אמרי הצבי א קלא

קצת שכוון לזה וקיצר במקום הראוי להאריך. ועיין לקמן על (דף נ"ג ע"א) [או"ל אק"ב] מ"ש בדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהל' נזקי ממון ה"ג אן דעת קדשו נוטה בזה ועיי"ש בלח"מ מ"ש בזה

[ה] דף כט ע"ב תסתיים דר' אלעזר הוא דאמר חייב דאר"א משום ר' ישמעאל שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ואלו הן בור ברה"ר וחמץ משש שעות ולמעלה כו', וז"ל השמ"ק בד"ה שני דברים והקשה הר' יצחק מווינא דאמאי לא קחשיב שור המועד ג"כ דאע"ג דאסור בהנאה אעפ"כ עשאו הכתוב כאילו היא ברשותו וצ"ע מהר"י כ"ץ ז"ל עכ"ל

ולענ"ד הקלושה לא זכיתי להבין כלל דבריו הקדושים דהא לכאורה היאך משכחת לה כלל ששור המועד אשר הוא אסור בהנאה דהיינו שנגח אדם ודנוהו למיתה וכבר גמרו דינו שאז הוא אסור בהנאה ואינו ברשותו של אדם דנימא דהכתוב עשאו כאלו הוא ברשותו ואם הזיק אח"כ שיהיו חייבין הבעלים בתשלומין דהלא משנגמר דינו ליהרג הרי הוא אסור בהנאה ואין לו בעלים תו ואיך שייך לומר דהכתוב עשאו כאילו הוא ברשותו והרי בנגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר פטור ומשום דבעינן מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד וכדאיתא לעיל (דף י"ג ע"ב) וי"ל בזה. ועיין לקמן (דף צ' ע"ב) ת"ר שור תם שהמית והזיק דנין אותו ד"נ ואין דנין אותו דיני, ממונות מועד שהמית והזיק דנין אותו דיני ממונות וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות קדמו ודנוהו דיני נפשות אין חוזרין ודנין אותו דיני ממונות וכי קדמו ודנוהו ד"נ מאי הוה ליהדר ולידיינו נמי ממונות כו' כל הסוגיא שם, ועיין ברמב"ם בפי"א מהל' נזקי ממון ה"ז שור תם שהמית והזיק דנין אותו ד"נ ואין דנין אותו ד"מ ומועד שהמית והזיק דנין אותו ד"מ וחוזרין ודנין אותו ד"נ קדמו ודנוהו ד"נ תחלה חוזרין ודנין אותו ד"מ ומהיכן משלם מן השבח שהשביח ברדייתו אחר שנגמר דינו שכיון שנגמר דינו לסקילה אין לו בעלים שיתחייבו בנזקיו דנוהו ד"נ וברח אין דנין אותו ד"מ עכ"ל. והראב"ד בהשגות תמה עליו וז"ל א"א זו הסוגיא אינה מסכמת עם הגמ' כו' דאיהו סובר שאין חוששין למיתת השור משום עינוי הדין וא"כ תם שהמית והזיק נדייניה ד"נ והדר נדייניה ד"מ מאי אמרת רדיא עלי' דמרא הוא וכיון דדנוהו ד"נ שוב אין לבעליו רשות בו כו' ועיין בה"ה ובמגדל עוז ובכ"מ ובלח"מ שהאריכו בפירוש דברי הרמב"ם והראב"ד יעוש"ה. וא"כ עכ"פ שמעינן מזה דאפילו התם שכבר הזיק קודם גמר דין אפ"ה אם הוא שור שכבר נגמר דינו להריגה ואין לו בעלים לא שייך כלל לומר דרחמנא אוקמוה ברשות בעלים לחייב להבעלים ממון אם לא שכבר השביח השור בדמי רדייתו ותליא אם שייך בשור עינוי הדין ומותר לכתחלה לענות דינו וכאשר מבואר ברמב"ם וראב"ד שנחלקו בזה אבל על הבעלים אין שום חיוב כלל לשלם מכיסן ומכ"ש אם נגח אחר גמר דינו להריגה דבודאי אין לו בעלים כלל ולא שייך לומר דרחמנא אוקמוהו ברשותו. ולכאורה צ"ע אצלי דברי השמ"ק אם לא שנפרש פי' חדש בסוגיא דלקמן (צ') לדברי השמ"ק הנ"ל. וגם נצטרך לומר דס"ל איסורי הנאה יש להן בעלים ג"כ. ובאמת בגוף הדבר אמאי לא נימא דהוה כמו נגח ואח"כ הפקיר וכבר עמד בזה הקצה"ח סי' ת"ו ותי' כהסוברים דאיסורי הנאה יש להן בעלים יעוש"ה ואנכי בעזה"י הרביתי חזון בזה במכתבי לידידי הרהג"א מו"ה יעקב יצחק בעהמ"ח ספר מקראי קודש נ"י בענין זה בדברי הרמב"ם הנ"ל ועיין לקמן על (דף צ' ע"ב) [אול"ב] הארכתי בזה יעו"ש

אחז"ר עיינתי עוד הפעם בזה והי' נלע"ד דסברת הר"י מווינא ז"ל הוא דחזינן דמועד משלם כופר ותם פטור מכופר והלא תיכף כשנגמר דינו של השור בנגיחה הראשונה ושנייה א"כ הרי נאסר השור בהנאה ותו אין לו בעלים וע"כ דהתורה אוקמוה להשור תם שנגמר דינו לסקילה ברשות הבעלים שיחייב כופר כשנעשה מועד ולקמן (בדף מ"א ע"א) דפריך הש"ס וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד היכי משכחת לה ומשני הש"ס הרבה תירוצים ור"פ משני דקטל וערק לאגמא דקטל וערק לאגמא ומפרש הר"י מווינא ז"ל דקושית הש"ס הוא דהלא תיכף כשנגמר דינו סוקלין הב"ד להשור ומשני הש"ס דקטל וערק לאגמא כו' ולא קטלוהו אבל מיירי שכבר נגמר דינו ואפ"ה מחוייבים הבעלים בכופר כשנגח כשהוא מועד ועיין בתוס' ב"ק (כ"ג ע"ב) ד"ה ולא ישמרנו דמבואר שם בדבריהם שמפרשים דהא דמשני הש"ס דקטל וערק לאגמא היינו קודם גמ"ד וכתבו שיטת הר"ת דשור הנסקל לא נאסר מחיים ומשכחת לה מועד משלם כופר וא"כ ע"כ התוס' דלא ס"ל כהר"ת מפרשי הא דקאמר הש"ס דקטל וערק לאגמא מיירי קודם גמ"ד יעוש"ה וי"ל הרבה בזה. אבל לשיטת הר"י מווינא ז"ל נוכל לומר דמפרש דקטל וערק לאגמא מיירי שפיר לאחר גמ"ד וא"כ חזינן דמועד משלם כופר אף כי כבר. נגמר דינו של השור לסקילה קודם שנגח ונימא דהוה הפקר ואין לו בעלים דהא כבר נאסר בהנאה וע"כ דהטעם הוא דהתורה אוקמוה להשור ברשות הבעלים לענין שאם נגח כשהוא מועד דהבעלים משלמין כופר כנלע"ד בשיטת הר"י מווינא ז"ל. ועיין ירושלמי בפ"ד דב"ק ה"ז מ"ט דר' יודן והועד בבעליו ולא ישמרנו אין בעלים לאלו לענין נזקין תני ר' הושעיא לענין נזקין ר"מ מחייב ור"י פוטר לכופר מה רבי פדת בשם ר' הושעיא הכל מודין בכופר שהוא חייב וא"ד ר' יוחנן בש"ר ינאי כשם שחולקין בנזקין כך הן חולקין בכופר ר' ירמי' בעי קומי ר"ז היאך עבדין עובדא א"ל כר' הושעיא לענין נזקין ר"מ מחייב ור"י פוטר הא לכופר ד"ה חייב עכ"ל. והנה מתבאר מן הירושלמי במסקנא דלענין כופר חייב וא"כ אם נגמר דינו של השור כשהוא תם ולא סקלוהו הב"ד ג"כ חייבין הבעלים לשלם כופר אם נגח אח"כ כשהוא מועד ועיין ברמב"ם פ"י מהל' נ"מ מ"ש בזה ועיין לקמן על (דף מ"ד ע"ב) [אונ"ג] מ"ש שם בעזה"י אבל עכ"פ נוכל להסביר שפיר דברי הר"י מווינא ז"ל דסובר להלכה כהירושלמי הנ"ל וממילא מתפרש הא דקאמרינן בב"ק (מ"א) דקטל וערק כו' היינו גם לאחר גמ"ד ודוק היטב בזה

וע"פ דברי הר"י מווינא ז"ל נוכל להבין שפיר הא דקאמר הש"ס לקמן (בדף צ' ע"ב) דפריך הש"ס וכי קדמו ודנוהו ד"נ ליהדרי ולידייניה ד"מ והוקשו גדולי האחרונים ז"ל הלא כשנגמר הדין שהשור בסקילה נאסר בהנאה ותו לית ליה בעלים והוה כמו נגח והפקיר דלענין נזקין לכ"ע פטורין הבעלים אבל לפ"ד הר"י מווינא א"ש דהא חזינן דהתורה אוקמוה ברשותן של הבעלים לענין כופר וא"כ הרי הוא מיקרי עדיין רשות בעלים עלי' אף דאסור בהנאה וה"ה לענין תשלומי נזקין ג"כ עדיין הוא ברשות בעלים ואולי אף אם יזיק השור אחר גמ"ד ג"כ עדיין רשות בעלים עליו לענין חיוב תשלומי נזקין ואף אם י"ל בזה מ"מ לענין מה שהזיק קודם גמ"ד בודאי דעדיין מיקרי רשות בעלים עליו. אבל בנגח ואח"כ הפקיר דאז כבר אין לו בעלים מצד הפקירו שפיר פטור מתשלומי נזק

ונוכל לומר עוד בזה דאדרבה מסוגית הש"ס דלקמן (דף צ') הוציא הר"י מווינא זה. שהיה קשה לו ז"ל ג"כ קושית האחרונים הנ"ל דהא נעשה הפקר והיאך יכולין תו לדונו ד"מ אחר שכבר נגמר דינו לסקילה ומאי פריך הש"ס דליהדרי ולידייניה ד"מ וע"כ צ"ל דעדיין הוא ברשות הבעלים גם לאחר גמ"ד לענין תשלומי נזק וא"כ שפיר הקשה דליחשב נמי שור המועד ודוק. וראיתי אח"כ בספר ערוך לנר על מס' כריתות (דף כ"ד) הביא דברי הר"י מווינא ז"ל והעיר ג"כ כעין דברי הנ"ל יעוש"ה

וליישב קצת קושית הר"י מווינא ז"ל אולי אפשר לומר דמש"ה לא חשיב ר"א גם שור המועד משום דשור המועד גרע מהני תרתי דהני תרתי נפקי לגמרי מרשות הבעלים וא"א תו שיהי' ברשות הבעלים משא"כ שור המועד אפשר שיהיה עדיין ברשות הבעלים כשיוזמו העדים ומש"ה לא חשיב להו כאחד

[ו] (א) שם ומי אר"א הכי והאר"א איפכא דתנן ההופך את הגלל ברה"ר והוזק בהן אחר חייב בנזקו ואר"א ל"ש אלא שנתכוין לזכות בהן אבל לא נתכוין לזכות פטור כו'. ועיין במלמ"ל פי"ז מהל' גזילה ואבידה ה"ח שתמה מסוגיא זו ע"ד המוהרי"ט בתשו' ח"א סי' ק"נ שכתב וז"ל ומיהו י"ל דעדיף ידו מעודר בנכסי הגר וכסבור שהן שלו דאשכחן דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו וכיון דחצרו קונה לו שלא מדעתו כ"ש ידו והביא ראיה מתוס' סו"פ הניזקין עיי"ש והקשה המלמ"ל מסוגיא