אמרי הצבי א קיב

ע"א גבי טומאה בלועה כו' שלא בפניו מיחזי חזיא א"כ אי הוי מהדר ליה הויא חזיא וי"ל כגון דמעיקרא לא הוי בה כי אם ש"פ או מעט יותר ועתה שנתקלקלה קצת אינה ש"פ כו' ע"ש וכסברת התוס' הנ"ל צריכין לומר גם על הא דאכתי חזיא לבהמה וצרכינן לומר דמיירי דאינו שוה יותר רק פרוטה או מעט יותר כשהוא ראוי לאכילת אדם וכשנפסל מאכילת אדם ואינו ראוי רק לאכילת הבהמה אינו ש"פ. וא"כ י"ל דמאי מתרצי התוס' כאן לחלק הואיל דנהנה מחמת החסרון שהיה מתחלה מידי דהוה אהא דתנן מתוך הרחבה משלם מה שנהנית דאלעיסה לא מחייב דהוה שן ברה"ר כו' דהלא אף אם היה כבר המאכל בפי הבהמה עדיין לא נפסל מאכילת הבהמה וראוי הוא למאכל בהמה אחרת וא"כ מה ראיה מייתי התוס' מהא דאכלה מתוך הרחבה דמשלם מה שנהנית אע"פ שאם מחזירו אינו שוה כלום דהלא לענין אכילת בהמה לא נפסל כלל מאכילה אף שתפלוט הבהמה אז המאכל מפיה עדיין ראוי הוא למאכל בהמה אחרת ומש"ה משלם שפיר מה שנהנית דלענין מה שנהנית אין שום נ"מ כלל בין אם כבר היה המאכל בפי הבהמה או לא ומנ"ל להתוס' לחלק ולומר דהואיל דנהנה מחמת החסרון שהיה מתחלה חייב לשלם ולכאורה י"ל בזה

וראיתי בשמ"ק כאן בד"ה הא איתהנית הביא דברי התוס' הנ"ל וכתב בשם ה"ר ישראל ז"ל וז"ל כיון דמדינא אפילו מה שנהנית לא משלם כי אם היתה מחזרת אחר שלעסתו אינו שוה כלום א"כ אינו בא החיוב אלא מחמת מה שמחסרת מתחלה וכיון שאותו חסרון לא יעלה לדמי מה שנהנית אינו קרוי אפי' חסרה דבר מועט כו' יעויי"ש ומבואר בדבריו דגם לבהמה אינו שוה אחר הלעיסה והוא ג"כ כסברת התוס' הנ"ל ואינו מובן לכאורה. ועיין עוד בשמ"ק כאן בד"ה אם נהנית מ"ש בזה וי"ל בכ"ז

מיהו י"ל דגם במאכל בהמה יש חילוק בזה כדקאמר הש"ס במסכת שבת (ק"מ ע"ב) נוטלין מלפני בהמה שפיה יפה ונותנין לפני בהמה שפיה רעה כו' עייש"ה וא"כ גם בבהמה נוכל לאוקמי בכה"ג שהמאכל היה שוה רק פרוטה כשהיה ראוי למאכל בהמה וא"כ כשנפסל באכילת הבהמה תו אינו שוה פרוטה דהא תו לא חזיא למאכל חמור ואפ"ה הוה הדין דמשלמת מה שנהנית וע"כ משום דאהנאת מעיה הוא דחייב ושפיר תירצו התוס' וי"ל בזה

[ח] שם ע"ב בתוד"ה אפקורי מפקיר להו לא לגמרי דא"כ אפי' מה שנהנית לא משלם אלא מתייאש מהם שסבור שיתקלקלו מחמת שרבים דורסים עליהם עד שלא יבאו לדמי מה שנהנית ונ"ב גליון ס"א עד שלא יבואו אלא לדמי (מה שנהנית] עכ"ל והנה לפי הגירסא שלפנינו עד שלא יבואו לדמי מה שנהנית היינו כגון שהיה שוה עשרה זהובים ויתקלקל כ"כ עד שלא יהיה שוה אלא זהוב אחד והוא מתייאש מן תשעה זהובים ומה שנהנית הוא שני זהובים וא"כ שפיר מוכיח רמב"ח מכאן דאם גברא דעביד למיגר וחצר דלא קיימא לאגרא חייב לשלם דהא חזינן דזה משלם לו מה שנהנית שהוא שני זהובים והוא לא חסר אלא זהוב אחד דהא זהוב אחד היה שוה בודאי גם לאחר הקלקול והוא משלם לו שני זהובים ונגד הזוז הזה השני לא חסר כלום ויש לומר עוד בפשיטות דהיינו שהחפץ היה שוה רק שני זהובים ומה שנהנית הוא ג"כ שני זהובים והוא מתייאש שאם יתקלקל לא יהיה שוה רק זהוב אחד והוא מתייאש מן זהוב אחד ומיקרי לא חסר לגבי הזוז הזה ואפ"ה משלם לו שני זהובים מה שנהנית ושמעינן מינה דגברא דעביד למיגר וחצר דלא קיימא לאגרא דמשלם לו מה שנהנה. אבל לגירסת הגליון שהוא מתייאש עד שלא יבא אלא לדמי מה שנהנית והיינו שזה יהיה בודאי שוה שני זהובים גם לאחר הקלקול א"כ מזה לא מתייאש וא"כ כשמשלם לו מה שנהנית א"כ הרי הוא חסר ומש"ה משלם לו שני זהובים והיכי שמעינן מינה לחצר דלא קיימא לאגרא דמשלם לו וכקושית רבא התם זה נהנה וזה חסר ולא הועיל לרמב"ח כלל בתי' זה דסתם פירות ברה"ר אפקורי מפקיר להו וע"כ דברי הגליון צ"ע בזה

וראיתי במוהרמ"ל שדחה ג"כ דברי הגליון הנ"ל מכח זה ורק הנוסחא הנכונה הוא כמ"ש בתוס' שלפנינו וכתב לפרש וז"ל ור"ל דהא דקאמר בגמרא אפקורי מפקיר להו לאו דוקא אלא ר"ל מסתמא מתייאש מהם אם לא יתקלקלו הרי טוב ואם יתקלקלו אפילו לגמרי אפילו עד שלא יגיע לדמי מה שנהנית יתקלקלו ולכך לא מיקרי זה נהנה וזה חסר דמסתמא לדעת זה הניחו ברה"ר אבל מ"מ לא הפקירם כל זמן שמתקיימים ולא נתקלקלו ע"י דריסה ולכך כשאוכלתן הבהמה משלמת מה שנהנית ובזה יתיישב שפיר עכ"ל. ולכאורה אינו מובן דהא אם מה שלא נתקלקל לא מתייאש מינה וא"כ הרי הוא שלו ולמה לא יהיה מיקרי זה שזה חסר דהא בעל הפירות חסר זה מה שהבהמה אכלה הפירות ואף כי נראה כי המוהרמ"ל נשמר קצת מזה מ"מ הסברא היא דחוקה לפע"ד והפי' שפירשתי נלע"ד מרווח קצת יותר

ועוד י"ל בפירושו של המוהרמ"ל ז"ל דזה יהי' לכאורה תליא בפלוגתא שבין הרמב"ם והטור והובא בש"ע ח"מ סי' רס"א ס"ד אי אבידה מדעת הוי הפקר דעת הרמב"ם דלא הוי הפקר ודעת הטור דהוי הפקר וה"נ לפי' של המוהרמ"ל דיוכל להיות שיתקלקל לגמרי שלא יהיה שוה כלום וא"כ נימא דהוי כמו אבידה מדעת ולשיטת הטור יהיה הפקר וי"ל בזה. ועיין קצה"ח ונתה"מ שם בסי' רס"א מ"ש שם. וי"ל עוד בזה בדברי המוהרמ"ל ז"ל אם זה הפי' לא יהיה תליא בהא דב"ק (דף קט"ז ע"א) בהא דרב ספרא אדעתא דארי' אפקרי' אדעתא דכ"ע לא אפקרי' וה"נ זה לא הפקיר להפירות שהניחם ברה"ר רק אם יתקלקלו אבל אם לא יתקלקלו לא יהיה חל ההפקר ועיין בתוס' שם בב"ק (קט"ז) ד"ה אדעתא דהמציל מן הארי כו' הרי הוא שלו מפני שהבעלים מתייאשים דהתם ודאי שהארי בא לטרוף כדמשמע המציל מן הארי מתייאש לגמרי אבל הכא הארי היה עמהם כו' ואפשר שפעמים היה שבע ולא, אכיל הילכך אין מפקיר אלא אדעתא דאכיל לי' ארי והא לא אכיל עכ"ל וא"כ י"ל הכא סתם פירות ברה"ר אפקורי להו אם הקלקול הזה הוא שכיח בודאי אז י"ל דהוי הפקר בודאי ולכן דברי המוהרמ"ל צ"ע לכאורה

ולפי פירושי הנ"ל דלא אפקר לגמרי כל הפירות דאף אם יתקלקלו ג"כ יהיו שוים עכ"פ זהוב א' וא"כ לא הוה עלה שם יאוש על הכל דנימא דלא יצטרך לשלם רק זהוב א' ולא מה שנהנית שהוא שני זהובים משום דבכה"ג שיש לו עוד זכות בהחפץ הרי לא חל כ"כ היאוש על המותר וא"כ לא תליא תו כ"כ באבידה מדעת וגם לא בהא דאדעתא דארי אפקריה וכבר העירותי בר"פ אלו מציאות בענין זה אי יאוש לחצי חפץ חל והבאתי דברי השמ"ק בב"מ (דף כ"ו ע"ב) בסוגיא דראה סלע שנפלה משנים דהיכא דשני שותפים בחפץ א' שנאבד מהם ואחד מהם כבר נתייאש מהחפץ דלא הוי יאוש ע"ש והבאתי ג"כ דברי התוס' במס' כריתות (דף כ"ד) בד"ה דאמרו דהר"א ס"ל דהפקר לחצי חפץ מהני וא"כ י"ל דגם יאוש לחצי חפץ מהני ואחז"ר ראיתי בספר פתחי שערים על ב"מ ח"ב על (דף ק"ח) וז"ל וזאת לדעת דיש הפקר לחצי חפץ אבל יאוש לחצי חפץ צ"ע בשמ"ק ב"מ (דף כ"ו) גבי ראה סלע. ועיין שו"ת שבו"י שהביא דברי התוס' ב"ק (כ' ע"ב) גבי ורמב"ח סתם פירות ברה"ר אפקורי מפקר להו ובמק"א הבאתי דברי התוס' כריתות (כ"ד) גבי שור שאמרו שנים שנרבע והוזמו דלדברי התוס' שם יוכל לייאש מפחת דמיו דשם א"א לומר שהוא מטעם הפקר דהפקר בטעות לא מהני אבל יאוש בטעות מהני כו' עכ"ל חותני הגאון ז"ל. והנה העיר בכמ"ד שכתבתי אלא מה דכתב בפשיטות לחלק בין הפקר דמהני לחצי חפץ ויאוש מספקא ליה דלכאורה מה חילוק יש בין זה לזה לענין חצי חפץ וי"ל עוד בזה

[ט] שם ע"ב שאני התם משום שחרוריתא דאשייתא. עיין בשמ"ק בסוד"ה אפקורי מפקר להו וז"ל מכולה שמעתין שמעינן דאין דירת אדם בבתים מחסרת בבתים שא"כ ל"ל משום שחרוריתא דאשייתא ת"ל משום הפסד דריסת הרגל שהדיורים עושים וכן לא משכחת בחצר דלא קיימא לאגרא שאינו חסר והיכי קאמר בחצר דלא קיימא לאגרא מאי חסרתיך הא חסרו בדריסת הרגל הדיורים אלא ודאי כדאמרן אא"כ הפסידו הפסד ידוע וניכר לדיינים הרשב"א ז"ל עכ"ל. ולכאורה י"ל בהא דפסקינן בש"ע ח"מ סי' שט"ז ס"א המשכיר בית לחבירו לזמן קצוב ורצה השוכר להשכיר הבית לאחר משכיר עד סוף זמנו והוא שלא יהיה מנין בני בית האחד יותר מבני ביתו כו' ע"ש ומקורו מדברי הרמב"ם בפ"ה מהל' שכירות הל"ה ע"ש ולפ"ד השמ"ק הנ"ל הו"ל לומר דאפילו אם בני