אמרי הצבי א קלג

את הריבית כו' כל הסוגיא ועיין מס' ב"מ (דף ע"ב) כל הסוגיא שם ועיין בתוד"ה וחכמים וז"ל משמע שגובה ע"פ השטר אפילו ממשעבדי וקשה לר"י למה השטר כשר כיון שהעדים עוברין על לא תשימון אע"ג דאינם עדי חמס דאין מרויחין כלום הא קיי"ל כאביי סנהדרין (כ"ז) דמי שאוכל נבילות להכעיס פסול כו' יעו"ש ועיין במלמ"ל פ"ד מהל' מלוה ולוה ה"ו שהאריך בביאור דברי התוס' הנ"ל ועמד תחלה על קושייתם הנ"ל דהא אין בלאו זה מלקות שהרי ניתן להשבון ואם המלוה והלוה אינן לוקין על לאו דריבית אינו בדין דהני דאתי מחמתייהו יתחייבו מלקות והאריך בענין זה בפלפול עצום יעוש"ה. והנה לכאורה י"ל דכוונת התוס' הוא בקושייתם הנ"ל דהיו סבורים התוס' דמיירי שכלל הקרן עם הריבית וא"כ הרי העידו העדים בשקר שהרי הלוה לו רק תשעים סלעים ונכתב בשטר מאה סלעים וא"כ הרי עברו על לאו דלא תענה ואיכא מלקות ג"כ ונעשין העדים פסולים ועל זה תי' התוס' דמיירי שהעדים היו שוגגין כנ"ל לכאורה. מיהו לאינך תירוצים של התוס' ושכתבו דמיירי שלא כלל הקרן עם הריבית א"כ אינו מובן קושית התוס' הנ"ל. והנה המלמ"ל הביא בשם ספר בני שמואל וז"ל ול"נ דהכא כיון שחתמו בשטר הו"ל לאו שיב"מ שהחתימה הוא מעשה ומפלפל שם בשיטת החינוך והה"מ אם משכחת לה לעבור על הלאו בלי מעשה אם לוקין על הלאו יעוש"ה בדבריו הנפלאים והמסולאים בפז

ולענ"ד היה נראה בזה ומקודם אבאר בעזה"י איזה הערות אשר יש לעורר בזה ואח"כ אבוא בעזה"י ליישב קושית התוס' הנ"ל. א) י"ל לכאורה בהא דאמרה תורה ע"פ שנים עדים יקום דבר והעדות נגמרת ע"פ שני עדים ואם נעשין זוממין העדים נידונין במשפט הזה שרצו לחייבו להנידון שהעידו עליו אם אמרינן דזה נחשב הכל כמו מעשה אחד דהיינו ששני העדים עשו מעשה אחד וכמו גבי שבת דאמרינן שנים שעשאוה פטורין דגלי קרא בעשותה העושה את כולה ולא העושה מקצתה ואם זה יכול וזה יכול שניהם פטורין וזה א"י וזא"י שניהם חייבין ועיין מס' שבת (דף צ"ג) וא"כ הכא גבי עדות דאין העדות נגמרת רק ע"פ שנים עדים וא"כ הי"ל כאילו שניהם עשו העבירה וזא"י וזא"י שניהם חייבין ומש"ה אם נמצאו זוממין אמרינן בשניהם דנידונין במה שרצו לחייב להנידון כן היה נראה לכאורה. אולם שבתי וראיתי דסברא זו לא ניתן להאמר גבי עדים דהא הא דשנים שעשאוה חייבין הוא דוקא לענין קרבן אבל בודאי דלא מיחייבי שניהם מיתה אפילו בזא"י וזא"י ואפילו לענין קרבן ג"כ אין שניהם חייבין שני קרבנות ועיין בספר פ"י על מס' שבת (דף ג') האריך בביאור הענין ובחידושי לסוגיא דשנים שעשאוה הארכתי בביאור הענין והסוגיא יעוש"ה. והעירותי ג"כ ע"ד הפ"י מהא דמס' כריתות (דף כ"ג) פלוגתא דר"ש ור' יוסי והרמב"ם בפ"ט מהל' שגגות פוסק כרבי יוסי דאין שנים יכולין להביא קרבן חטאת בתנאי ודברי הפ"י צ"ע לכאורה וקצרתי כאן בזה

אמנם ביאור הדבר בפשיטות הוא דגזה"כ הוא ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ושני העדים שניזומו עושין הב"ד בהעדים הניזומין כאשר זממו. לעשות להנידון ושניהם לוקין או חייבין מיתה כל אחד ואחד לבד בממון דמשלשין ביניהן וכדאיתא במס' מכות (דף ה' ע"א) וי"ל בזה

(ב) עוד יש לעיין בהא דאם שני עדים מעידין על עדות אחת מדוע לא יוכל העד הראשון דהיינו זה שהעיד בראשונה לומר לא הייתי יודע שהעד השני יעיד ג"כ וא"כ בעדותי לבד לא הייתי מחייב כלל להנידון וא"כ כי ניזומו אח"כ יהיה העד שהעיד בראשונה פטור וכדאיתא סברא זו לעיל במס' ב"ק (דף כ"ד ע"ב) אא"א ליעודי גברא לימרו הנך קמאי אנן מי הוה ידעינן דבתר ג' יומי אתו הני ומייעדי לי' ע"ש וא"כ גם על כת אחת י"ל כן דהעד הראשון יאמר כן שלא ידע שהעד השני יעיד כן ונהי דלכאורה יש חילוק בזה דהתם שכת ראשונה שיכולה לומר שבאת לחייב ח"נ אבל עד אחד דהיינו שהעיד ראשון אם יאמר שלא ידע כלל שהעד השני יעיד ג"כ הלא בעדותו לבד אם לא להצטרף בא להשני לענין מה בא מ"מ אכתי יכול לומר כן לא מיבעיא היכא דהעד הראשון בא להעיד על ממון יכול לומר שבא לחייב שבועה אלא אפילו אם אין העדות לענין ממון דלא יכול תו לומר כן אכתי יהיה יכול לומר לא ידענא דאתי עוד אחד להעיד ג"כ ומכ"ש אם ניזומו דהי' העדות הכל שקר והרי הוא יודע בעצמו שהוא משקר וכי אם הוא חשוד לשקר בעדותו כל ישראל הוחזקו ח"ו לשקר בעדות והרי הוא סובר שלא יעיד עוד עד השני בשקר ונהי דהכוונה של העד הראשון היה לחייבו להנידון מ"מ הואיל דבעדותו לבד לא היה מחייב להנידון א"כ אמאי חייב העד הראשון אם הוזמו אח"כ. וע"כ צרכינן לומר דהואיל דאתו שניהם כאחד להעיד והעידו שניהם זה בפני זה לא יכול תו העד הראשון לומר כן ומש"ה הוי שפיר עדות אחת וחייבין אם הוזמו אח"כ וכן מוכח ג"כ שם מסוגיא דלעיל (בדף כ"ד) ודוק. אולם זה הוא אם העידו שניהם כאחד אבל אם הוא עדות מיוחדת קשה דהעד הראשון אכתי יכול לומר לא ידענא דיבא אח"כ עוד עד אחר להעיד ג"כ כמו שהעדתי ובפרט אם הוזמו דהי' העדות בשקר וא"כ אמאי מהני גבי ממון עדות מיוחדת הא הי"ל עדות שאאי"ל ומכאן ראיה גדולה לכאורה כשיטת הראשונים הסוברים דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימן ועיין בש"כ (סי' ל"ג ס"ק ט"ז) שהאריך בענין זה. שוב ראיתי בנוב"י מהדו"ק חאה"ע (סי' ע"ב) שהאריך בכעין זה יעוש"ה בסתירת היתר הראשון בד"ה עוד נ"ל בכוונת דברי הרא"ש מ"ש בזה

ואחר כל האמור נלע"ד ליישב קושית התוס' הנ"ל דשפיר נוכל לומר דלא מיפסלי העדים במה שחתמו על שטר שיש בו ריבית דאע"ג דאית ביה מעשה בהחתימה אפ"ה לא לקי על הלאו הזה דהואיל העד הראשון שחתם בודאי אינו לוקה הואיל דבעדותו בלבד לא נגמר הלאו דהא לא הוה דבר ברור שיחתום העד השני ג"כ וא"כ בחתימתו בלבד לא עשה כלום עדיין ואף ששניהם חתמו כאחד דהיינו זה בפני זה מ"מ בשעה שחתם העד הראשון עדיין לא היה ברור לו שהשני יחתום ג"כ על שטר שיש בו ריבית ויעשה איסור ונהי דהיכא דהעידו בע"פ אמרינן דהואיל דבאו שניהם כאחד לב"ד להעיד לא שייך לומר כן שאני התם דדיבורא הוא אבל לעשות מעשה לא קעביד וא"כ יכול העד הראשון שחתם בראשונה לומר לא ידעתי שגם השני יעשה איסור ויחתום וחילוק כזה בין דיבורא למעשה מצינו ג"כ כיוצא בזה במס' גיטין (דף ס"ז ע"א) דמחלק הש"ס כן גבי עדים דדיבורא אמרו אבל מעשה לא עבדי יעוש"ה. הגם כי י"ל בזה ע"פ מ"ש התוס' במס' יבמות (דף כ"ה ע"ב) ד"ה לא חשו דכשמעידים בב"ד חשיב ג"כ מעשה ודוקא אומר אמרו לא חשיב מעשה מ"מ לא אלים כ"כ הדיבורא שהעידו בב"ד כמו מעשה דחתימה וי"ל בזה. ויש להסביר הדבר עוד יותר דהיכא דהעידו שניהם בע"פ לא יכול עד הראשון לומר כן שלא ידע שגם העד השני יעיד ג"כ בשקר דהא כששמע שהעד השני העיד ג"כ בשקר היה לו לחזור מדיבורו תיכף תכ"ד של עדות השני ומדלא חזר בו הרי גמר עתה דיבורו והו"ל כאילו חזר והעיד עוד הפעם כמו שהעיד בראשונה וכן מוכח מסוגיא דב"ק לקמן (דף ע"ג ע"א) ובתוד"ה שהעידו יעוש"ה. ועיין מס' כתובות (דף ל"ג ע"א) בתוד"ה ונתרו בהו מ"ש בזה. וכ"כ בפירוש הסמ"ע בסי' כ"ט סק"א יעו"ש. וכ"ז הוא כשהעידו בע"פ אבל בשחתמו בשטר לא שייך לומר כן דכשחתם הראשון בשקר ויכול לומר שלא ידע שגם העד השני יחתום בשקר תו לא יוכל לחזור בו דהא אין החתימה בפני הב"ד וכמו כן היכא שחתמו על שטר שיש בו ריבית שהראשון שעשה האיסור וחתם על השטר שיש בו ריבית לא היה יודע שגם השני יעשה איסור ויחתום על השטר וכשחתם השני ג"כ תו אין ביד הראשון לחזור בו ונוכל לומר עוד היכא דחתמו בשקר לאחר חתימת השני אינו יכול לחזור בו אפילו תכ"ד הואיל דעביד מעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה דדוקא היכא דהעיד בע"פ שייך חזרה וי"ל בזה מיהו בכאן בלא זה א"ש והבן בזה] וא"כ העד הראשון בודאי אינו לוקה ואפילו כשהתרו בו דהא הוה התראת ספק דדילמא לא יחתום העד השני ולא אהני כלל מעשה החתימה של העד הראשון ולא מיפסל לעדות הואיל דאין לוקין על לאו זה וא"כ י"ל דגם העד השני אינו לוקה דהא עביד רק חצי מעשה. ונהי די"ל דהוה כמו אחד הביא את העצים והשני הביא האור דהשני חייב בשבת וכדאיתא במס' ביצה (דף ל"ד ע"א) ע"ש מ"מ שפיר יש חילוק ביניהם דבשלמא התם אם היו