אמרי הצבי א קכז

לומר קים ליה בנפשאי כן משא"כ במוכר שור ונמצא נגחן לא שייך לומר כן וכמ"ש התוס' יעיין היטב בדבריהם. ומעתה הואיל דסוגיא דכאן אזלא אליבא דרב דסובר דהולכין בממון אחר הרוב ורק הכא סובר ג"כ דאין הולכין בממון אחר הרוב והקשו התוס' דהכא מודה רב דאהב"מ אחר הרוב ואמאי נימא דגם כאן הולכין במאה"ר מק"ו מד"נ דחמירי אמר רחמנא זיל בתר רובא דיני ממונות לא כ"ש וכוונת קושייתם הוא דאפילו אם הא' הוא מוחזק ג"כ הו"ל לומר דניזיל בתר רובא ולא ניזיל בתר החזקה דהיינו מה שזה הוא מוחזק דהא גם בד"נ איכא לזה הנידון חזקת כשרות ואפ"ה אזלינן בתר רובא או י"ל בפשיטות דהואיל דאזלינן בד"נ בתר רובא והורגין לזה ומכ"ש דלא מהני מה שהוא מוחזק והי"ל לומר גם הכא דאזלינן בתר רובא אעפ"י שהוא מוחזק הואיל דחזינן דרוב אלים כ"כ אפילו להרוג נפש. וע"ז כתבו לתרץ דהתם גבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו כו' וכוונת דבריהם הוא דע"כ לא קאמר רב הכא דלא אזלינן הכא בתר רובא רק בתר חזקת מוחזק הוא משום דהמוחזק טוען ברי קים לי בנפשאי שאני מן המיעוט שקורין לכדא חביתא ועיקר כוונתי לא היה רק למכור כד וכן להיפוך אם הלוקח הוא מוחזק והמוכר א"ל בשעת מכירה שמוכר לו כד יכול הלוקח לומר כוונתי היה רק על חבית ואני מן המיעוט שקורין לחבית כד וקים לי בנפשאי שכן היה דעתי בשעת מכירה בכה"ג הואיל דהמוחזק טוען ברי שכן היה כוונתו בשעת מכירה בכה"ג הוא דלא אזלינן בתר רובא רק בתר חזקת מוחזק דהא איכא מועט וחזקה והיינו הואיל דאיכא מועט שקורין לחביתא כדא ולכדא חביתא והוא אומר קים לי בנפשאי שכוונתי היה כך משא"כ גבי דיינים דרוב דיינים מחייבים אותו ומועט מזכין אותו הכי יכול לומר המוחזק קים לי בנפשאי שכן הוא כדברי המועט דיינין הלא הוא א"י הדין ואפילו אם הוא ת"ח ג"כ אמרינן דאין אדם רואה חובה לעצמו ונוגע הוא בדבר ובפרט שהרי הדיינין בעצמן מחולקין בדין ורוב דיינין מחייבין אותו בכה"ג לא מהני כלל המועט למה שהוא מוחזק ומש"ה גבי דיינין לא שייך לומר דניזול בתר חזקה ורק אזלינן בתר רובא. ויש להסביר עוד יותר בזה משום דגבי דיינין דהרוב דיינין יודעין שזה חייב בדין לא יכול המוחזק לומר קים לי כהמיעוט והרוב דיינין שהם הב"ד מפקי מיניה משא"כ הכא גבי כד וחבית דהב"ד אינן יודעין איך היה כוונתם ואין יכולין הב"ד לפסוק דניזול בתר רוב הואיל דהמוחזק טוען ברי שכן היה כוונתו ושהוא מן המיעוט דקרו לחביתא כדא או להיפוך כנלע"ד בכוונת דברי התוס' ודוק

(ב) והנה בסנהדרין (דף ג' ע"ב) בד"ה דיני כתבו התוס' ותימא דבריש המוכר פירות קאמר שמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב ואמאי לא יליף בק"ו מד"נ כדאמר הכא וא"ל דד"נ גופייהו לא אזלינן בתר רובא ברובא דליתא קמן דהא בריש פ' בן סורר משמע דבכמ"ד אזלינן בתר רובא בד"נ כגון רוב נשים ילדן לט' ורובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא וצ"ל דרובא לרדיא זבני לא חשיב כהנך רובא עכ"ל. והנה שינו התוס' בתירוצם ממה דתירצו כאן בב"ק משום דבב"ק הוה עיקר קושית התוס' לרב דסובר בכ"ד דגם בממון אזלינן בתר רובא ורק גבי כד וחבית סובר דלא אזלינן בתר רובא והקשו מהא דגבי דיינין אזלינן בתר רובא אפילו בד"נ וכ"ש בד"מ וע"ז תי' תירוץ הנ"ל הואיל דהמוכר או הלוקח טוען קים לי בנפשאי שאני מן המועט והב"ד אינן יכולין לידע זה ומש"ה סובר רב בזה דאזלינן בתר חזקת המוחזק ולא אזלינן בתר רובא אבל בכ"ד סובר רב דאזלינן בתר רובא משא"כ לשמואל דסובר דבכ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב ואפילו היכא דאין המוכר או הלוקח טוענין קים לי בנפשאי שאני מן המיעוט וא"כ לא שייך לתרץ קושית התוס' אליבא דשמואל כמו שתירצו כאן בב"ק דתירוץ זה לא שייך רק אליבא דרב וכמו שכתבתי בביאור הדברים ומש"ה הקשו התוס' בסנהדרין (דף ג') רק אליבא דשמואל דסובר בכ"ד דלא אזלינן בתר רובא בממון א"כ קשה דהא חזינן גבי סנהדרין דאזלינן בתר רובא בד"נ וכ"ש בד"מ ולא שייך לתרץ אליבא דשמואל כמו שתירצו התוס' כאן בב"ק אליבא דרב וכמ"ש ומש"ה הוצרכו לתרץ בסנהדרין אליבא דשמואל דדוקא במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן הוא דסובר שמואל דלא אזלינן בממונא בתר רובא ומשום דרובא לרדיא זבני לא חשיב רוב מעליא ודוק היטב בזה כי הוא נכון לענ"ד. והנה ראיתי בקונטרס הספיקות כלל וי"ו אות א' ב' שהאריך בביאור דברי התוס' בב"ק ובסנהדרין הנ"ל ועיין בש"ש שמעתא ד' פ"ו שהאריך ג"כ בביאור דברי התוס' ולעד"נ נכון כמ"ש ויתבאר עוד אי"ה לקמן פי' דברי התוס' דסנהדרין הנ"ל

(ג) והנה ראיתי בקונטרס הספיקות שם שתמה ע"ד התוס' דסנהדרין במ"ש דהא דשמואל סובר אהב"מ אחר הרוב הוא דוקא ברובא לרדיא זבני דלא חשיב כהנך רובא כו' וכ' וז"ל מיהו דבריהם קשין בעניותי לשמוע שכ' דרובא לרדיא לא חשיב רובא כאינך רובא ולא השמיענו ריעותא דההוא רובא מההוא ונמצא דנפל האי כללא דשמואל דאמר א"ה במא"ה בבירא. והביא דברי הב"ח לח"מ סי' רל"ב שהביא דברי התוס' דסנהדרין וביאר דבריהם דמש"ה רובא לרדיא לאו רוב מעליא לפי שכנגד אדם א' שקונה מאה שוורים לרדיא יש מאה בני אדם שקונין עשרה שוורים לשחיטה וכן פי' עד"ז האי דזרעוני פשתן דמדמה להו התם בש"ס אהדדי משום דהתם נמי כנגד אדם א' שקונין י' סאין לזריעה יש ק' ב"א דקונין מיהת סאה א' לאכילה ע"ש וכתב עליו ודבריו אלה תמוהין בעיני שהרי בש"ס פריך התם על רב מהאשה שנתארמלה דנימא הלך אחר רוב נשים ורוב נשים בתולות נשאות ומשור שנגח את הפרה נימא הלך אחר רוב פרות ורוב פרות מתעברות ויולדות ובהנך רובא ליכא לפרושי ע"ד שפי' הב"ח כו' עיי"ש מה שהקשה עוד על הב"ח ועיין מ"ש בשם הגט פשוט לפרש דברי התוס' דכאן ומ"ש הוא ז"ל לפרש דברי התוס' ועיין היטב בכל דבריו הנחמדים

והנה באמת י"ל בגוף דברי התוס' דסנהדרין שכתבו דרובא לרדיא זבני לא הוה רוב אלים כ"כ. והנה מלבד מה שאינו מובן לכאורה מדוע יגרע רוב זה אולם אף אם נימא בפשיטות דגרע רוב זה ולא אלים כמו שאר רובא המוזכר בש"ס אכתי יקשה קושית הקונטרס הספיקות הנ"ל דמאי פריך הש"ס בב"ב שם מהאשה שנתארמלה ומשור שנגח את הפרה דוקא לרב הלא גם לשמואל יקשה כן

ולולא דמסתפינא הייתי אומר בכוונת דברי התוס' הנ"ל דסנהדרין שתירצו דרובא לרדיא זבני לא חשיב כהנך רובא דהכוונה הוא דהנה בכ"ד דאמרינן דאזלינן בתר רובא הוה הפירוש דאנו דנין על אותו דבר שהוא מן הרוב כגון כל דפריש מרובא פריש או על רובא דליתיה קמן אנו דנין על אותו דבר ואמרינן שהוא מן הרוב ואם נחליט שהוא מן הרוב תו אי אפשר לומר בשום אופן עליו שהוא מן המועט דהיינו שא"א להדבר שהוא מן הרוב שיתרמי שיהיה מן המועט בשום אופן שבעולם בכה"ג שפיר אמרינן דאזלינן בתר רובא משא"כ בדבר שאפשר לומר על הדבר שהוא מן הרוב דאתרמי ג"כ שהוא מן המועט דהיינו שאפשר להשתנות ולהיות מן המועט בכה"ג לא אלים הרוב כל כך. וזה הוא כוונת דברי התוס' שכתבו דרובא לרדיא זבני לא חשיב כהנך רובא והכוונה בזה הוא דהא אף דאמרינן רובא לרדיא זבני מ"מ הלא גם מאותן אנשים דקונים תמיד לרדיא הלא האנשים הללו קונים ג"כ לפעמים לשחיטה וא"כ איך שייך לומר דרובא לרדיא זבני הלא גם מאותן אנשים הקונים לרדיא הם בעצמם קונים לפעמים לשחיטה וא"כ בכל פעם שקונה בהמה הוה הספק הזה דילמא קנה לשחיטה ומש"ה לא הוי הרוב הזה דרובא לרדיא זבני רוב חשוב כ"כ ומש"ה סובר שמואל בזה דלא אזלינן בממונא בתר האי רובא ורב סובר דגם רוב זה אלים למיזל בתריה גם בממונא וזה הוא כוונת התוס' במ"ש דרובא לרדיא זבני לא חשיב כהנך רובא והבן בזה. והא דאמרינן גבי בן סורר ומורה דאזלינן בתר רובא דרוב נשים ילדן לתשעה וכמו שהקשו התוס' מינה על שמואל דסובר דאין הולכין בממון אה"ר אע"ג דכל אשה יכולה להיות יולדת לשבעה ג"כ התם שאני דאין אנו דנין על גוף פרטי כלל רק אנו דנין על אדם זה אם הוא ראוי להיות אב או לא בזה שפיר אמרינן דאזלינן בתר רוב נשים דעלמא דילדן לתשעה וא"כ אינו ראוי להיות אב ושפיר נעשה בן סורר ומורה משא"כ הכא גבי רובא לרדיא זבני דאנו דנין על אדם פרטי על הקונה הזה וא"כ שפיר י"ל דהואיל דאף דנימא דהוא מן הרוב הקונין לרדיא מ"מ דילמא בפעם הזה קנה לשחיטה דהא אתרמי לפעמים שגם אותן הקונין לרדיא לפעמים קונין לשחיטה ג"כ ומש"ה סובר שמואל דלא אלים הרוב הזה כ"כ וכמש"ל ודוק. ובהא שהקשו התוס' מהא דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא ג"כ א"ש לפי"ז דהא התם אע"ג דגם אותן אנשים הטועים בעיבורא דירחא לפעמים יודעים בעיבורא דירחא מ"מ זה לא תליא