אמרי הצבי א קכו

כלי מראש הגג והיה תחתיו כרים כו' דהיכא דשקליה בידי' מחויב למיעבד השבה מעלי' אבל לשיטת היש"ש הנ"ל אף כי שקליה בידי' ג"כ פטור. ולכאורה יש להוכיח מלשון הגמרא כן דמדלא מחלק רבה כאן בהדיא והנ"מ היכא דאדיי' אדויי אבל שקלי' בידי' מיגזל גזליה והשבה בעי מיעבד ועיין בש"כ שפ"ו ס"ק י"ג שכ"כ ע"ד היש"ש דשורף שטר היכא דהגביה גם רבה מודה דחייב והקשה הש"כ דהי"ל לרבה לחלק בהדיא כן כמו שמחלק בזורק מטבע ע"ש וה"נ דכוותיה מיהו י"ל דהתם המימרות סמוכות ודוק

[כב] שם ע"ב ואמר רבה זרק תינוק מראש הגג ובא אחר וקבלו בסייף פלוגתא דריב"ב ורבנן דתניא הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות בין בב"א בין בזא"ז כולן פטורין ריב"ב אומר בזא"ז האחרון חייב מפני שקירב מיתתו וכתבו התוס' בד"ה זרק תינוק וז"ל לא דמי להורג טריפה דפטור לכ"ע באלו הן הנשרפין (דף ע"ח) עכ"ל. והנה לא ביארו החילוק בין זרק תינוק להורג טריפה. אולם באמת החילוק פשוט דגבי הורג טריפה כבר איכא ריעותא בגוף ההרוג משא"כ בזרק תינוק דכ"ז שלא נפל התינוק על הארץ ועדיין לא מת לא נולד עדיין שום ריעותא בגוף ההרוג ומש"ה תליא זה בפלוגתא דריב"ב ורבנן

והנה בהכוהו עשרה ב"א בזא"ז דפליגי ריב"ב ורבנן דסובר ריב"ב דאחרון חייב מפני שקירב את מיתתו דהא עדיין לא אתעביד ביה שום ריעותא ואע"ג דהוא אינו יכול לחיות והוה כמו גוסס מ"מ עדיין הוא כחי לכל דבריו משא"כ טריפה וכ"כ כאן בשמ"ק בשם הר"י בן מיגאש ז"ל וז"ל שהטעם דלדעת ריב"ב לא מדמינן לה להורג הטריפה דפטור משום דטריפה איקרי שנתחדש בו אחת מי"ח טריפות אבל זה המוכה לא אירע בו א' מי"ח טריפות והוא בריא בכלל אבל הוא חולה שנחלש מאותם המכות והוא כגוסס וכל איבריו ניצולים מהמאורעות שיהיה בהם טריפה ועכ"ז תחלה נפשו ותחלה עד שימות והואיל וכל איבריו ניצולים מהמאורעות שיהיה בהם טרפה עם היות שנחלשה נפשו חי יקרא עד שימות והיה אפשר שתחיה נפשו אח"ז ויתקיים שנים רבות ומי שנולד בו א' מי"ח טריפות עם היות שהוא הולך על רגליו הוא כמת שא"א לו לחיות ולא יתרפא מאותה המחלה כו' ע"ש. ובאמת כן הוא בהדיא שם בסנהדרין (דף ע"ח) על האי פלוגתא דריב"ב ורבנן אמר רבא הכל מודים בהורג את הטריפה שפטור בגוסס בידי שמים שחייב לא נחלקו אלא בגוסס ביד"א מר מדמי ליה לטריפה ומר מדמי ליה לגוסס ביד"ש כו' ומאן דמדמי ליה לגוסס ביד"ש מ"ט לא מדמי ליה לטריפה טריפה מחתכי סימנים הא לא מחתכי סימנים ועי' בתוס' שם ד"ה מר מ"ש בזה

והנה לכאורה י"ל בהא דמסכת נזיר (דף מ"ג ע"א) ת"ר להחל עד שעה שימות רבי אומר במותם יטמא עד שימות מאי בינייהו אמר ר' יוחנן משמעות דורשין א"ב ר"ל אמר גוסס א"ב כו' מיתיבי אדם אינו מטמא אלא עד שתצא נפשו ואפילו מגוייד ואפילו גוסס ולמ"ד מלהחלו הא קתני דאינו מטמא לענין טמויי עד דנפקא נפשיה לענין אתחולי הא איתחיל וכתבו התוס' וז"ל ומהכא שמעינן דכהן אינו מוזהר. על הגוסס דקיי"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל מיהו בה"ג גרס אביי במקום ר' יוחנן ורבא במקום ר"ל ולפי"ז הלכה כרבא לגבי אביי ולרבא פליגי רבי ורבנן ואית לן הלכה כרבי מחבירו ולא מחבריו נמצא יהא כהן מוזהר על הגוסס עכ"ל. ולכאורה י"ל בזה דהא בסנהדרין סובר רבא הכל מודים בגוסס ביד"ש שהוא חייב אלמא דכחי גמור חשבינן ליה מדמחייבינן לההורגו וא"כ היאך שייך לומר דמטמא כשהוא גוסס וא"כ תיקשי דרבא אדרבא לגירסת הבה"ג ז"ל. ואולי שאני לענין טומאה דגלי קרא וכן לענין חילול נזירות ג"כ

והנה באמת גוסס הרי הוא כחי לכל דבריו כדאיתא במסכת שמחות פ"א וכן אפילו לענין גט ג"כ כחי הוא דהא שחט בו שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו עיי"ש במסכת גיטין (דף ע' ע"ב) וברמב"ם פי"ג מהל' גירושין ושם פ"א מהל' טומאת מת הט"ו ובכ"מ שם והתם הוה גוסס בידי אדם שבודאי ימות אפ"ה לענין גט מיחשב כחי וכדקאמר שם הש"ס גיטין אמרו חי הוא וסופו למות והיכא דהכוהו עשרה ב"א שהראשונים עשאוהו גוסס אע"ג דנימא סופו למות אפ"ה פליגי בזה ריב"ב ורבנן וריב"ב סובר דהאחרון חייב שקירב מיתתו וצ"ע לכאורה

ולכאורה י"ל דהא הואיל דרוב גוססין למיתה א"כ היאך יהיה זה נהרג על ידו דסוף סוף היה עתיד למות ובמה נשתנה דינו מהורג את הטריפה דפטור הואיל דסופו למות הא גוסס נמי סופו למות ואינו מובן כלל חילוקו של הר"י מיגאש ז"ל וגם אינו מובן כלל סוגית הש"ס בסנהדרין במאי דמפרש רבא לפלוגתא דריב"ב ורבנן

ולולא דמסתפינא היה נלע"ד לומר בזה דנהי דאמרינן רוב גוססין למיתה מ"מ יש חילוק בין גוסס בידי שמים לביד"א דביד"ש הוה רובא למיתה אפילו אם לא נעשה שום ריעותא בגופו כלל רק הכל מחמת חולי משא"כ ביד"א דכל דלא נעשה שום ריעותא המטרפת בגופו רק מחמת הכאה בלבד פליגי בזה ריב"ב ורבנן אם גם בכה"ג הוה רוב למיתה או לא דרבנן סברי דבכה"ג הוה רובא למיתה ומש"ה כולן פטורין ולריב"ב בכה"ג לא הוה רוב למיתה ומש"ה סובר ריב"ב דאחרון חייב מפני שקירב מיתתו ובזה א"ש הכל ודוק. אולם מה שאמר ריב"ב הטעם מפני שקירב מיתתו אינו מיושב שפיר אם לא שנאמר דגזה"כ הוא הואיל דכתיב כל נפש ודריש ריב"ב כל דהוא נפש וצ"ע עדיין

המניח פרק

שלישי

[א] דף כז ע"ב תוד"ה קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב. תימא מ"ט אין הולכין ליתי בק"ו מדיני נפשות כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין (דף ג' ע"ב) ור' יאשי' מייתי ליה בק"ו מד"נ ומה ד"נ דחמירי אמר רחמנא זיל בתר רובא דיני ממונות לא כ"ש כו' וי"ל דהתם גבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו וליכא למימר התם אוקי ממונא בחזקת מריה דהא ב"ד מפקי מיניה אבל גבי שאר ממון דאיכא מיעוט וחזקה לא אזלינן בתר רובא עכ"ל. והנה כבר עמדו רבותינו על דברי התוס' הנ"ל כאשר יובא אי"ה לקמן ובתוס' סנהדרין (ג' ע"ב) בד"ה דיני כתבו לתרץ קושיא זו קצת באופן אחר ע"ש

(א) ולענד"נ פי' דברי התוס' דכאן הוא לפמ"ש התוס' כאן לעיל ע"א בד"ה ואיכא נמי וז"ל ואור"ת דאפילו רב דאמר בב"ב (צ"ב) ולקמן (מ"ו) הולכין בממון אחר הרוב גבי המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן הכא מודה שיכול המוחזק לומר למוציא אעפ"י שהרוב מסייעך לא תוציא ממנו ממון דקים לי בנפשאי שאני מן המיעוט אבל בנמצא נגחן לא מצי אמר מוכר קים לי בנפשך שאתה מן המיעוט דזבני לנכסתא ואדרבה יאמר הלוקח למוכר אתה הטעתני דקים לי בנפשאי שאני מן הרוב דזבני לרדיא ועיין בסה"ד מ"ש א"נ ה"פ כו' ולפי"ז א"ש טפי אליבא דרב מאליבא דשמואל כו' יעו"ש. וכוונת דברי הר"ת הוא דהואיל במכר אם המוכר או הלוקח היה דעתו על דבר אחר אף שאין משמעות הלשון סובל כן לפי רובא דעלמא מ"מ כל שהמועט קורין לו כן אין יכולין תו להוציא מיד המוחזק ומש"ה אם מכר לו חבית יכול המוכר לומר לא אתן לך אלא כד שלא היה כוונתי רק על כד הואיל דאיכא מיעוטא דקרו לכד חבית אם המוכר הוא מוחזק וכן להיפוך אם הלוקח הוא מוחזק ומשום דיכול המוחזק