אמרי הצבי א קיז

דר"י דסובר אשו משום חציו סובר ג"כ משום ממונו לא מצינו דפליג רבא עלי' ופסק הרמב"ם כן וכמ"ש בסו"פ י"ד מהל' נזקי ממון וא"כ בנפל גדר שלא מחמת דליקה והדליקה היה בתוך שלו דכלו לי' חציו ורק דחייב משום נזקי ממונו הביא הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהל' נזקי ממון שם ה"ד עיי"ש. וצדקו דברי הרמב"ם ז"ל משום דפוסק כרבא דהלכה כרבא ודוק היטב

(ד) וע"פ הצעה זו עלה בידי ישוב נכון לדברי הפ"י בסוגין ותורף דברי הפ"י כבר הובא בשמ"ק כאן והוא. דהנה רש"י ז"ל פי' כאן (בדף כ"ב ע"א) בד"ה משום ממונו וז"ל כשורו ובורו שהזיקו וקס"ד דאיכא בינייהו כגון שהדליק בגחלת שאינו שלו דלר"י חייב דחציו הן ולר"ל פטור דלאו ממונו הוא עכ"ל. ובתוד"ה אשו משום ממונו הוקשו על פירש"י הנ"ל מהא דלקמן (בדף נ"ו ע"א) בכופף קומתו של חבירו בפני הדליקה ומטי' ברוח מצויה וגבי גץ שיצא מתחת הפטיש אע"ג דמסתמא מפקיר ליה ועוד דאין לך אדם שיתחייב בדליקה שיפקיר הגחלים וידליק גדיש של חבירו ע"ש בתוס' והפ"י האריך בזה ותורף דבריו הוא וז"ל אבל הנלע"ד ליישב דלפירש"י לא פליגי ר"י ור"ל באשו משום מאי מחייב אלא דוקא במי שמדליק בתוך שלו ברשות אלא שלא שימר גחלתו ויצאת הגחלת מעצמה והזיקה ובכה"ג דוקא פליגי ר"י ור"ל לפרש משום מאי מחייב ר"י אמר שיש לחייבו משום חציו דכיון שלא שימר גחלתו מרוח מצויה מעיקרא הו"ל כזורק חץ וע"ז אמר ר"ל דלא דמי כלל לחץ כיון דלאו מכחו קאזלא אלא משום ממונו יש לחייבו אבל במי שנתכוין להדליק בשל חבירו לא שייכא כלל פלוגתא דר"ל ור"י לפרש משום מאי מחייב דהא ודאי יש לחייבו מטעם אדם המזיק שהוא מועד לעולם ונלמד במכ"ש מכורה בור שההיזק בא לאחר מכאן ומכ"ש כאן שמזיק בידים וכן נראה מלשון הש"ס דקאמר אשו משום מאי מחייב ולא קאמר אש משום מאי מחייב או מבעיר משום מאי מחייב א"ו דלא פליגי אלא באשו של היתר דוקא וא"כ לפ"ז נתיישבו אליבא דרש"י כל הקושיא של התוס' כו' עיי"ש היטב בפ"י שהאריך בזה. ובשמ"ק כאן כתב ג"כ תורף תירוץ זה וכללו בקצרה בנעימות לשונו הטהור וז"ל בד"ה ור"ל באה"ד וכ"כ תלמידי הר"י דיש לחלק בין כשהדליקה בא מעצמו מחמת שלא שימר דאז בעינן שיהיה ממונו אבל כשבעצמו עושה הדליקה אין חילוק בין שהאש ממונו או לאו ממונו עכ"ל. והרי שכתב ג"כ ליישב קושית התוס' על רש"י כמ"ש הפנ"י הנ"ל. ולכאורה דברי השמ"ק והפ"י הנ"ל הם תמוהים דא"כ מאי קאמר הש"ס לקמן (כ"ג ע"א) אמר רבא קשיא ליה לאביי למ"ד אשו משום חציו טמון באש דפטר רחמנא היכא משכחת ליה כו' והלא בכה"ג היכא שהדליק בשל חבירו גם ר"ל מודה דאשו משום חציו וא"כ גם לדידיה תיקשי טמון באש דפטר רחמנא היכא משכחת ליה ואמאי קא מקשה דוקא לר' יוחנן ולכאורה צע"ג בזה

אולם לפי האמור מיושב שפיר דאביי סובר כרב כהנא לקמן (בדף ס"א ע"ב) דהא דפטרי רבנן טמון באש הוא דוקא בהדליק בתוך שלו ואח"כ הלכה הדליקה לשל חבירו ובכה"ג הוא דסברי רבנן דטמון באש פטור ובכה"ג סובר ר"ל דאשו משום ממונו וא"כ ל"ק כלל הא דפטרה רחמנא טמון באש ולא קשה רק לר"י דסובר דגם בכה"ג שהדליק בשלו ואח"כ הלכה הדליקה לשל חבירו ג"כ חייב משום חציו וכ"ז הוא אליבא דרב כהנא שפיר אזלא סוגית הש"ס דהיינו מה שמקשה אביי ומאי דמשני ורבא דייק בלישני' וקאמר קשיא לי' לאביי ומש"ה שפיר קא פריך אביי רק למ"ד אשו משום חציו והיינו דוקא אליבא דר"י ודוק. אבל רבא דסובר דגם בהדליק בשל חבירו סוברים רבנן דטמון באש פטור א"כ קשיא קושית אביי אליבא דכ"ע בין לר"י ובין לר"ל וע"כ דרבא אית ליה תי' אחר על קושיא זו וא"כ מיושב ג"כ מה שלא פסק הרמב"ם דבהדליק בשל חבירו חייב על טמון באש אע"ג דסובר אשו משום חציו כר"י וכמש"ל ומיושב שפיר דברי השמ"ק והפ"י הנ"ל ודוק היטב בכ"ז

שוב ראיתי בספר פ"י על (דף כ"ב ע"ב) בהא דפריך הש"ס ת"ש המדליק את הגדיש והיה גדי כפות לו ועבד סמוך לו כו' אשר קשה מזה דאם נימא דבכה"ג היכא דהדליק בשל חבירו גם ר"ל מודה דאשו משום חציו מאי פריך הש"ס מכאן לר"ל ותיתי לי כי הקשיתי ג"כ קושיא זו ומצאתיה בספר פ"י שעמד בעצמו בזה וכתב ליישב דמיירי בהדליק בשלו ואח"כ הלכה לשל חבירו והביא דפליגי בזה אמוראי לקמן (שם ס"א ע"ב) כו' ע"ש והרי שכתב ג"כ דסוגיא זו אזלא אליבא דרב כהנא יעו"ש וי"ל בזה

[טז] שם וכי מאחר דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו מאי בינייהו א"ב לחייבו בד' דברים. ובנמוקי יוסף בד"ה וכי מאחר באה"ד וז"ל אמר המחבר ולפי' הרמ"ה ז"ל נ"ל ברור דמי שלא התפלל בעוד שיש לו זמן להתפלל מפני שסבור שעדיין ישאר לו זמן אחר שיגמור אותו עסק שהוא מתעסק בו וב"כ וב"כ עברה לו השעה שאינו נקרא מזיד ופושע אלא הרי הוא בכלל טעה ולא התפלל שמתפלל שתים לתשלומין וכן מי שנתחייב לחבירו בשבועה שיתן לו מעות יום פלוני ונזכר בעוד היום גדול ואומר בלבו עוד יש לי פנאי והולך לעסקיו ושכח עד שעבר היום ה"ז כאנוס ומיהו לענין תפלה יש לחוש יותר מפני שאמרו חז"ל לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה ולא לדון שמא יעבור וכיון שזה אינו רשאי לומר אני אעשה ולא אעבור כשעושה הרי הוא כפושע כנ"ל עכ"ל הנ"י

(א) והנה דין זה של הנ"י גבי שבועה מובא להלכה ביו"ד סי' רל"ב סי"ב בהג"ה מי שנשבע או נדר לעשות דבר תוך שנה או ביום פלוני יש לו לעשותו מיד או בשחרית כשיגיע אותו היום שמא ישכח אח"כ ולא יעשנו ויעבור על נדרו ושבועתו ואם לא עשהו מיד כי אמר עדיין יש לי פנאי לעשותו ושכח או נאנס אח"כ ולא עשהו י"א דמיקרי אונס [הר"ן פ' כיצד הרגל] וי"א דלא מיקרי אונס [חידושי אגודה פרק מי שאחזו] עכ"ל ועיין בט"ז ס"ק י"ט הביא דברי האגודה ויליף לה ממה שמביא התם (בדף ע"ד) בראשונה היה נטמן הקונה בית בעיר חומה יום שנים עשר חודש שלא ימצאנו המוכר לתת לו מעותיו כדי שיהא חלוט לו כדכתיב ואם לא יגאלנו עד מלאת לו שנה התקין הלל הזקן שיהא זורק המעות לחדר שהוא מיוחד לכך ושובר הדלת של ביתו ונכנס לשם מזה יליף בעל האגודה במי שנדר לעשות דבר תוך ל' יום ונאנס ביום האחרון דסוף ל' יום לא קרי אונס מדהוצרך הלל הזקן לתקן דהא הכא נאנס ביום אחרון עכ"ל והט"ז האריך שם ומסיק להלכה כדעה הראשונה וכמ"ש הנ"י כאן ועיין בב"י חו"מ סי' נ"ה שמביא דברי האגודה הנ"ל ובקצה"ח שם האריך בדברי האגודה הנ"ל ומסיק ג"כ להלכה כדעה הראשונה כאן. והנה בדברי הקצה"ח י"ל כי עיקר קושייתו הוא מ"ש הט"ז כאן במ"ש ותו דהמעיין שם בגמ' יראה כו' עיין היטב בזה ועיין ג"כ בנתה"מ שם סק"א באריכות

והנה לענ"ד היה נראה בדברי האגודה ע"פ מ"ש הש"כ כאן בסק"כ ובח"מ סי' נ"ה סק"א לחלק בין אונסא דשכיח והי"ל לאסוקי אדעתיה ולאתנויי ולא אתני לא מהני כלל מה שהוא אנוס וגם בשכיח ולא שכיח ג"כ הו"ל לאתנויי ומדלא אתני לא מהני כלל מה שהוא אנוס ודוקא היכא דלא שכיח כלל אז מהני מה שהוא אנוס עייש"ה בדבריו, וא"כ לפ"ז י"ל דהכא נמי הו"ל כמאן דשכיח דהא בודאי הלוקח יטמין א"ע שלא ימצאנו המוכר בכדי שיהי' הבית חלוט לו ופשיטא דלא גרע משכיח ולא שכיח וא"כ הי"ל להמוכר לאתנויי בפירוש שאם לא ימצאנו להלוקח שיהי' יכול ליתן את המעות לאחר עבורו ומדלא אתני לא מהני כלל להמוכר מה שהוא אנוס וא"כ מצד הדין הי"ל לומר דאם המוכר לא מצא להלוקח במישלם הי"ב חודש דהבית חלוט לו ומש"ה הוצרך הלל הזקן לתקן דמהני אם נותן המעות להלשכה אף אם לא הותנה כלל משא"כ בנשבע לעשות איזה דבר ביום פלוני דיש לו שהות כל היום ונאנס בסוף היום דשפיר מיקרי אנוס ולא עבר כלל על שבועתו ודוק

ועוד נלע"ד בדברי האגודה הנ"ל דהנה במוכר בית בבתי ערי חומה דיכול ליגאל כל השנה כולה עד מלאת לו שנה תמימה הכי נימא דאם יהיה אנוס כל השנה כולה כגון אם יחלה תיכף אחר המכירה ויהיה חולה כל השנה כולה או יהיה אנוס להרחיק נדוד תיכף אחר המכירה עד כלות השנה הכי נימא דיכול לפדות אחר כלות שנה בודאי דזה אינו והטעם בזה הואיל דגזה"כ הוא דרק עד כלות השנה יכול לפדות אבל לא יותר וא"כ מאי מהני שהיה אנוס כל השנה כולה דהיינו תיכף אחר המכירה התחיל האונס עד אחר עבור השנה כולה הכי נימא דיכול לגאול אח"כ בודאי דז"א וא"כ שפיר הוצרך הלל לתקן דמהני נתינת המעות ללשכה דבלא התקנה לא היה מועיל הנתינה דנתינה בע"כ לא שמה נתינה או דהנתינה הוא שלא בפניו וכדקאמר הש"ס בגיטין ע"ז. וא"כ זה דוקא גבי מוכר בית בבתי ערי חומה הואיל דגזה"כ הוא ולא תליא כלל בין אם הוא אנוס או לא משא"כ בשבועה דאנוס פטור משום דדרשינן