראה הפי' בדברי הרמב"ם ז"ל. והנה לכאורה י"ל דהא הואיל דר"ע סובר שותפי נינהו א"כ אם אשבח השור ממילא אמאי לא יהי' כולה שבחא דניזק בכה"ג היכא דלא היה השור המזיק שוה בשעת נגיחה יותר מן הח"נ דהא הואיל דכל השור המזיק יהיה שייך להניזק. והנה בסוגית הש"ס נוכל לפרש דבאמת הוה הדין דאם אשבח ממילא הוה כל השבח של ניזק אפילו אם השבח הוא יותר על שיעור חצי נזקו דהיינו שכל הבהמה הוא שוה עכשיו יותר משיעור ח"נ והיינו היכא דהמזיק לא היה שוה יותר בשעת נגיחה משיעור ח"נ כגון שור שוה מנה נגח שור שוה מאתים ואשבח אח"כ נוטל הניזק כל השבח ג"כ ואפילו אם השביח עתה ושוה יותר משיעור ח"נ ג"כ שייך הכל לניזק אם היה השבח ממילא והוא משום דסובר ר"ע שותפי נינהו וכמש"ל אבל בלשון הרמב"ם ז"ל א"א לפרש רק דס"ל דדוקא כנגד מה שעולה הח"נ הוא דיש חילוק, בין השביח מחמת מה שפיטמו ובין השביח ממילא דבאשבח ממילא נוטל ח"נ כשעת העב"ד אבל לא יותר ואע"ג דס"ל לר"ע דשותפי נינהו וע"כ צ"ל דהרמב"ם לשיטתו דסובר דהא דסובר ר"ע שותפי נינהו היינו דוקא לאחר העב"ד אבל קודם העב"ד לא ואפילו כשעמד בדין אח"כ דהוי שותפי היינו דוקא משעת העב"ד ונא אמרינן דהוה למפרע של הניזק כמש"ל בביאור דברי הרמב"ם וא"כ הדרא קושיא שהקשיתי לדוכתה דמאי פריך הש"ס שבח מזיק נותן כשעת הנזק מני ר"י היא כו' והלא גם לר"ע הוה רק שותף לאחר העמדה בדין וא"כ נוכל לאוקמה כר"ע ג"כ ואמאי הוצרך הש"ס לומר דיש חילוק בין אשבח מחמת מה שפיטמו לבין אשבח ממילא. וכן יקשה הא דקאמר הש"ס דסיפא דקתני כחש כשעת העמדה בדין אתאן לר"ע כו' הלא גם לר"ע הוי שותפי רק לאחר העמדה בדין ולכאורה י"ל בזה

(ג) וליישב דברי הרמב"ם ז"ל התמוהים לכאורה נלע"ד בזה דשפיר י"ל הסברא שכתבתי לעיל בדבריו דסובר דאף לר"ע דסובר דשותפי נינהו היינו לאחר העמב"ד מ"מ כשעמד בדין זכה הניזק למפרע משעת נגיחה תיכף ומיד בשעת נגיחה יצא השור מרשות המזיק ורק שעדיין לא זכה בו הניזק לגמרי ורק לאחר העמב"ד אז זכה הניזק למפרע משעת נגיחה ובזה א"ש סוגית הש"ס כאן דהנה אף דאמרינן דכשנגמר הדין אח"כ הרי השור המזיק הוא למפרע של הניזק משעה שהזיק הוא דוקא על כמה שהב"ד יכולים לחייבו בשעת גמ"ד ואז אמרינן דכשנגמר הדין הרי השור המזיק הוא למפרע משעת נגיחה של הניזק אבל על יותר מחצי הנזק שאין הב"ד יכולין לחייבו בשעת העמב"ד תו לא שייך לומר דזכה בו הניזק למפרע וא"כ מש"ה אף כשהשביח השור המזיק אחר הנגיחה קודם הגמ"ד ג"כ אין להניזק זכות בהשבח רק עד כדי חצי נזקו אבל לא יותר מכדי חצי נזקו ודוקא בהשביח ממילא למסקנת הש"ס לחלק בין השביח ממילא לבין השביח מחמת שפיטמו וזה שכתב הרמב"ם לחלק דאם השביח מחמת שפיטמו המזיק אינו משתלם ממנו אלא מה שהיה שוה בשעה שהזיק דהא תם אינו משתלם רק מגופו ואם השביח ממילא משתלם ח"נ ממנו כולו כשעת העמב"ד הכוונה שמשתלם כל הח"נ אבל לא יותר כגון שור שוה מנה נגח שור שוה שלש מאות ואח"כ השביח המזיק והרי הוא שוה עתה בשעת העמב"ד מאתים גובה הניזק ח"נ דהיינו ק"נ וחמשים הוא של המזיק וזה שדקדק הרמב"ם ז"ל בלשונו הטהור משתלם ח"נ ממנו כולו כשעת העמב"ד והיינו הואיל דבשעת העמב"ד אין הב"ד יכולין לחייבו רק ח"נ דהיינו ק"נ אמרינן דכשנגמר הדין ומחויב ליתן לו ק"ן הרי הק"נ למפרע של הניזק אבל לא על יותר מכדי חצי נזקו זה לא הוי של הניזק ודוק בזה. ועיין לקמן בפרק הפרה (דף מ"ז ע"א) [או"ח] מ"ש בדברי הר"מ מסרקסטה שם עייש"ה. והא דפריך הש"ס דרישא דקתני שבח מזיק נותן כשעת הנזק מני ר"י היא כו' והלא הוה מצי הש"ס לאוקמי כולה כר"ע ור"ע דסובר שותפי נינהו היינו דוקא לאחר העמב"ד וכמו שהקשיתי לעיל אבל לפי האמור א"ש דהא כשנגמר הדין אח"ז אז למפרע הוא של הניזק תיכף משעת נגיחה אולם דוקא על הח"נ דהיינו כדי חצי נזקו וכמו שביארתי לעיל ומתני' קתני סתמא נותן לו כשעת הנזק משמע אפילו אם אינו מגיע עדיין כדי חצי נזקו כגון שור שוה מנה שנגח שור שוה שלש מאות והשביח ועתה שוה ק"ן כדי הח"נ ואפ"ה קתני נותן לו כשעת הנזק כמה שהיה שוה בשעת הנזק דהיינו מנה וע"ז קאמר הש"ס מני ר"י היא דאמר ב"ח הוא ואין השעבוד על השור המזיק רק מנה ומה שהשביח אח"כ הוא של מזיק דתם אינו משתלם אלא מגופו והיינו מה שהיה שוה בשעה שהזיק ולר"י הוה הדין כן אבל לר"ע דסובר שותפי נינהו הוה הדין דכדי חצי נזק הוה השבח של הניזק ושפיר פריך הש"ס מני ר"י היא. וכן בהא דקאמר הש"ס אימא סיפא כחש כשעת העמב"ד אתאן לר"ע דאמר שותפי נינהו א"ש ג"כ דהא למפרע נעשה של הניזק דהיינו כשנגמר הדין אח"כ אמרינן דלמפרע תיכף משעת הנגיחה היה השור המזיק של הניזק וא"כ אם כחש הרי הוא כיחש גם לניזק וכמש"ל בביאור הדברים והוצרך הש"ס לשנויי כולה כר"ע ורק דיש חילוק בין השביח ממילא לבין השביח מחמת מה שפטמו והבן בזה. ועיין לעיל (אי"ג ואי"ט] מ"ש בזה

(ד) וע"פ הצעה זו מובן היטב הטעם מדוע השמיט הרמב"ם ז"ל האי דינא דקתני בסיפא דברייתא כחש כשעת העמדה בדין דזה אתיא בודאי כר"ע וכדקאמר הש"ס אימא סיפא כחש כשעת העמב"ד אתאן לר"ע כו' ולכאורה י"ל בזה. אולם לפי האמור א"ש דהואיל דלפי מה שביארתי בכוונת הרמב"ם הוה הדין דאף לר"ע דסובר שותפי נינהו וכשנגמר הדין הוה למפרע של הניזק תיכף משעת נגיחה היינו דוקא על מה שהב"ד יכולין לחייבו בשעת גמ"ד והב"ד אין יכולין לחייבו בשעת גמ"ד רק ח"נ ולא יותר וא"כ ממילא שמעינן ג"כ דכשכיחש מזיק הוי הפסידא לניזק ג"כ דכשהב"ד מחייבין אותו בגמ"ד שחייב ח"נ א"כ למפרע נעשה השור המזיק של הניזק וא"כ פשיטא דכיחש גם לניזק ואע"ג דתנא דברייתא הוצרך לאשמעינן בפירוש דין זה דכיחש מזיק היינו משום דאי לא היה מפורש דין זה בהדיא בברייתא הו"א דברייתא זו אתיא כר"י דסובר ב"ח הוא והוצרך לאשמעינן דין זה בהדיא כי היכא דנידוק מינה דקשה רישא לסיפא וע"כ צרכינן לתרץ כולה ר"ע היא ורק דיש חילוק בין השביח מחמת מה שפטמו לבין השביח ממילא אבל הרמב"ם ז"ל שכתב לדינו דהשביח מזיק וכ' בפירוש החילוק בין השביח ממילא לבין השביח מחמת מה שפטמו תו לא הוצרך להביא דין זה דכיחש מזיק דממילא שמעינן לה ודוק ואכתי צ"ע אצלי מדוע השמיט הרמב"ם ז"ל להאי דינא דכיחש מזיק

[כד] (א) שם ע"ב תני ר' אבהו קמי' דר"י כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר א"ל פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה וא"ת משנה חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו כו' כל הסוגיא וסוגיא זו איתא ג"כ במס' שבת (דף ק"ו ע"א) עייש"ה ובתוס' כאן ד"ה חובל הביאו פירוש הר"ש וכן במס' שבת שם הביאו פי' הר"ש והקשו עליו וכתבו שם דפי' הר"ש הוא כפירש"י בשבת שם ועיי"ש באריכות. והנה התוס' כאן הקשו וז"ל ר"ש פירש דר' אבהו סבר כר"ש דאמר מקלקל בחבורה חייב ור' יוחנן ס"ל כר' יהודה דאמר מקלקל בחבורה פטור וצריך לכלבו או לאפרו לא חשיב מקלקל אלא מתקן דחייב אפילו לר"י וקשה דא"כ אמאי א"ל פוק תני לברא אטו משום דס"ל כר"י מאן דמתני כר"ש משתיקין ליה דכה"ג פריך בפ"ק דחולין ע"כ קושית התוס' עיי"ש. ולע"ד היה נראה ליישב דברי הר"ש ז"ל והוא דהר"ש ז"ל סובר דר' יוחנן סובר דמקלקל לא מיקרי רק אם אין הדבר עומד לכך כגון שלוקח כלי שעומד לתשמיש ושרפו זה מיקרי מקלקל ולא מחייב אם שרף כלי בשבת רק אם הוא צריך לאפרו דחייב דוקא לר"י דסובר מלאכה שאצ"ל חייב ולר"ש פטור בכה"ג אבל אם שורף עצים העומדין לשרוף זה לא מיקרי מקלקל כלל וחייב שפיר והטעם בזה דהתורה דפטרה מקלקל היינו דוקא אם הוא מקלקל אבל אם אינו מקלקל איע" דאינו מתקן חייב לכ"ע ומש"ה שפיר משכחת לה מבעיר דחיבו בשבת כגון שמבעיר עצים העומדין להסקה וכן גבי חובל אם שוחט עוף העומד לשחיטה לאו שם מקלקל עלה וכן גבי מילה ג"כ