אמרי הצבי א קל

ולכאורה י"ל מהא דאיתא במס' ב"מ (דף פ"ג ע"א) רבה בב"ח תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא שקל לגלומייהו אתו אמרו ליה לרב א"ל הב להו גלומייהו א"ל דינא הכי א"ל אין למען תלך בדרך טובים כו' הרי דרבה בב"ח שקל לגלומייהו ובודאי לא עשה בזה שלא כדין וגם רב לא א"ל רק למען תלך בדרך טובים ועיין ברי"ף שם וגם במהרש"א שם מ"ש בזה והרי מבואר דהואיל דהזיקוהו שרי ליה למשקל בעצמו וי"ל בזה

[ג] דף כח ע"א ת"ש מניין לנרצע שכלו לו כו' רנב"י אמר בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית עד האידנא היתירא והשתא איסורא ופירש"י בד"ה איסורא ורשאי להלקותו ולהפרישו דהאי דינא לאו לנפשיה הוא עכ"ל. והנה מבואר דאם רואה באדם שעבר עבירה רשאי להכותו בכדי שיפרישנו מהעבירה. והנה גבי רודף אחר חבירו להורגו או אחר נערה המאורסה לפגמה דניתן להצילו בנפשו אבל ברודף אחר שאר עבירות ואפילו לעבוד ע"ז לא ניתן להצילו בנפשו וכדאיתא במס' סנהדרין (דף ע"ד) וא"כ מכ"ש בשאר עבירות והכא גבי שפחה כנענית לא הוה עריות וליכא פגמא ג"כ. ואולי דוקא לענין להצילו בנפשו הוא דיש חילוק וכדקאמר הש"ס שם במס' סנהדרין אבל להכותו שפיר י"ל דכל אדם יכול להכותו בכדי להפרישו מהעבירה ויש להסביר עוד הטעם דתו לא מיקרי עושה מעשה עמך אף שלא עבר עדיין העבירה ורק שרואין שעושה מעשה זה כדי שיעבור עבירה דהא באם אין העבד רוצה לצאת מן האדון ידוע שיעבור העבירה עם השפחה דהשתא אסירא ליה. ואם זה תליא בהב"ד דוקא או דכל אחד מישראל יכול למונעו בכל מה שיכול. עיין במס' יבמות (דף פ"ח ע"ב) מניין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו בע"כ כו' ופירש"י דפנו הכהו וקדשו בע"כ עכ"ל. ונראה דזה קאי על הב"ד דוקא. ועיין מס' כתובות (דף מ"ט ע"ב) בתוד"ה אכפי' ובהפלאה מ"ש שם. ועיין ברא"ש בפרקין סי' י"ג ובח"מ סי' תכ"ב בטוש"ע שם סי"ג וברמ"א ובסמ"ע ס"ק כ"ח מ"ש שם וקצרתי

[ד] שם ע"ב אר"א ל"ש אלא שנתקל באבן ונישוף באבן אבל נתקל בקרקע ונישוף באבן פטור כמאן דלא כר"נ איכא דאמרי כו' כמאן כר"נ. ובתוד"ה ונישוף באבן דוקא נקיט דנישוף באבן אבל נתקל באבן ונשוף בקרקע פטור דקרקע עולם הזיקתו ואפילו שמואל מודה הכא דפטור כדפטר לקמן בהפרה (דף נ"ג) נתקל בבור ונפל לאחורי הבור כו' ואע"ג דשור שדחף חבירו לבור וגם הניח אבן ע"פ הבור ובא שור ונתקל בה ונפל לבור מחייבין בהפרה שם יש לחלק כיון שיש שם תקלה על הבור. ומיהו ודאי לרב קשה כי היכי דקאמר רב קרקע עולם הזיקתו ה"נ נימא בעל האבן בור של פלוני הזיקו עכ"ל. ולכאורה דברי התוס' הללו מחוסרין הבנה במ"ש כיון שיש שם תקלה על הבור דהא קושית התוס' הוא בין לרבנן ובין לר"נ דלרבנן הוה הדין לקמן בפרק הפרה דבעל השור ובעל האבן חייבין לשלם הכל ובעל הבור פטור לגמרי וקשיא דאמאי בנתקל באבן ונשוף בקרקע אפילו שמואל פוטר דהא האבן שנתקל בה הוא ממש כמו האבן שהניח ע"פ הבור או כמו השור שדחף להבור וא"כ אמאי פטור הכא והתם מחייבי רבנן הכל וגם לר"נ דסובר דשניהם חייבין בעל השור ובעל הבור וכן בעל האבן ובעל הבור ואמאי פטור הכא לגמרי אם נתקל באבן ונשוף בקרקע עולם וא"כ מאי חילוק יש בין זה לזה ומאי תירצו התוס' כיון דיש שם תקלה על הבור. וגם מדוע לא נוכל לתרץ וליישב ג"כ הקושיא שהוקשו לרב נימא ג"כ חילוק זה ומאי אולמא להקשות אליבא דרב יותר מאליבא דשמואל וחפשתי במפרשים ולא מצאתי שיפרשו דברי התוס' הנ"ל. ולולא דמסתפינא הייתי אומר בכוונת התוס' בזה דנהי דהשור דחף להשור האחר לבור והוא לא עשה את הבור מ"מ כיון דהבור הוא תקלה ושם תקלה על הבור מש"ה השור שדחף חבירו להבור וכן אם הניח אבן ע"פ הבור הרי צירף את הבור עמו להתקלה וא"כ נעשה הוא בעל הבור כלומר דהוה כאילו היה שותף להבור לר"נ ולרבנן מיחשב כאילו הוא זכה בהבור רצוני לומר על אותו הנזק הוה כאילו הוא זכה בהבור ואע"ג דאם שורו דחף כו' א"כ לא נוכל לומר דהוי כאילו שורו חפרו דא"כ הא קיי"ל איש בור ולא שור בור שאני הכא דהואיל דאנו דנין לפטור הבעל הבור הואיל דהוה כאילו זה זכה בו וא"כ הרי השור חייב על מעשה עצמו על הדחיפה גופי' דדוקא אם הי' הכוונה לחייבו להשור מכח דהוה כאילו הוא חפר להבור א"כ הי' שפיר סברא דלא מצינן לחייבו להשור משום דכתיב איש בור ולא שור בור אבל הכא אנו דנין לחייבו לבעל השור משום הדחיפה ורק הואיל דאיכא ג"כ בעל הבור ועל זה אמרינן דהואיל דהבור הוא תקלה ושם תקלה עלה ומש"ה הרי בעל השור ובעל האבן נעשים הם כמו בעל הבור ולרבנן פטור בעל הבור לגמרי ולר"נ לחייבו מחצה וכדמפורש לקמן (דף נ"ג ע"א). וכ"ז הוא דוקא גבי בור הואיל דשם תקלה על הבור משא"כ נתקל באבן ונשוף בקרקע דהא אין שם תקלה על הקרקע וא"כ לא נוכל לחייבו לבעל האבן דהא באמת לא נשוף בהאבן רק בהקרקע וא"כ אמרינן קרקע עולם הזיקתו ואפילו לשמואל ג"כ פטור הכא כמו דפטור לקמן (בדף נ"ג ע"א) בנתקל בבור ונפל לאחורי הבור. והא דמחייב שמואל בדינא דמתני' בנשברה כדו ברה"ר והוחלק אחד במים אע"ג דהוה ג"כ כמו נתקל באבן ונשוף בקרקע כתבו התוס' דצריך לאוקמי כגון שנחבט בקרקע שהמים נשפכים עלי' דדמי לקרקע הבור והיינו דהואיל דמיירי שנחבט בקרקע שהמים עלי' הוה כאילו חפר שם בהקרקע דודאי חייב וה"נ דכוותיה. אולם כ"ז הוא דוקא לשמואל דסובר לחבטו חייב אבל לרב דסובר דבור שחייבה עליו תורה הוא רק להבלו אבל לא לחבטו ומש"ה קאמר רב כאן דדוקא שטינפו כליו במים אבל הוא עצמו פטור ומשום דקרקע עולם הזיקתו ולא ס"ל להאי סברא דהואיל דנחבט בקרקע שהמים נשפכים עלי' הוה כמו קרקע הבור וכאילו חפר להבור והוא משום דס"ל דבור שחייבה עליו תורה הוא להבלו דוקא וכל שלא עשה ההבל לא מצינן לחייבו וא"כ ה"ה בשור שדחף חבירו להבור או הניח אבן ע"פ הבור ג"כ לא נוכל לחייבו לבעל האבן ולבעל השור דסוף סוף הוא לא עשה ההבל ואע"ג שיש שם תקלה על הבור מ"מ כל כמה דאיהו לא כרי' ולא עשה ההבל לא מצינן לחייבו כנלע"ד בפי' דברי התוס' בזה

ולולא דמסתפינא הייתי אומר בזה דבאמת מצינן לומר דרב ג"כ סובר חילוקא שכתבו התוס' דכיון שיש שם תקלה על הבור וכמו שפירשתי דבריהם ואע"ג דסובר רב להבלו ולא לחבטו מ"מ הואיל דאנו אומרים דכל שזה הניח האבן ע"פ הבור או ששורו דחפו לבור והוה כאילו יש לו חלק בהבור לר"נ ולרבנן כאילו הבור כולו הוא שלו ומחייב איהו לשלם כל הנזק הוא משום דהואיל דבאמת איכא הבלא בהבור הזה וכל שאנו אומרים שהבור הוא שלו הוי כאילו חפרו איהו או כולו אליבא דרבנן או מחצה אליבא דר"נ א"כ זהו בור שחייבה עליו תורה ודוק. ועיין לקמן (בדף נ"ג) בבעה"מ והרמב"ן ז"ל שדעת הרמב"ן דנתקל באבן ונשוף בקרקע חייב עייש"ה ועיין בפ"י כאן מ"ש לתרץ קושית התוס' לרב וי"ל בדבריו

ועיין בשמ"ק לקמן על (דף נ"ג ע"א) בד"ה ושמואל כ' שם בשם הרב המאירי וז"ל ואע"פ שאבנו שהניחה ברה"ר ונתקל בה ונישוף בקרקע חייב מדין בור אינו דומה אבנו ו סכינו מעשה ידיו הם אבל כותל הבור קרקע עולם הוא עכ"ל. הרי שכ' בפירוש דבנתקל באבן ונישוף בקרקע חייב. ועיין לקמן על (דף נ' ע"ב) בתוד"ה לשמואל מ"ש בזה ודוק. ועיין בשמ"ק כאן בד"ה אבל נתקל בקרקע מ"ש בזה

ועוד נלע"ד דנוכל לומר בכוונת דברי התוס' הנ"ל דיש חילוק בין אם התקלה הוא רחוק ממקום הנזק אז לאו שם בור עלה משא"כ היכא דהתקלה והנזק הוא במקום אחד אז שפיר חייב וז"ש התוס' יש לחלק כיון שיש שם תקלה על הבור הכוונה דשם מונח האבן ע"פ הבור וכן שור שדחף חבירו לבור כשהגיע סמוך ממש לשפת הבור בשעה שהפילו לבור הרי הוא ממש על הבור ומש"ה הרי מיקרי הוא בעל הבור וחייב אבל נתקל באבן ונישוף בקרקע הרי אין הנזק במקום התקלה ויש להוציא סברא זו מדברי השמ"ק כאן בד"ה אבל ודוק כי קצרתי במובן

שוב ראיתי בספר מעשה חושב על (דף נ"ג) בד"ה שם בגמ' לפניו הביא שם באה"ד דברי התוס' הנ"ל וכ' וז"ל וכוונתם כיון שמניח התקלה האבן במקום שכבר הבור שם מקודם א"כ מניח האבן במקום המוכן להזיק ע"י הבור ע"ש עכ"ל. ונראה