אמרי הצבי א קמג

התם שותפי נינהו ויליף לה מדקאמר הקדישו מוקדש מדר"א כו' דאי לר"י דאמר ב"ח לא צרכינן לר"א ובאמת שאין בסוגיא דבר בהיפך דוק ותשכח עכ"ל ה"ה ועיין בשמ"ק בד"ה ולענין פסק כתב הרב המאירי וז"ל שמועה זו שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מזיק מכור לדעת ר"י הוא שנויא ואין הלכה כן אלא אף אם לא עמד בדין הדין כמו שכתבנו שדר"ע שאמר הוחלט השור עד שלא עמד בדין הן אמורין כו' עד גדולי המחברים תופסין בו שיטה אחרת ויראה מדבריהם שדברי ר"ע לאחר שעמדו בדין נאמרו ומתוך כך פסקו שקודם שעמד בדין מכרו המזיק מכור אלא שהניזק חוזר וגובה ממנו שה"ז כאפותיקי כו' אבל אם עמד בדין אם מכרו אינו מכור ואם הקדישו אינו מוקדש עכ"ל. הרי שהביא שתי שיטות הללו ומ"ש גדולי המחברים כוונתו על הרמב"ם ז"ל הנ"ל. ומה שדחקו לרמב"ם ז"ל לפרש כן הוא משום דלפי' זה ל"ק כלל קושית התוס' והראשונים ז"ל דהא הואיל דפ"נ קנסא א"כ אמאי נחשב כגבוי דנימא דשותפי הוא תיכף משעת נגיחה וגם קשה מר"פ נערה במס' כתובות דאמרינן דקנס לאו כגבוי דמי וכמו שהוקשו התוס' בד"ה א"ב הבאתים לעיל ולפי פי' זה של הרמב"ם ל"ק כלל קושיות הנ"ל ודוק

(ג) אולם עדיין אינו מובן לשיטת הרמב"ם ז"ל הא דקאמר הש"ס לעיל מאי בינייהו הקדישו ניזק א"ב אלמא דלר"ע הקדישו ניזק חל תיכף ההקדש ויכול הניזק להקדישו תיכף משעת נגיחה אם לא שנדחוק לפרש דברי הרמב"ם ז"ל הא דקאמר הש"ס הקדישו ניזק א"ב היינו הכל לאחר העמדה בדין דלר"ע לאחר העמדה בדין חל ההקדש של הניזק ולר"י לא חל ודוחק קצת לפרש כן וראיתי במוהרש"ל ביש"ש כאן סי' כ"ח שהאריך בביאור השיטות והביא שיטת התוס' והראשונים והביא ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל ותמה בזה ע"ש שהביא דברי הטוח"מ סי' ת"ז ועי' בש"ע ס"א ובש"כ סק"א הביא דברי היש"ש הנ"ל ועיין בקצוה"ח שם סק"א שמתרץ ג"כ קושיא מהא דהקדישו ניזק כמ"ש בביאור דבריו דהיינו שהקדישו ניזק א"ב דקאמר הש"ס הוה הפי' הכל לאחר העמדה בדין יעוש"ה בדבריו

והנני מתפלא עוד מדוע השמיט הרמב"ם ז"ל לגמרי האי דינא דהקדישו ניזק דאפילו לשיטתו ג"כ הי"ל עכ"פ להביא הדין דהקדישו ניזק לאחר העמדה בדין דחל ההקדש הואיל דפסקינן כר"ע דשותפי נינהו ונהי דנוכל לדחוק ולומר דהואיל דהביא האי דינא דהקדישו מזיק ומכרו מזיק דיש חילוק בין קודם העמדה בדין לאחר העב"ד דלאחר העב"ד לא יכול המזיק להקדישו ואינו קדוש כלל אפילו מדר"א ג"כ ממילא נשמע דהרי הוא של הניזק לגמרי מ"מ אין דרכו של רבינו הרמב"ם ז"ל להשמיט דין פשוט המפורש בהדיא בש"ס דהא בהדיא קאמר הש"ס הקדישו ניזק א"ב ולכאורה י"ל בזה

(ד) ולענד"נ ליישב הקושיא הנ"ל על הרמב"ם ז"ל עפ"י מ"ש לעיל [אוי"ד] ליישב קושית הרשב"א על הראב"ד ז"ל דכתב דשאני פ"נ משאר קנסות דהכא קרנא וב"ד כי מודה זיל שלים אמרינן ליה וכ"ש דאי תפס לא מפקינן מיניה כו' ותמה הרשב"א דהא בהדיא קאמר הש"ס בכמ"ד דגם בח"נ דתם דאי מודה מיפטר כו' וכתבתי לעיל לתרץ דכוונת הראב"ד הוא עפ"י מה דאיתא בב"מ (דף ז' ע"א) דכל דיכול להוציאו בדיינין יכול להקדישו אי לא הוה מטלטלי דכפרי' וכמו דבקנס דח"נ מהני תפיסה ה"ה דמהני הקדישו. אולם זה דוקא היכא דמקדיש חפץ מבורר אבל היכא דאין החפץ מבורר רק שמגיע לו ממון בכה"ג לא מהני הקדישו ומש"ה בח"נ דנגיחה דמשתלם מגופו שפיר יכול הניזק להקדישו תיכף אחר הנגיחה והארכתי בזה בכוונת הראב"ד. ועפ"י האמור נוכל ליישב ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל דהנה ה"ה כתב שם בפ"ט מהל' נזקי ממון הי"א שהביא שם דברי הראב"ד הנ"ל וכתב שם שגם דעת הרמב"ם ז"ל הוא כן וא"כ נוכל לומר דגם הרמב"ם ז"ל סובר לסברא זו שכתבתי בדברי הראב"ד ומש"ה הקדישו ניזק חל ההקדש תיכף אחר נגיחה אפילו קודם העמדה בדין יכול להקדישו ושפיר קאמר הש"ס הקדישו ניזק א"ב והיינו דלר"ע יכול להקדישו תיכף לאחר הנניחה דהא אם יתפסנו הניזק לאחר הנגיחה מהני התפיסה ומהני ג"כ הקדישו דהקדישו הוה כמו תפסי' ואעפ"י שעדיין הוא ברשות המזיק קודם העמדה בדין לענין זה שאם מכרו מכור לרדיא מ"מ מהני שפיר הקדישו של הניזק אפילו קודם העמדה בדין הואיל דהוא מקדיש חפץ מבורר. ולענין אם הניזק מכרו לאחר קודם העמדה בדין שפיר נוכל לומר דלא חל המכירה והיינו דוקא אם מכרו והניזק לא עשה בו משיכה מקודם ורק מכרו בקנין כסף או אג"ק אבל אם הניזק עשה בו משיכה ואח"כ מכרו שפיר מהני תפיסתו של הניזק והרי יכול תו למוכרו ג"כ וכמש"ל. ובזה א"ש ג"כ מה שהרמב"ם ז"ל השמיט לדין זה דהקדישו ניזק דהואיל דפסק בפ"ו מהל' ערכין הכ"ב וכ"ג דכל שיוכל להוציאו בדיינין חל ההקדש וא"כ ממילא שמעינן דניזק יכול להקדיש השור המזיק הואיל דהוא תם ומשתלם מגופו אפילו קודם העמדה בדין הואיל דיכול לעמוד עמו בדין תו חל ההקדש ועל הדרך שכתבתי לעיל בדברי הראב"ד וא"כ כשהביא הרמב"ם להאי דינא בפ"ו מהל' ערכין תו לא צריך להביאו כאן ודוק היטב בזה. וי"ל ג"כ בדברי הרמב"ם ז"ל עפ"י דברי הריטב"א במסכת מכות (דף ה') שהבאתי לעיל [אי"ד] שכתב לחלק דבהקדש דוקא מהני וא"כ שפיר נוכל לומר דהרמב"ם ג"כ מודה דהקדישו ניזק שפיר מהני ומש"ה שפיר קאמר הש"ס הקדישו ניזק א"ב אלא דאינו מיושב עדיין מדוע השמיט הרמב"ם ז"ל להאי דינא ולפמש"ל א"ש הכל

[יט] שם בגמרא ת"ר שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין כו' כל הסוגיא. והנה לכאורה נראה דהאי ברייתא פליגי על ברייתא דלעיל דתני רב תחליפא בר מערבא קמיה דר"א מכרו אינו מכור הקדישו מוקדש דמוקי הש"ס לעיל לעולם מזיק וד"ה מכרו אינו מכור אפילו לר"י דהא משעבדא ליה לניזק הקדישו מוקדש אפילו לר"ע משום דר"א כו' ולא חילק התנא כלל בין אם היה זה קודם שעמד בדין או לאחר שעמד בדין. והנה לשיטת הראשונים דהאי ברייתא דשור תם דמחלק בין עמד בדין או לא עמד בדין אתיא כר"י וא"כ ע"כ צרכינן לומר דהאי ברייתא דלעיל דתני ר"ת מיירי ג"כ קודם שעמד בדין דוקא ואפילו לשיטת הרמב"ם דפוסק כהאי ברייתא שני' וכפי פי' ה"ה שם וכפי מה שביארתי בסמוך [אי"ח] אתיא האי ברייתא כר"ע ג"כ צריכינן לומר דברייתא דתני ר"ת מיירי דוקא קודם שעמד בדין וז"פ

והנה לכאורה אינו מובן לשיטת הרמב"ם דהאי ברייתא אתיא כר"ע וגם לר"ע דסובר שותפי נינהו הוה ג"כ הדין דאם מכרו המזיק קודם העמדה בדין חל המכירה לרדיא ורשאי הלוקח לחרוש בו לכתחלה ודלא כפירש"י לעיל בד"ה לרדיא שאם חרש בו לוקח אינו נותן דמי חרישה לניזק דמשמע דוקא אם חרש בו אבל לכתחילה אסור לו לחרוש אבל מדברי הרמב"ם מבואר דמותר להלוקח לחרוש בו קודם העב"ד דהמכירה חל לרדיא ולכאורה טעמא בעי לר"ע דסובר שותפי נינהו. ולולא דמסתפינא הייתי אומר בזה דהנה באמת אם ראובן מוכר שורו לחבירו דצריך הלוקח לעשות בו קנין או קנין כסף למ"ד מעות קונות או קנין משיכה אבל בלא עשה בו קנין בודאי דלא קנה הלוקח וכן במתנה צריך המקבל מתנה לעשות בו קנין וא"כ י"ל הכא דבמה יקנה הניזק להשור ואי דנימא דהתורה הקנתה להניזק השור המזיק זה לא מצינו שהתורה הקנתה לאחד דבר של חבירו דהיינו דבר שהיה מקודם של חבירו ובמה יקנה הניזק להשור המזיק. והנה גבי ירושה דהוה הדין דזכה היורש בהנכסים תיכף בשעת מיתת המוריש וכדאיתא בב"ב (דף ק"מ) פשיטא מרובין ונתמעטו כבר זכו בהן יורשין ופירשב"ם כבר זכו בשעת מיתת אביהן כו' אע"ג דלא עשה היורש קנין בהקרקע התם הוה הטעם משום דבמקום אביו קאי אבל הכא גבי שור המזיק אף דאמרינן שותפי נינהו במאי זכה הניזק בהשור המזיק. והנה היכא דהיה לאחר העב"ד ג"כ י"ל במאי זכה והנה בכל גוביינא דבי דינא י"ל דעיקר הקנין הוא שעושה המלוה חזקה אח"כ והא דשומא הדרא י"ל דהתקנה הוה כן שאע"פ שעושה המלוה חזקה אח"כ מ"מ הדרא השומא עד תריסר ירחי שתא אבל לולא החזקה לא אדע במה הוה הקנין דבר תורה וי"ל בזה. אבל שנימא דחיוב התורה דהיינו מה שחייבה התורה אותו לשלם עושה הקנין זה בודאי דלא הוה קנין מן התורה. והנה הכא גבי שור תם שהזיק דמשתלם מגופו ונהי דסובר ר"ע דשותפי נינהו ואם שור תם שוה מנה שנגח שור שוה מאתים דהוה הדין דהוחלט השור מ"מ במה קנה אותו הניזק דהא עד עתה היה של המזיק ונהי