אמרי הצבי א קמה

ועוד י"ל בזה עפ"י מ"ש הקצוה"ח בעצמו שם בס"ק הנ"ל לעיל מינה לדחות ראיות הש"ך ומה שהקשה הש"ך שם על שני תירוצי התוס' בב"ק (ע"א) בד"ה וסבר ותורף דברי הקצוה"ח דדוקא למאן דדאין דד"ג הוא דמחלקו התוס' בין ראוי לכל העולם או לא אבל למאן דלא דאין דד"ג אין חילוק כלל בזה ע"ש בקצוה"ח וא"כ הא ר"ה בדר"י לא דאין דד"ג וגם התנא דברייתא דשחטו תם כו' לא דאין דד"ג וכ"כ התוס' וגם מאן דסובר מזיק שעבודו של חבירו פטור לא דאין דד"ג א"כ אין חילוק כלל בין ראוי לכל העולם או לא ואף שקושית הקצוה"ח הוא מנ"ל כלל דהאי תנא דברייתא דשחטו מה שעשה עשוי סובר דלא דיינינן דד"ג דילמא דאין דד"ג ורק דוקא היכא דראוי לכל העולם וזה אינו ראוי לכל העולם אבל מזיק שש"ח חייב משום דראוי הוא לכל העולם י"ל בזה דר"ה בדר"י לשיטתו דסובר דלא דיינינן דד"ג א"כ אין חילוק כלל בין ראוי לכל העולם או לא ושפיר קאמר דהאי תנא דברייתא הנ"ל סובר ג"כ דלא דיינינן דד"ג ושמעינן מינה תו דהמזיק שש"ח פטור ופליגי תנאי בזה אי מחלקינן חילוק זה בין ראוי לכל העולם או לא דר"מ דדאין דד"ג מחלק בין ראוי לכל העולם או לא ותנא דברייתא סובר דאין חילוק כלל בזה וסובר דלא דיינינן דד"ג ושפיר מוכח מינה ר"ה בדר"י דהמזיק שש"ח פטור ושפיר כתבו התוס' דתנא דהאי ברייתא הוא דפליג על ר"מ וי"ל עוד בזה ודוק

[כב] שם בגמרא זאת אומרת המזיק שעבודו של חבירו פטור כו' כ' בשמ"ק ד"ה זאת אומרת דקדק הר"ר יונתן ז"ל מדלא מחייב מדר"נ שהרי החופר בקרקע חבירו בורות שיחין חייב לפרוע לבעל הקרקע הפסדו וכיון דחייב לו יתחייב לבע"ח מדר"נ כו' אלמא דלא מחייב מדר"נ אלא כגון ראובן שלוה משמעון ושוב לוה שמעון מלוי כו' ור"מ אמר דלאו דוקא הוא דהכא מיירי בכה"ג שאין המזיק חייב לבעלים כלום כגון הא דקיימי עלה שחטו ונתנו במתנה שהבעלים בעצמם עשו ההיזק וכה"ג המזיק שש"ח כגון שראובן עשה שדהו אפותיקי לשמעון כו' הרא"ש ז"ל וכ"כ במרדכי ז"ל כו' ודיוקא דר"י ז"ל ליתא דמצינו למימר דאפילו אי איירי הכא בשאחר שחטו דילמא ההוא תנא ס"ל כרבנן דר"נ ותו מה שייך הכא דר"נ דמה שחייב הלוה למלוה אחרי שעשאו אפותיקי דומיא דשור דאינו גובה אלא גופו הרי כמו פושע הוא עכ"ל. ועיין חו"מ סי' פ"ו ובסי' שפ"ו בש"ך ס"ק י"ב. והנה סוף דברי השמ"ק אינם מובנים כלל ויפה פירש בקצוה"ח סי' שפ"ו סק"ה דהכוונה והוא הואיל דהלוה לא שיעבד להמלוה לגבות רק קרקע זו עשה לו אפותיקי מפורש ושום דבר אחר של הלוה לא נשתעבד כלל להמלוה א"כ מה שמחויב המזיק לשלם להלוה זה אינו משועבד כלל להמלוה לא יוכל לגבות מזה כלל ואם כי עדיין קצת קשה הלשון אבל הכוונה היא נאותה מאד והוסיף הקצה"ח לומר דגם להלוה אין מחויב המזיק לשלם כלל דא"ל מאי אפסדתיך ופקפק שם בזה ע"ש ולע"ד י"ל הואיל דיותר היה נוח לו להלוה שהיה המלוה גובה החוב ולא יפסיד כי היכא דלא להוי להמלוה תרעומות עלי' אף שהלוה לא פשע כלל בזה והרי לענין נגיעה בעדות חשוב נגיעה בכעין זה ויש סברא לומר דצריך המזיק עכ"פ לשלם להלוה מה ששוה זה שיש להמלוה תרעומות עליו ואם נימא דצריך לשלם לו זה ההפסד תו יש ג"כ סברא לומר דמגלגלין עליו את הכל וכהא דהדר בחצר חבירו שלא מדעתו דאי איכא שחרוריתא דאשייתא מגלגלין עליו הכל. והנה הקצוה"ח הביא ג"כ דברי המרדכי דהיכא שאחר חפר בה בורות אפילו למאן דלא דן דד"ג חייב משום שעבודא דר"נ שהרי החופר מחויב לשלם להלוה דמי הקרקע וכתב הקצוה"ח עליו דאמאי לישתעבד מדר"נ הלא אין הלוה מחויב לשלם להמלוה כלום משאר נכסיו דהא רק אותה קרקע שעבד לו ולא שום דבר אחר ע"ש. ולעד"נ בפשיטות להסביר דברי המרדכי דלאו דוקא אותה קרקע שעבד לו רק כל הבא מחמת אותה קרקע כי לעד"נ כי הפירות המחוברים להקרקע בודאי דהם בכלל השעבוד אם עוד צריכים להקרקע וא"כ זה המעות הבאין מכח הקרקע נחשבין כגוף הקרקע וכפירות הצריכים לקרקע וא"כ שייך תו גבי' שעבודא דר"נ ודוק

[כג] (א) דף לד ע"א ת"ר שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים כו' אמר מר שבח מזיק נותן כשעת הנזק מני ר"י היא דאמר ב"ח הוא כו' אימא סיפא כחש כשעת העמדה בדין אתאן לר"ע דאמר שותפי נינהו רישא ר"י וסיפא ר"ע לא כולה ר"ע היא והב"ע כשפיטמו כו' כל הסוגיא. והנה לכאורה יש להקשות מסוגיא זו לשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' נזקי ממון ה"ו וכפי פי' ה"ה בדבריו הוא דהא דסובר ר"ע שותפי נינהו הוא דוקא לאחר העמדה בדין אבל קודם העב"ד עדיין לא הוי הניזק שותף הבאתיו לעיל [אי"ח] א"כ קשה דמאי פריך הש"ס דהא דקתני בברייתא שבח מזיק נותן לו כשעת הנזק מני ר"י היא כו' הא קודם העמדה בדין גם ר"ע סובר דב"ח הוא ועיקר פלוגתייהו דר"י ור"ע הוא רק לאחר העמדה בדין. ועוד י"ל בהא דקאמר הש"ס עוד אימא סיפא כחש כשעת העמדה בדין אתאן לר"ע כו' והלא לשיטת הרמב"ם ז"ל אמאי באמת נותן לו רק כשעת העמדה בדין. ולא ראיתי למי שיתעורר מסוגיא זו על הרמב"ם ז"ל

והנה לכאורה רציתי לומר דמסוגיא זו יש ראיה לדברי שכתבתי לעיל בסוגיין [אות י"ט] בפי' דברי הרמב"ם ז"ל דהא דכתב הרמב"ם דגם לר"ע דסובר שותפי נינהו הוא דוקא לאחר העמדה בדין וכתבתי בזה דלאחר העמדה בדין אז הוה למפרע של הניזק תיכף משעת הנזק וביארתי בזה שיטת הרמב"ם ז"ל ועפ"ז א"ש גם סוגיא זו דהא הכא אנו דנין לאחר גמ"ד כמה יש לו לניזק זכות בהשור ובזה שפיר פריך הש"ס רישא דקתני שבח מזיק נותן כשעת הנזק והיינו דשבח מזיק קודם העמדה בדין ואח"כ נגמר הדין והב"ד דנין כמה יש להניזק זכות בו וקאמר נותן כשעת הנזק וע"ז שפיר פריך הש"ס מני ר"י היא דאמר ב"ח הוא אימא סיפא כחש כשעת העמדה בדין אתאן לר"ע דאמר שותפי נינהו כו' דהא עתה אנו דנין ג"כ רק לאחר גמ"ד וא"כ הרי למפרע משעת הנזק הוא של הניזק ומש"ה אם כחש הוא לניזק לא מיבעיא אם אין השור המזיק שוה יותר מח"נ תיכף בשעת נגיחה כגון שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים פשיטא דכיחש לניזק דהא תם אינו משתלם רק מגופו אלא אפילו שור שוה מאתים נגח שור שוה מאתים דיש למזיק עדיין חצי השור וכיחש המזיק שאינו שוה רק מנה ג"כ הוה הדין לר"ע דגם הניזק מפסיד ואינו נוטל רק נ' זוז דהא למפרע הוא שלו תיכף משעת נגיחה והיינו לאחר שנגמר הדין נעשה למפרע של הניזק וא"כ גם מחלקו של הניזק כיחש וזה הוא דוקא לר"ע דסובר שותפי נינהו אבל לר"י דסובר ב"ח הוא אין הניזק מפסיד כלל מחלקו וזה הוא הנ"מ בין ר"י לר"ע וזה הוא כוונת התוס' ג"כ לעיל (ל"ג ע"א) ד"ה הקדישו ניזק במ"ש וכן אם כיחש המזיק אבל עכ"פ לפי האמור מיושב שפיר קושיא הנ"ל שהקשיתי ודוק היטב בזה. ועיין לקמן בפרקין [ל"ב אק"ג] מ"ש בזה

(ב) והנה הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ז מהל' נ"מ הי"ב השביח המזיק בשעת העמדה בדין אם מחמת שפטמו שבח אינו משתלם ממנו אלא מה שהיה שוה בשעה שהזיק ואם מחמת עצמו השביח משתלם ח"נ ממנו כולו כשעת העמדה בדין עכ"ל. והנה הרמב"ם פוסק כמו דמתרץ ר"פ רישא משכחת לה בין שפיטמה בין דשבחא ממילא כו' סיפא לא משכחת לה אלא כשפיטמו ומש"ה מחלק הרמב"ם בין שבח מחמת שפיטמו לבין השביח מחמת עצמו. והנה לכאורה י"ל בלשון הרמב"ם שכתב אם מחמת שפטמו שבח אינו משתלם ממנו אלא מה שהיה שוה בשעה שהזיק דמשמע דמיירי שקודם השבח לא היה שוה הח"נ שמגיע לניזק כגון שור שוה מנה שנגח לשור שוה שלש מאות דהוה הדין דמשלם לו ק"ן ורק שתם אינו משתלם אלא מגופו וא"צ להוסיף לו מעליה ואם פטמו ושבח ושוה עתה בשעת העמדה בדין ק"נ הוה הדין דאינו משתלם ממנו רק מנה והשבח הוא של המזיק. וע"כ צריך לפרש כן דאם היה המזיק שוה בשעת הנזק כדי תשלומי הח"נ א"כ פשיטא דא"צ להוסיף לו אפילו לר"ע דסובר שותפי נינהו הואיל דהיה השבח מחמת זה שפטמו ורק אפילו אם לא היה מגיע כל דמי המזיק כדי הח"נ כגון שור שוה מנה שנגח לשור שוה שלש מאות ואין הנבלה שוה כלום דהיה ההיזק ק"נ והמזיק אינו שוה רק מנה והשביח המזיק מחמת מה שפטמו ג"כ הוה הדין דהשבח הוא של המזיק ואין הניזק נוטל החצי ממה שהיה לו היזק דהא תם אינו משתלם רק מגופו וגם היה השבח מחמת מה שפטמו וזה לא מיקרי מגופו. וכתב עוד הרמב"ם ז"ל ואם מחמת עצמו השביח משתלם ח"נ ממנו כולו כשעת העמדה בדין דמשמע דדוקא ח"נ הוא