אמרי הצבי א יג

הסוגיא ומבאר דהרמב"ם היה מפרש הסוגיא דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם הוא מטעם ספק [אק"ה] בדברי השמ"ק כאן שהקשה קושית ה"ה ותי' התי' של הכ"מ הנ"ל וישוב לקושייתו הואיל דאינו נסקל היאך משלם כופר

מא ע"א אות לב. פלפול בדיני קנס [אק"א] הערה חדשה לשיטת רש"י זבחים (ע"א ע"א) דשור שהמית אדם דחייב מיתה הוא מטעם קנס א"כ משכחת לה מועד לאדם שבנגיחות הראשונות היה עדות מיוחדת לדעת הט"ז חו"מ (סי' ל') דלא מהני בקנס. [אק"ב] בקושי' הקצה"ח (סי' ל' סק"ח) על הט"ז הנ"ל מב"ק (ע"ד ע"ב). [אק"ג] פלפול בדברי הנוב"י מהדו"ק חאה"ע (סי' ע"ב) שהעלה דהא דעדות מיוחדת ל"מ בקנס דוקא היכא דעם הקנס איכא ממון ג"כ אבל היכא דליכא ממון שפיר מהני. וישוב בסברא זו קושית הקצה"ח הנ"ל וגם הקושיא על רש"י הנ"ל ומפלפל אם גם הט"ז סובר סברת הנוב"י הנ"ל. [אק"ד] בדברי המלמ"ל בפ"ח מהל' שבועות ה"א דגו"ד דגניבה לא הוי קנס. [אק"ה] פלפול בהא דמיתת השור שהרג את האדם אי הוי קנס

מא ע"א אות לג. פלפול בהא דא"ר אבהו דלא יאכל ול"ת כו' א"ה משמע אם גוף הלשונות משמע כן או רק מדפרט הכתוב היתר הנאה בנבילה. וישוב לקושית הצל"ח דנילוף היתר הנאה בנבילה מדכתיב גבי בור והמת יהי' לו ועפי"ד התו"י בשני כתובים הבאים כאחד דאין מלמדין דהוי כמו קרא להיפוך

מא ע"א אות לד. קושיא להסוברים ביומא (ל"ו ע"ב) דאין לוקין על לאו דנבילה א"כ דילמא אתא הלאו דלא יאכל את בשרו ללקות עליו ישוב לזה וביאור הסוגיא

מא ע"א אות לה. פלפול בהסוגיא דלא יאכל את בשרו. [אק"א] ישוב לקושי' המפרשים על הרמב"ם דסובר אין לוקין על הנאה מסוגיא דכאן. חילוק בין היכא דילפינן אכילה והנאה מחד קרא להיכא דילפינן רק הנאה. [אק"ב] עוד ישוב וביאור לדברי הרמב"ם הנ"ל וביאור הסוגיא דפסחים (כ"ד ע"ב) השני לשונות דאין לוקין דרך אכילתן או דרך הנאתן. [אק"ג] ביאור דברי הירושלמי פסחים פ"ב ה"א וערלה פ"ג ה"א וביאור דברי המוהרא"פ דסובר דאיסור הנאה ל"ב בס'. ובענין דאמרינן כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה אי גם בשחוטה הותרה. [אק"ד] בדברי הפני אריה כאן שמחלק בדעת הרמב"ם בהא דסובר דאין לוקין על הנאה בין שור הנסקל לשאר איסורי הנאה

מא ע"א אות לו. פלפול בענין בן פקועה דלא בעי שחיטה אי בעי נחירה עכ"פ

מא ע"ב אות לז. הערה דמנ"ל דבעל השור נקי אתי למעט עורו. דילמא צרכינן קרא על גידין למ"ד אין בגידין בנ"ט

מא ע"ב אות לח. בענין אם ע"א מחייב שבועה בקנס. [אק"א] ביאור שיטת הסוברים דע"א בקנס ל"מ. [אק"ב ג'] ביאור שיטת הסוברים דע"א בקנס מהני ופלפול בסוגיא דקידושין (ס"ה) במקדש בע"א. [אק"ד] הערה להסוברים דע"א מחייב שבועה בקנס נימא מיגו דהיה מודה ישוב לזה. ופלפול בענין מיגו לאפטורי משבועה עפי"ד הנתה"מ בכללי המיגו דהיכא דאם לא ישבע יהיה חייב ממון אז שפיר אמרינן מיגו לאפטורי משבועה. [אק"ה] מפלפל בהפלוגתא דהראשונים הנ"ל אם ע"א מחייב בקנס דתליא בדברי הש"ג המובא בש"כ (סי' ר"ד) אם טוען שקנה במעות והמוכר כופר אם חייב לישבע. [אק"ו] מפלפל בזה עפי"ד הטוש"ע (סי' ל') דהיכא דבלא דברי העד לא היה חייב כלל אז גם שבועה א"י ליחייב. [אק"ז] קושיא על השמ"ק דסובר דע"א יכול לחייב שבועה בקנס מב"ק (ע"ד ע"ב). [אק"ח ט'] ביאור לדברי השמ"ק הנ"ל עפי"ד הרמב"ן בספר הזכות דבכל קנס איכא עליו חיוב ורק בלא העדאת העדים אין הב"ד יכולין לחייבו ועפי"ד הראב"ד דקנס דפ"נ עדיף משאר קנסות ומחלק דדוקא בקנס דפ"נ ע"א מחייב שבועה אבל לא בשאר קנסות

מא ע"ב אות לט. בדברי הקצה"ח בקוה"ס (כלל ב' אות יו"ד) שתמה על הראב"ד דמחלק בין קנס דפ"נ לשאר קנסות מסוגיא דידן דפריך הש"ס עפ"י בעלים מודה בקנס הוא

מא ע"ב אות מ. פלפול בהא דפריך הש"ס עפ"י בעלים מודה בקנס הוא. [אק"א ב'] ביאור דברי רש"י ותוס' המחולקים בפי' דברי הש"ס אי הפירכא היה למ"ד פ"נ קנסא וגם לדידיה אם אמרינן דתם משלם חצי כופר משום כפרה. וביאור סברת התוס' לתירוצו של הפ"י בסוגיין בזה עפ"י סברא לחלק בין אם הזיק לבהמה הוי קנסא ובהזיק לאדם יש יותר סברא לחייבו כופר משום דחמור. [אק"ג] ביאור דברי הפ"י שכ' להוכיח דריה"ג סובר פ"נ ממונא ולא ביאר ההוכחה

מב ע"א אות מא. בענין קלב"מ בדמי ולדות. [אק"א] ישוב לדברי הרמב"ם בפ"ד מחובל הל"ה מהשגת הראב"ד. וסברא דעל דמי ולדות שפיר חייב לדעת הרמב"ם. [אק"ב] בדברי השמ"ק כאן בענין זה וסברא דהיכא דהוא שוגג ואינו מתכוין לזה י"ל דחייב בתשלומין

מב ע"ב אות מב. ביאור דברי המהרש"א התמוהים במ"ש דר"ע סובר דתם חייב חצי כופר

מב ע"ב אות מג. בדברי הרשב"א כאן שהקשה דל"ל קרא דוירש אותה דירושת הבעל הוא דאורייתא תיפוק לי' מדחזינן דהתורה גילה דאין הבעל יורש הכופר מכלל דירושת הבעל מה"ת וישוב לקושית הרשב"א הנ"ל

מב ע"ב אות מד. ביאור קושית הראשונים שהוקשו על הא דקאמר הש"ס נזקי אשה ליורשים והא אין דמים למתים. וניחא להו אם נימא דכופרא כפרה משום דכופר הוא כערך הקצוב הלא גם בכופר קשה דהא אין ערכין לאח"מ

מב ע"ב אות מה. ביאור דברי התוס' בד"ה היתה שפחה במ"ש דמיירי שאין לה בנים

מג ע"א אות מו. ישוב לקושית הלח"מ על ה"ה בפ"א מהל' נחלות הי"א שסובר דבעל יורש את המלוה שהיה לאשתו והקשה מסוגיא דידן. חילוק בין נזיקין דמיקרי ראוי לענין ירושת הבעל ובין מלוה דלא מיקרי ראוי

מג ע"א אות מז. בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד ז"ל בפ"י מהל' נ"מ אי יש דמים לבן חורין. ובדברי הקצה"ח (סי' ת"ה סק"א) בזה וגם בענין אם נימא דמשלם דמים אי החיוב הוא מחיים או לאח"מ דוקא

מג ע"ב אות מח. בענין אם על קטן פחות מבן שלשים אי מחויב כופר לצי"ש

מד ע"ב אות מט. בענין קבוע. [אק"א] מבאר דשיטת רש"י בסנהדרין (ע"ט ע"ב) הוא דגם בכולן ישראל וא' עכו"ם ואמר לאותו שעומד שם אני מכוין דפטור מטעם קבוע וישוב בזה דברי הרמב"ם בפ"ד מהל' רוצח. וביאור דברי רש"י שם. [אק"ב] ביאור דברי התוס' כאן בד"ה כל קבוע. בענין קבוע ולא ניכר האיסור

מד ע"ב אות נ. בענין שור הפקר שנגח [אק"א] ישוב לקושית התוי"ט כאן דל"ל תרי קראי לרבות שור המדבר ושור הגר שמת. וביאור דברי הנ"י בזה [אק"ב] ביאור דברי התוספתא פ"ב דמס' בכורות דבהמת הפקר פטורה מן הבכורה. [אק"ג] ישוב לקושית המוהרי"ט אלגזי בהל' בכורות על רש"י חולין (קנ"ו ע"ב) דלוקח חייב בבכור ופטור ממעשר דהיכי משכחת זה. והערה עפי"ד הקצה"ח