אמרי הצבי א קלט

ר"ש אדם מקנה דשלב"ל דאפילו את"ל דאם אמר כלי זה יהא שלך אם ירדו גשמים היום דחשיב דשב"ל היינו משום דכלי שנותן לו הוא בעולם וזוכה בו למפרע כשירדו גשמים והא דקאמר אם ירדו תנאה בעלמא הוא אבל הכא אינו נותן לו הכלי מיד אלא שמיחדו לו לגבות ממנו קנס אם יתחייב כשיעמוד בדין והא לא בא לעולם עכ"ל. ודבריהם צריכין ביאור ובהפלאה שם כ' להסביר דבריהם דכוונתם הוא דהתם הקנין הוא מיד אלא שמתנה תנאי בעלמא אבל הכא גוף הממון שנעשה בו הקנין אינו בעולם ע"ש. וא"כ נוכל לומר בכוונת התוס' כאן דהא ר"ע סובר דאדם מקנה דשלב"ל וא"כ ר"ע דסובר שותפי נינהו והרי אם שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה שוה כלל הרי השור המזיק הוא של הניזק ורק שמ"מ לא קנה אותו לגמרי בקנין גמור משום דאי יודה יפטר ומיחשב כמו דשלב"ל ודומה זה כמו שמיחד לו כלי זו לגבות ממנה קנס אם יתחייב כשיעמוד בדין ונהי דהוי כמו דשלב"ל הא ר"ע אית ליה אמדשלב"ל וכדאיתא ביבמות (צ"ג) וה"נ דומה ממש לזה שאם יפסקו הב"ד שחייב לשלם לו ח"נ הרי השור המזיק הוא של הניזק ומה שהתורה אמרה דשור תם משתלם מגופו מיחשב ממש כמו שהוא בעצמו ייחד לו כלי זה ואדרבה מה שהתורה אמרה שתם משתלם מגופו עדיף יותר מאילו ייחד לו בעצמו וא"כ לאחר שפסקו הב"ד שחייב לשלם לו ח"נ נגמר ההקדש למפרע ואפילו אם גבה מעות לבסוף ולא השור גופא מ"מ תיכף כשפסקו הב"ד שחייב לשלם הנזק תיכף נגמר ההקדש שהקדישו הניזק. וכ"ז הוא גבי שור תם שמשתלם מגופו א"כ תיכף כשפסקו הב"ד נגמר ההקדש אבל אם אין אנו דנין על גוף החפץ רק על מעות א"כ לא שייך האי סברא ומש"ה שפיר כתבו התוס' דאם העידו עדים ששורו נגח ביום א' ואתו עדים אחריני ואמרו ביום א' הייתם עמנו אלא בע"ש נגח דמשלמין דבעידנא דקמסהדי גברא לאו בר תשלומין הוא דכ"ז שלא נתגלה הדבר שלא העידו עליו חשוב לאו בר תשלומין אע"ג דקם ברשותיה דניזק בשעת הנזק וכוונתם הוא דגבי עדים זוממין כיון דעתה בשעת הגדת עד עדות עדיין לא נגמר לגמרי כלומר דכ"ז שלא נגמר הדין לא חשיב בר תשלומין וא"כ שפיר לא נגמר החיוב ועדיין לא מיקרי גברא בר תשלומין והביאו ראיה לזה מלקמן (דף ע"ד) דגבי עבד עדיין לא מיקרי יצא העבד מרשות האדון כל זמן שלא העידו עליו בב"ד כנ"ל לכאורה בסברת התוס'

ולפ"ז היה מיושב שפיר קושית התוס' לקמן שהקשו וז"ל וא"ת דבפ' נערה (מ"א) תנן לא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה קנסה לעצמה ואמאי והא משעת פתוי זכה בה האב אלמא משמע דבקנס לא זכה עד שעת העמדה בדין והכא סבר ר"ע דזכי משעת הנזק כו'. ולפי האמור מיושב שפיר דבאמת גם לר"ע לא הוה השור המזיק לגמרי של הניזק תיכף משעת נגיחה ורק הא דמהני הקדישו ניזק הוא דאח"כ תיכף כשפסקו הב"ד שחייב לשלם לו מיד הוחלט השור לניזק תיכף משעת נגיחה ונגמר ההקדש למפרע אבל בקנס דנערה דחייב לשלם דמים והיינו בשעת פסק דין ואז כבר נתבגרה ודוק בזה. והנה שבתי וראיתי מדתוס' הקשו קושיא זו בתר שכתבו האי סברא דלעיל מוכח לכאורה דסברא זו שכתבתי בדבריהם אינה אמיתית והגם כי יש לדחוק ולומר דמצינו כ"פ בתוס' שהקשו קושיא ולפי סברתם שכתבו בראשונה לא קשה קושיא זו מ"מ הוא דוחק לפרש כן

(ב) והנה ראיתי בשמ"ק כאן בד"ה א"ב וז"ל לשתי הקושיות שמקשים התוס' למ"ד פ"נ קנסא חדא מה שמקשים דבפרק נערה תנן לא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה קנסה לעצמה דלר"ע היאך הוא קדוש והא אי מודה מיפטר דמודה בקנס פטור תירץ הראב"ד ז"ל דקנס דפלגא נזקא שאני דקרן הוא דמשלם ושותפין נינהו ומכי אודעי' שורך הזיק שורו של פלוני קרנא הוא דמחייב ואי קדים ומודה בב"ד נמי לא מיפטר דמחמת ביעתותא דעדים הוא דקא מודה הלכך כי מסהדי עליו בב"ד איגלאי מילתא דמעיקרא נמי שותפי נינהו ע"כ. וגדולה מזו כ' הרב בשילהי פירקין גבי ואי לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק אע"ג דקנסא הוא וליכא עידי נגיחה ומודה בקנס פטור דלא דמי האי קנסא לשאר קנסות דהכא קרנא וב"ד כי מודה אמרי' ליה זיל שלים וכ"ש דאי תפס לא מפקינן מיניה ואע"ג דבשאר קנסות לא דיינינן הכי ע"כ. ולא ירדתי לסוף דעתו דפ"נ קנסא הא אמרינן לעיל בשילהי פ"ק דאי מודה ביה מיפטר וב"ד אמרי ליה זיל שלים ואי אמר לא משלמנא דקנסא הוא לא מגבי' ליה האי דינא לא שמעינן ליה בשום דוכתא ודברי הרב ז"ל צל"ע הרשב"א ז"ל עכ"ל. והנה לשון זה עצמו הוא בחידושי רשב"א כאן. ועיין לקמן בסוף פירקין (דף ל"ו) ברשב"א ד"ה והא תניא באה"ד וז"ל ותירץ הוא ז"ל דקנסא דפ"נ שאני משאר קנסא דעלמא דהכא קרנא הוא וכי אתי לב"ד ומודה זיל שלים אמרינן ליה אלו דברי הר"ב ז"ל וכבר כתבתי למעלה שאיני יורד לסוף דעתו בזו דפ"נ ודאי אינו משלם ע"פ עצמו כדאיתא בשילהי פ"ק אא"כ יפרש הרב ז"ל דזיל שלים אמרינן ליה אבל אכפויי לא מכפינן דאינו משלם ע"פ עצמו בע"כ כדאמרינן וזה תימא שלא שמענו כן בשום מקום ומסתברא לי דשמעתין כמ"ד פ"נ ממונא כנ"ל עכ"ל הרשב"א ז"ל. ועיין בה"ה פט"ו מהל' נזקי ממון הי"א שהביא ג"כ דברי הראב"ד הנ"ל וכ' שגם דעת הרמב"ם הוא כן יעוש"ה. והנה הארכתי להעתיק כל דבריו הקדושים בזה יען כי הרבה י"ל בזה ואם כי כבר האריכו בדבריו

הנה מ"ש הראב"ד ז"ל דב"ד אמרי ליה זיל שלים כי הודה. ולכאורה אינו מובן כלל פי' דבריו דהא אפילו לצי"ש הרי הוא פטור כי הודה בקנס ועיין ברשב"א לקמן על (דף ע"ד ע"ב) מובא בשמ"ק שם בד"ה א"ל אין בדבריך כלום מכאן נראה דבלא עדים אפילו תפס לא עשה ולא כלום שהרי טבי עבדו של ר"ג היה גדול וזוכה בעצמו להיות בן חורין ואם איתא כי אין לו עדים מאי הוה הא תפס ונפק ליה לחירות מיד שסימא את עין כו' אלא ש"מ כו' דאינו זוכה אלא בעדים ובב"ד אלא דקשיא לי ברייתא דלעיל מעידין אנו באיש פלוני שסימא כו' משלמין דמי עין לעבד אלמא משעה שהפיל את שינו יצא לחירות כו' וי"ל דכל שבאו עדים לבסוף נמצא בן חורין למפרע אלא שגזה"כ הוא שלא להוציא לחירות אלא ע"י עדים. ומיהו שמעינן דקנס כל שאין שם עדים אפילו לצי"ש אינו חייב ליתן דא"כ יוציאנו ר"ג לחירות כדי לצי"ש וכן אמרו בירושלמי סו"פ אלו נערות ודייקי לה מהא דר"ג כו' יעו"ש. וכבר האריכו בזה דתפיסה אי מהני תליא אי חייב לצי"ש וכן הוא דעת רש"י ז"ל בב"מ (דף צ') וא"כ אם נימא דב"ד אמרי ליה זיל שלים א"כ ליהני ג"כ תפיסה. ועיין בקצה"ח סי' א' ובנתה"מ שם מ"ש בזה. ועיין לקמן על (דף מ"א ע"ב) [אול"ח אק"ח] מ"ש בזה בדברי ספר הזכות ועיין לקמן על (דף ע"ד ע"ב) [אוקט"ו אק"ב] ביארתי שם דברי הראב"ד והרמב"ן שבספר הזכות דלא ס"ל כהרשב"א הנ"ל ומ"ש לפרש דברי הירושלמי ספ"ג דכתובות: ן

ועיין בשמ"ק ב"ק על (דף ט"ו ע"ב) בד"ה ולענין פסק כ' הרב המאירי ז"ל וז"ל קי"ל כמ"ד פ"נ קנסא ואינו משלם ע"פ עצמו והרבה כתבו בשם הראב"ד ז"ל שח"נ של תם משלם ע"פ עצמו הואיל וקרן הוא ואינו דומה לשאר קנסות ותמהו עליו מסוגיא זו דהקשו למ"ד קנסא ממה שאמרו המית שורו כו' וכן אמרו בפדו"ה אי תם הוה והוה מודינא ומפטרנא ומ"מ לא כתב דבר זה מעולם והם טעו בנוסח דבריו ומ"ש הוא שח"נ ב"ד אומרים לו לך ושלים אם הודה אלא שאין כופין אותו משא"כ בקצת קנסות שאין אומרים לו לך ושלם כלל ואי תפס לא מפקינן מיניה אבל שאר קנסות כל שהודה מוציאין מידו אף בתפס כך כתב בתשובות שאלה ואף בזו יש חולקין שאין אומרין לו שלם כלל עכ"ל. והנה הרב המאירי ז"ל כ' ג"כ לחלק בין הקנסות וחלק קנס דח"נ משאר קנסות אולם לא ביאר הסברא לחלק בזה. ועוד י"ל בדברי הראב"ד ז"ל שכתב ואי קדים ומודה בב"ד נמי לא מיפטר דמחמת ביעתותא דעדים הוא דקא מודה הילכך כי מסהדי עלי' בב"ד איגלאי מילתא דמעיקרא נמי שותפי נינהו עכ"ל. ואינו מובן כלל דא"כ בכל מודה בקנס נמי נימא הכי. וגם לקמן (דף ע"ה ע"א) דקאמר הש"ס להאי סברא הוא דוקא לראבר"ש ובראה עדים ממשמשין ובאין וגם בכה"ג פליגי רבנן שם כנראה למעיין בסוגיא שם. ונהי דהתם איירי בקנס דטביחה ומכירה ונוכל לומר דבח"נ דנגיחה שפיר אמרינן להאי סברא אבל מנ"ל להראב"ד ז"ל לחלק כן וגם דמבואר בהדיא בכמ"ד בש"ס דגם בפ"נ דנגיחה ג"כ אמרינן מודה בקנס פטור. ולכאורה י"ל בזה

(ג) ובעיקר כוונת דברי הראב"ד ז"ל במ"ש לתרץ הקושי' הנ"ל