אמרי הצבי א קכג

ומיקרי תו מזיק ממש דהיינו שהעדים רצו להפסידו ממש שאם יתפוס העבד יהני תפיסתו דשכיחא מאד תפיסה כזו שמהני אפילו אם הוא בעדים ע"ש וכבר האריכו בזה וא"כ הרי מבואר דדוקא היכא דתיהני התפיסה אפילו אם תהיה בעדים ושכיחא תפיסה כזאת סובר הרמב"ם דמיקרי שפיר שהעדים רצו להפסידו וגם ע"ז חולק הראב"ד וא"כ כ"ז הוא היכא דמהני תפיסה ולא בעינן עוד שיהיה נעשה שום מעשה אבל היכא דבהעדאת עדים בלחוד בלי שום עשיית מעשה אח"כ לא רצו להפסידו כלל ורק אם יהיה אח"כ נעשה שום מעשה לכ"ע אמרינן דלא מיחייבי העדים לשלם מכח כאשר זמם הואיל דבהעדאתן בלחוד עדיין לא נגמרה מחשבתן שרצו להפסידו וא"כ ה"נ לא חייבוהו העדים כלל על נגיחה רביעית ורק אם יזיק אח"כ נגיחה רביעית יהיה לו פסידא ע"י מה שהעידו העדים בתחלה שנגח ג"פ וא"כ מחוסר עוד מעשה שיגח השור נגיחה רביעית והיל"ל דזה לא הוה שרצו להפסידו בעדותן ולכאורה י"ל בזה. ועיין ברמב"ם פכ"א מהל' עדות ה"ח ועיין מ"ש בעזה"י בזה לקמן בפירקין [אות י"ט] ועיין ביש"ש כאן סי' כ"ח שהאריך בביאור הסוגיא ועיין בספר מעשה חושב על ב"ק כאן מ"ש שם פי' חדש בדברי התוס' הנ"ל:

[יט] דף כד ע"א איבעיא להו שלשה ימים דקתני ליעודי תורא או ליעודי גברא למאי נ"מ דאתו תלתא כתי סהדי בחד יומא אי אמרת ליעודי תורא מייעד וא"א ליעודי גברא לא מייעד מימר אמר השתא הוא דקמסהדי בי ועיין ברש"י שם וכל הסוגיא ולקמן (דף מ"א ע"א) ע"ש:

(א) והנה לכאורה י"ל בהא דקאמר הש"ס א"א ליעודי גברא לא מייעד מימר אמר השתא הוא דקמסהדי בי והיינו דלא מהני אם אסהידו ביה כל הנגיחות כאחד אף שהנגיחות היה בשלשה ימים זה אחר זה אם הפי' הוא דלא נעשה מיד מועד אבל לאחר עבור ג' ימים משעה שהעידו לפניו היל"ל דשפיר נעשה אז מועד דמה לי אם היו העדים מעידין בשלשה ימים זא"ז דהיה נעשה מועד ומה לי אם העידו כל השלשה כתות ביום אחד ובבת אחת והיל"ל דכל שעבר אח"כ ג"י משעה שהעידו כל הג' כתות בב"ד נעשה אז מועד אף אם נימא ליעודי גברא או דילמא דכל שהעידו כל הג' כתות ביום אחד תו לא נעשה מועד לעולם ע"י נגיחות הללו ואפילו שעבר אח"כ ג"י והטעם דגזה"כ הוא דבעינן דוקא שהעדים יעידו בו בג"י ולא בב"א ומכח הסברא הי"ל לומר דאפילו אם נימא ליעודי גברא היינו לענין זה דלא נעשה מועד מיד אבל לאחר ג"י להגדת עדות בב"ד שפיר נעשה מועד ולכאורה י"ל בזה. והנה מהא דקבעי הש"ס למיפשט מהאי ברייתא אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני הבעלים ובפני הב"ד כו' א"א ליעודי תורא שפיר אא"א ליעודי גברא לימרו הנך קמאי אנן מי הוה ידעינן דבתר ג"י אתו הני ומייעדי ליה ופירש"י אא"א ליעודי גברא בעינן ג"י ועל כל נגיחה ונגיחה צריך להעיד ביומיה ולא משכחת לה דמשוו ליה מועד אלא בג"י לימרו הנך קמאי כו' עכ"ל ואם נימא דגם ליעודי גברא אם העידו כולם ביום אחד דלא נעשה מועד היינו דוקא דלא נעשה מועד מיד אבל לאחר עבור ג"י נעשה מועד א"כ משכחת לה שפיר שהעידו כל הג' כתות בב"א ומהני העדות להיות נעשה מועד אחר עבור ג"י אע"כ דאם אמרינן ליעודי גברא בעינן דוקא שיעידו השלשה כתות בזא"ז ובשלשה ימים

עוד י"ל דבמתני' קתני איזהו תם ואיזהו מועד מועד כל שהעידו בו ג"י והנה אם נימא ליעודי תורא הא דקתני שהעידו בו ג"י הוה הפי' שהנגיחות היו בשלשה ימים אבל הגדת העדים בב"ד אפילו אם הוא ביום אחד ג"כ מהני ונעשה מועד ואם אמרינן ליעודי גברא בעינן דוקא שיעידו העדים בשלשה ימים וא"כ הא דקתני מועד כל שהעידו בו ג"י הוה הפי' שהעידו שהעדאת העדים בב"ד יהיה ג"י דוקא וא"כ י"ל דאפילו אם שלש נגיחות היו כולם ביום אחד ורק העדאת העדים היה בג"י ג"כ נעשה מועד דעיקר תליא בהעדאת העדים בב"ד דהיינו שיהיה נודע לבעלים דתורא נגחנא אית ליה ויהיה נודע לו זה בג"י דוקא א"כ י"ל בהא דקאמר הש"ס למאי נ"מ דאתו תלתא כתי סהדי בחד יומא א"א ליעודי תורא מייעד וא"א ליעודי גברא לא מייעד כו' הי"ל להש"ס לומר ג"כ הנ"מ להיפוך כגון דג' כתי עדים העידו בג"י ושנגח כל הג' נגיחות ביום אחד דא"א ליעודי גברא מייעד וא"א ליעודי תורא לא מייעד וע"כ צ"ל דאף אם נימא ליעודי גברא מודה דבעינן ג"כ ליעודי תורא ובעינן תרווייהו ליעודי תורא וגברא. וראיה לזה מהא דקתני בברייתא אמר ר"מ ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כ"ש א"ל זבה תוכיח כו' ואם נימא ליעודי גברא לא בעינן ליעודי תורא ואפילו אם נגח ביום אחד ג"פ כל שהעדאת העדים היה בג"י ג"כ נעשה מועד א"כ לא שייך לומר הלשון ריחק נגיחותיו וקירב נגיחותיו וע"כ דאם נימא ליעודי גברא מודה דאמרינן ג"כ ליעודי תורא

(ב) והנה הרמב"ם ז"ל בפכ"א מהל' עדות ה"ח וז"ל שלש כיתי עדים שנתקיים בעדותן ששור. זה מועד ונמצאת כת ראשונה ושניה זוממין כולן פטורין נמצאו שלשתן זוממין כולן חייבין לשלם הנזק שאעפ"י שהוא תם משלם ח"נ בד"א כשהיו כולן רומזין זה את זה או שבאו רצופין או שהיו מכירין בעל השור ולא הכירו השור אבל אם אין שם אחת מאילו הרי כת ראשונה ושניה פטורין שהרי הן אומרין לא באנו אלא לחייבו ח"נ ולא ידענו שתבא כת אחרת ויעשה מועד עכ"ל ועי' בכ"מ שמבאר הסוגיא ודברי הרמב"ם לפי הסוגיא. וכתב הלח"מ הרי כת ראשונה ושניה פטורין כו' קשה דהא מספקא לן בפרק כיצד אי שלשה ימים הוי ליעודי תורא או ליעודי גברא ונ"מ היכא דאתו ג' כיתי סהדי בחד יומא דאי ליעודי תורא מחייב ואי ליעודי גברא לא מחייב עד דליעדיה תלתא כיתי בג"י ואסיקנא בתיקו וכ"כ רבינו בפ"ו מהל' נ"מ ה"ז ספק אם הועד וכו' ואמרו שם על ברייתא זו שהזכיר כאן רבינו וליעודי תורא מי ניחא ולימרי הנך בתראי אנן מנא ידעינן דכל דקאי בב"ד לאסהודי בתורא קא אתו כלומר דמקמאי ודאי ליכא פירכא דמדהמתינו עד נגיחה ג' להעיד ודאי דבאו להעידו כדפי' שם התוס' ורש"י ז"ל פי' בדרך אחרת לפי שיטתו [והיינו דקמאי ודאי ליעודי נתכוונו שהרי יודעים שאין על ניזק השלישי לתבוע נגיחות ראשונות אלא כדי לייעדו ולחיבו נ"ש כו' ע"ש ברש"י ד"ה וליעודי תורא מי ניחא] אבל בתראי אמאי מחייבי וא"כ אם באו ג' כתות ביום אחד ודאי דהוה הדבר בהיפוך ממאי דכתב רבינו כאן דהאחרונים חייבים והכת הראשונה פטורה אא"כ היו רומזין זה לזה או באו רצופים או שהיו מכירין בעל השור וכו' וא"כ כיון דהדבר הוי בהיפוך היכא שבאו ג' כתות ביום אחר הי"ל לרבינו לבאר כן ואע"פ דאז הראשונים לא היו חייבים אלא מספק דמסיק הבעיא בתיקו כדכתיבנא מ"מ נ"מ טובא בין הראשונים לאחרונים דאחרונים ודאי דפטורים בלי שום ספק אבל הראשונים דהיינו כת ראשונה ושניה חייבים מספיקא דג"מ ונ"מ דאי תפס לא מפקינן לדעת רבינו דסובר דכל תיקו דממונא אי תפס לא מפקינן אבל אחרונים לית בהו ספיקא כלל ואפילו תפס מינייהו מפקינן דלא היה לו לרבינו לסתום הדברים כיון דבאו מבוארים בסוגיית הגמ' ודעתי שדעת רבינו כדעת התוס' דגרסו אלא ולא כדברי רש"י דלרש"י איפשיטא בעיין ולדברי התוס' לא איפשיטא יעוש"ה עכ"ל

והנה מ"ש הלח"מ בסוף דבריו דדעת רבינו הוא כתוס' היינו לחזק הקושיא הנ"ל דהוה איבעיא דלא איפשטא וא"כ סובר דמהני תפיסה וי"ל בזה ותורף קושייתו של הלח"מ הנ"ל לא אוכל להבין כלל כי המעיין היטב בהסוגיא ובראשונים יראה שדבריו הקדושים אינם מובנים כלל והוא דתמצית הסוגיא כך הוא דהיכא דבאו כל הג' כיתות ביום אחד דאם אמרינן ליעודי תורא לבד אתו חייבין כולם לשלם אם נמצאו זוממין ומשכחת לה שבאו כולם כאחד ולמ"ד ליעודי גברא דלא מהני אם באו כל הג' כתות ביום אחד אם לא דקא מרמזי רמוזי או כדמשני הש"ס שבאו רצופים או שאין מכירין השור ולפי מסקנא זו גם אם נימא ליעודי תורא לבד ג"כ בעינן דוקא בכה"ג דאל"כ לימרי הני בתראי אנן מנא ידעינן דכל דקאי ב"ד לאסהודי אתו וכדפריך ר"כ וכמבואר בסוגיא וא"כ בין אם איפשטא האיבעיא דלא באו רק ליעודי תורא ובין אם נימא דבעינן ליעודי גברא ג"כ לא משכחת לה שיהיו כולם כעדות אחת להזמה אלא בכה"ג שבאו רצופים או באינך גווני דמשני הש"ס. וכל זה הוא לפי מסקנת הש"ס אבל לפום ההו"א הוה סברת הש"ס דליעודי תורא בלחוד שפיר משכחת לה שבאו כולם ביום אחד ורק אי אמרינן ליעודי גברא לא משכחת