אמרי הצבי א קטו

לכל אדם דהא כל אדם רשאי להורגו להרודף הזה וא"כ המדליק הגדיש ועבד כפות בתוכו הרי הוא רודף להרוג העבד וניתן להצילו בנפשו וכל אדם רשאי להורגו וא"כ הבעל הגדיש רשאי להורגו והרי הוא חייב מיתה לבעל הגדיש וא"כ הוי מיתה ותשלומין לאחד כנלע"ד בפי' דברי התוס'. והנה לפי האמור נראה מבואר בדברי התוס' דרודף אחר עבד להורגו ניתן להצילו בנפשו לכל אדם. ועיין ברשב"א כאן בד"ה עבד כפות וז"ל באה"ד ואפשר דלר"י דאמר אשו משום חציו כל שהצית אפילו בגדיש ועבד כפות סמוך לו שא"א לברוח הוי ליה משעת הצתת האש בגדיש רודף ונעשה על הגדיש כרודף ששיבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם שהוא פטור משום דבשעת רדיפתו נתחייב בנפשו ואף זה כן כו' עיי"ש היטב בדבריו. הרי דהרשב"א ז"ל נמי כ' לסברא דהו"ל רודף ששיבר הכלים ורק שכ' בלשון אפשר. ועיין במראה הפנים בירושלמי כאן בד"ה מתניתא ובד"ה אם הביא דברי הרשב"א הנ"ל דהורג עבד נותנין לו דין רודף וניתן להצילו בנפשו וכ' בדרך אפשר משמע דלא פסיקא ליה להרשב"א דין זה וכ' שם עוד בסד"ה מתניתא וז"ל ולדעת הריב"מ צ"ל דגם כאן שייך טעמא דרודף וניתן להצילו בנפשו הוא בשביל הריגת העבד ואם דבכ"מ אנו אומרים רודף אחר חבירו וכך מצאתי בשם הראב"ד ז"ל וכ"כ התוס' בכתובות ומ"מ הרודף עבד שלו יש להסתפק בזה ועיין לקמן פ"ו שם עכ"ל. והנה ראיתי במראה הפנים לקמן פרק הכונס ה"ז בד"ה היה גדי וז"ל ובענין רודף שציינתי לעיל שם בפ"ב כו' ונסתפקתי בענין עבד שלו אם נותנין לו דין רודף לכה"ג וכן בעלמא לענין להצילו בנפשו וטעמא דהספק הוא לפי מה שמבואר בדברי הרמב"ם בפ"א מהל' רוצח בענין הרודף וכ' שם בה"ח ענין הכתוב שכל החושב להכות חבירו הכאה הממיתה אותו מצילין הנרדף כו' אף בנפשו וא"כ בעבדו שהוא בדין יום או יומים ואפילו בהכהו הכאה שיש בו כדי להמית כמבואר בדבריו ז"ל שם פ"ב הי"ב י"ל דאין לו דין רודף לענין להצילו בנפשו דמי יימר שימות העבד בתוך מעל"ע ואינו נהרג עליו ואמאי ניתן להצילו בנפשו ולא מצאתי עדיין ביאור דין זה להיכן הוא נוטה ובמק"א יתבאר עוד מזה עכ"ל. והנה בעיקר הספק אם הרודף אחר העבד ניתן להצילו בנפשו משום דהש"ס נקיט הלשון הרודף אחר חבירו הרי לפי מה שפירשתי כוונת התוס' מבואר כאן בדבריהם דניתן להצילו בנפשו ומה שדקדק מלשון אחר חבירו לעד"נ דעבד ודאי מיקרי חבירו ואפילו היכא דכתיב בקרא אחיו דפליגי ר"י ורבנן בב"ק (דף פ"ח) אם עבד הוא בכלל אחיו ורבנן סברי דאחיו הוא במצות ואפילו לר"י דסובר דעבד אינו בכלל אחיו מ"מ היכא דאמר חבירו בודאי דגם ר"י מודה דהוא בכלל חבירו. וגם כי בהדיא קאמר הש"ס במס' שבת (דף ק"נ ע"א) במתני' לא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים ובגמ' מ"ש הוא ומ"ש חבירו אר"פ חבר נכרי. הרי בהדיא מבואר דאפילו עכו"ם מיקרי חבירו ומכ"ש עבד דחייב במצות ומהתימא על הגאון בעל מראה הפנים בזה. שוב אחז"ר ראיתי במנחת חינוך מצוה נ"ו נסתפק ג"כ בזה ולא הביא כל הנ"ל וי"ל בדבריו

ומ"ש לענין רודף אחר העבד שלו להורגו ומסתפק אם יש לו דין רודף להצילו בנפשו הואיל דישנו בדין יום או יומים ג"כ לא אדע הספק כלל בזה דפשיטא לענ"ד דיש לו דין רודף דהא כיון דאם הרגו מיד חייב מיתה עליו א"כ דין רודף יש לו. ומ"ש שהספק שלו הוא מדברי הרמב"ם פ"א מהל' רוצח ה"ח לא אדע כוונתו בזה כלל כי מלשון הרמב"ם ז"ל אין להסתפק כלל כנראה למעיין היטב בלשון הרמב"ם ז"ל. ואדרבה לשון הרמב"ם הנ"ל הוא על הכאה הממיתה ולא כ' כלל אם המכה חייב מיתה עלה וגם במ"ש המה"פ בעבדו שהוא בדין יום או יומים ואפילו בהכהו הכאה שיש בו כדי להמית כמבואר בדבריו פ"ב הי"ב כו'. הנה הרמב"ם כ' שם בהי"ד דהא דהוא בדין יום או יומים הוא דוקא בהכהו בשבט אבל לא בהכהו בסכין וסייף עיי"ש והוא להיפך מדברי המה"פ. הן אמת כי דברי הרמב"ם בפ"ב הי"ד הנ"ל לא זכיתי להבין דהא בבן חורין ג"כ לא מחייב כלל מיתה אם לא הכהו בדבר שיש בו כדי להמית כמבואר בפ"ג מהל' רוצח ה"א וב' עייש"ה. וכבר נתקשיתי להבין דברי הרמב"ם ושאלתי במכתב למו"ר מאוה"ג הגאון מוה"ר יוסף שאול זצ"ל ולא תי' בזה ורק כתב לי כי כבר עמד בזה הגאון בעל אוה"ח על התורה שם ועיינתי שם ונדחק ג"כ ובמק"א הארכתי בזה וקצרתי כאן בזה

[טו] (א) דף כג ע"א אמר רבא קשיא ליה לאביי למ"ד אשו משום חציו טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת ליה וניחא ליה כגון שנפלה דליקה לאותו חצר כו' כל הסוגיא. ולכאורה י"ל בזה דאמאי ניחא אי מיירי כגון שנפלה דליקה לאותו חצר ונפלה גדר שלא מחמת דליקה דכלו ליה חציו דהא לפמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' חובל ומזיק ה"ח הזורק כלי של חבירו מראש הגג ע"ג כרים וכסתות של בעל הכלי וקדם בעל הכלי והסיר הכרים הזורק חייב שזריקתו הוא הגורם הראשון לשבירת הכלי ואם קדם אחר וסילקן שניהם חייבין הזורק והמסלק ששניהם גרמו לאבד ממונו של זה עכ"ל. ועיין בכ"מ שם ועיין עוד בהל' ז' שם ובכ"מ מ"ש בזה. וא"כ הכא אף דמיירי שנפלה גדר שלא מחמת דליקה דכלו ליה חציו אכתי ליחייב דהא לא גרע מזה שזרק הכלי ע"ג כרים וכסתות ואחר סילקן דהוה הדין דשניהם חייבין וא"כ ה"נ דמה שנפלה גדר שלא מחמת דליקה הוה כמו זה שסילק הכרים וא"כ ה"נ נעשה ההיזק ע"י שניהם עי"ז שהדליק האש וגם מה שנפלה הגדר דמה לי אם אדם אחר הפיל הגדר ועי"ז הלך האש לחצר השני דבכה"ג בודאי דהי"ל לומר דשניהם חייבין זה שהדליק האש וזה שהפיל הגדר דבכה"ג דומה ממש לזה שזרק כלי מראש גגו ע"ג כרים וכסתות ובא אחר וסילקן דבגרמת שניהם נשבר הכלי דשניהם חייבין וא"כ ה"נ בודאי היה הדין דשניהם חייבין המדליק והמפיל הגדר אם לא היה האש הולך לחצר השני אם לא היה נופל הגדר וא"כ ה"נ אם נפל הגדר מעצמו שלא מחמת האש ג"כ הי"ל כאילו המדליק עשה מחצית ההיזק וא"כ ליחייב עכ"פ מחצה ממה שהזיק אם היה בכה"ג וא"כ אכתי תיקשי טמון באש דפטרה רחמנא היכא משכחת לה דהא אפילו אם נימא דמיירי בכה"ג שנפלה גדר שלא מחמת דליקה ג"כ קשה ליחייב עכ"פ מחצה ואמאי קאמר הש"ס דזה מיקרי כלו ליה חציו דמ"ש מזורק כלי מראש הגג ע"ג כרים ובא אחר וסילקן נימא ג"כ דהואיל דהיה מונח תחתיו כרים וכסתות ג"כ כלו ליה חציו דראשון דהיינו של הזורק ולכאורה י"ל בזה

והנה לפום ריהטא ר"ל בזה לחלק ע"פ מ"ש התוס' לעיל (דף י"ז ע"ב) בד"ה זרק כלי נראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו דפשיטא דחייב ולא שייך כאן מנא תבירא תבר דאי אזלינן נמי הכא בתר מעיקרא לא משכחת בצרורות ח"נ וסברא פשוטה לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו עכ"ל. והטעם לחלק בזה הוא הואיל דבזורק כלי הוא עושה מעשה בגוף הכלי משא"כ בזורק חץ אינו עושה מעשה בגופה של כלי וכבר הארכתי בזה לעיל (בדף י"ז ע"ב) [אז"ג[ וא"כ י"ל ג"כ הכא דנהי דבזורק כלי ע"ג כרים ובא אחר וסילקם דשניהם חייבין היינו משום דהזורק עשה מעשה בגופה של כלי משא"כ בהדליק בחצירו ולא היה האש ראוי להלוך לחצר הסמוך לו ונפלה גדר שלא מחמת דליקה דבכה"ג המדליק פטור לגמרי הואיל דלא עשה מעשה בגוף דבר הניזוק ומש"ה פטור

אולם אחר העיון נראה מבורר דהרמב"ם לא ס"ל להאי חילוקא שמחלקים התוס' הנ"ל שהרי כתב שם בפ"ז מחובל ה"ז כל הגורם להזיק ממון חבירו חייב לשלם נ"ש כו' כיצד הזורק כלי שלו מראש הגג ע"ג כרים ובא אחר וקדם וסילק את הכרים מעל הארץ ונחבט הכלי בארץ ונשבר חייב נ"ש כאלו שברו בידו שסילוק הכרים והכסתות גרם לו שישבר וכן כל כיוצא בזה וכתב עליו הראב"ד ז"ל וז"ל א"א הרב פסק כן משום דדיינינן דד"ג ואין הכל מודין לו לפי שלא עשה בכלי מעשה עכ"ל ועיין בכ"מ שם מ"ש בזה. וא"כ חזינן דהרמב"ם ז"ל ס"ל דאפילו דלא עשה מעשה כלל בגוף הכלי ג"כ חייב ועוד ממ"ש הרמב"ם בהל' ח' הנ"ל דהמסלק חייב ג"כ הואיל ששניהם הזורק והמסלק גרמו לאבד ממונו של זה. הרי מבואר דלא ס"ל לחלק הכא כן וא"כ קשה מה שהקשיתי דאכתי קשה קושיא דמקשה אביי טמון באש דפטור היכא משכחת לה דהא אפילו אם נימא דמיירי דנפלה גדר שלא מחמת דליקה ג"כ ליחייב עכ"פ מחצה וכמש"ל

ויש להוסיף עוד ולהקשות דאפילו רל הנזק לישלם זה שהדליק בתוך שלו ונפלה גדר שלא מחמת האש דהא אנן פסקינן כר"נ דכל היכא דליכא לשלומי מהאי משתלם מהאי כולה וכדאיתא לקמן (דף נ"ג ע"א) וברמב"ם (פי"ב מהל' נזקי ממון הי"ט וכ"א) וא"כ ה"ה ה"נ הואיל דזה שהדליק בתוך שלו ומה שנפל הגדר שלא מחמת הדליקה הוי כאילו עשה המדליק הנזק עם עוד אחר והואיל דליכא לשלומי מאחר לישלם האי כולה וכמו שור של הדיוט ושל פסולי המוקדשין שנגחו דמשלם הדיוט כולה וה"נ דכוותיה ולכאורה י"ל בזה טובא. ועיין